"...וזה שוב מתעתע, מזג האוויר. אתמול היא עוד עלצה ברחובות עם כפכפים ואת הבוקר היא קידמה במגפיים גבוהים. רכוסה היטב במעיל עד הברכיים שואפת אוויר קר נותנת לו לצנן את הבעירה שנמצאת בה. היא מאושרת. מחייכת בלי הפסקה. הזמן הופך טוב עבורה. כל צורך מקבל את הסיפוק שלו בדיוק ברגע הנכון. ובשאר הזמן היא נותנת לעצמה להיות מחובקת. היא תוהה בינה לבין עצמה אם זו אהבה. מילים ואותיות פורחים באוויר. הם עברו לשפה של הלב, זו שמדברים בה עם העיניים. וזו שפה עשירה בניואנסים שאין למילים. היא מתענגת על זכרונות של שעות אחרונות. נותנת לנהרות העונג לזרום בוורידים לחמם אותה בצינה הקרירה של שעת ערב כזאת. היא מתיישבת על ספסל שבור בקצהו ונשאבת לתוך שטפון הערצתו לשעות האחרונות שלהם יחד. הוא קיים עבורה. הוא חי בשבילה. המהות שלו מזמן הפכה שלה. הוא מסנן את האוויר, שולף ממנו חמצן מזוקק ונושם אותה. הוא מכיר את מקומו מולה וזה משמח אותה. היא מגוננת ומוגנת. עוטפת ועטופה. היא מכוונת וחוקרת. ממוללת את הנפש שלו בכף ידה. תובעת כל פיסת נשמה ומקבלת שלמות באריזת מתנה. היא מבורכת בו. גם הוא בה. היא חושבת שקוראים לזה אהבה..."