שושן ויש בו קוץ

לפעמים טוב להשפיל את עצמנו קצת, כדי לקבל פרספקטיבה.

יותר מדי זמן אני על הגדר.

ברך אותי אבי, כי חטאתי.

וידויי האחרון היה לפני כשנתיים.

מנסה להבין איך זה, שאני אוהבת גבר, אבל חולמת על אחרים.

חולמת בלילה. חולמת בהקיץ. חולמת באוטובוס. חולמת בטיול עם הכלב.

מוחי גדוש מחשבות ודמי גועש בעורקיי, המחשבה בלבד מסעירה אותי ומרטיבה לי את התחתונים, של לעטוף זין של גבר אחר בשפתיי ולשוני. לקבל אותו בתוכי, צורה אחרת וגודל אחר. נשיקות רטובות וחמות על שפתיי, בטני, מאחוריי ברכיי. 

הוא בוטש בתוך הכוס שלי בקצב שונה, מגיע מזויות שונות, הוא מריח אחרת. הוא זר ואיני מכירה את הכפתורים שמפעילים אותו. איני יודעת אם הוא כלל נמשך אליי, אם לאו. אין הידיעה מרגש אותי עוד יותר.

אז נכון שיש סיבות פיזיות והורמונליות ברורות להתלקחות הזו בדמי. 

אבל אני הופכת לא זהירה. אני שוגה. שוב ושוב, נמשכת לאסור המתוק הזה. 

אבל הוא מזיין אותי מתי שאני רוצה וכל כך טוב, שאיכשהו, אני עדיין לא נותנת לעצמי דרור.

אבל אין תירוץ שבעולם למחשבות הללו.

אבל הוא יעשה הכל עבורי. הוא יסכין עם גחמותיי הביזאריות. 

אבל הוא מביא לי לבבות דקל באמצע הלילה כשאני רוצה נשנוש.

זהו וידויי אבי.

הילדה נוסעת לBURNING MAN!!!!!!!!!!!

so long, suckers...

בזמן האחרון אני לומדת הרבה בלילות, אולי מפני שהלילות מפקסים אותי ואולי מפני שאני פשוט ישנה בימים, והסיפור של התרנגולת והביצה תופס גם במקרה שלי.

בכל אופן, שני דברים שקורים לאחרונה בגלל הלמידה הלילית:

1. אני נוטה לכתוב יותר, למשל את הפוסט האחרון שלי, שזכה למעט מאד צפיות ביום פרסומו דרך אגב! (אולי לשעת הפוסטינג היה קשר לזה, קרי 4 בבוקר).

2. אני נוטה לשמוע את השכנים שלי מזדיינים.

סעיף 2 הוא בעייתי מבחינתי. 

לא ברור לי אם הבעייתיות נעוצה בעובדה שהסקס שלי מזמן לא נשמע טוב כמו שזה של השכנים נשמע (אני מדברת פה על אנחות ואנקות הלקוחות הישר מתוך יצירת המופת "להשפריץ על הציץ" בכיכובה של זונת פילם שקר כלשהו, הנשים האלה מזדיינות כאילו הן מוציאות את הראש מחלון חדרן ובשיא הווליום גונחות כאילו רוצות שישמעו אותן ולי במקרה פינת הישיבה ממוקמת ליד חלון הסלון), או בטראומת ילדות ממנה לא התגברתי, בה מעורב הורה כלשהו ואנחות בווליום כלשהו, בלילה חורפי ונוראי אחד בשלהי גיל 8.

אבל כשאני שומעת אנשים אחרים עושים סקס, ובמיוחד קולני כזה, זה עושה לי רע עצום. לא מסוגלת לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לתחושות, אבל זה פשוט רע, ועם זה, אני לא מסוגלת להפסיק להאזין, ולאחר מספר ימים שזה קורה לי כל לילה ברציפות, הפכתי אובססיבית לקולות הללו ועל אף שהם גורמים לי לתחושות קנאה, גועל ובוז, אני לא מסוגלת להפסיק לדמיין אותם אפילו כשהם לא באמת שם, או לטעות בזיהוי נביחות של כלבים, או בכי של תינוקות, וכך אני נאבקת בעצמי עד שנגמרים לי הכוחות ללמידה ונגמרת במיטה לתוך שינה, עד הצהריים/ערב הבא.

אני לא רוצה להתבאס על הנשים הללו, אני רוצה ליהנות כמותן. אני לא רוצה לשמוע את הקולות האלה, אני רוצה לדמיין שרק אני האדם היחיד שעושה סקס טוב ברדיוס של קילומטר ממני. אבל אני גם לא רוצה לאמץ הלך רוח של זקנה מרירה שכל דבר אצלה הוא טינופת ותלונות.

אני אשמח אם תוכלו לכתוב לי, מה אתם חושבים על הסיטואציה, מה הייתם עושים בעצמכם (חוץ מלנסות להתחרות בהן, על זה כבר הצלחתי לחשוב בעצמי בעצת בן זוגי שיחיה)- האם גם אתם חווים תחושות דומות? מה אתם עושים או עשיתם על מנת "לצאת" מזה?


אוהבת,

צארי החרמנית

כולם מיוחדים.

אבל אני לא הגעתי לעולם הזה כדי להיות "מיוחדת" כמו כולם.

הבעיה עם העניין הזה, היא שרוב הזמן אני טרודה במשימות שגר(ע)תיות או מקיפה את עצמי בהבלים שמונעים ומשכיחים ממני את הביצה המנוקדת ממנה בקעתי לעולם.
אין לי פחד שישכחו אותי כשאמות, לפחות לא עדיין.
האימה המבעיתה ביותר בעיני היא לשכוח באופן סופי ומוחלט את הוויתי, להתנתק ממקורות ההשראה המניעים אותי ולשקוע בחיי הביניים, המשרד, התינוק, הפרבר, חיים שהם אפורים כל כך, שאפילו יאפילו על הירוק העז בעלים שבחלון סוויטת ההורים בדופלקס המפואר שלנו, עם חדר הארונות וחדר האמבטיה עם שתי האסלות (לקוראיי המתמידים שלום. ובהנחה, כמובן, שמדובר בפרבר).

ובדיוק לשם כך, בפעם הראשונה בחיי, אני מפסיקה. עוד חודשיים, אצא להפסקה מהחיים שלי ואנסה להבין מה לעזאזל אני עושה איתם. ואיך אני מביאה לכך שבגיל 70 (אמן) אשב בכורסא שלי, אלמנה ו/או גרושה ו/או עדיין מבסוטה מבעלי, ואחייך, כי אזכור את אותה ביצה מנוקדת, ואבין שבמרוצת השנים בגרתי להכלאה המנצחת של טווסית שועלה וכרישה-אישה, מילאתי את ימיי בתוכן ותחושות בטכניקולור והכנסתי את האנשים הנכונים לחיי, ברגעים המתאימים, ובעיקר שימשתי כלי מושלם למימוש ייעודי בפלנטה, כך שכעת אני יכולה לשחק שח בניחותא עם רוח הרפאים של בעלי המנוח. או איתו, אבל מי יודע.

אבל עד אז, אני עוד אפרוחית דגיגונית גורה עם המון עבודה בדרכה.

לכבוד יום הכיפורים, אני מבקשת להתנצל.

בפני עצמי.

על שויתרתי פעמים רבות מדי לעצמי בתואנה שאני לא מספיק טובה ושיש לי עוד המון ללמוד ולא נורא, רק כדי להבין כי רושם ראשוני אינו מחיק וכי כן נורא.

על ששמתי קצוץ על מישהי שחשבתי שהיא חברתי, כשבעצם היא ניצלה אותי ובמפגיע לא כללה אותי ברשימה ה"קרובה" שלה, שגם כך מונה לא מעט עורבניות חלולות, על שנסעתי לחתונתה והקרבתי צ'ק כואב תמורת אפשרות אפסית להחזר ההשקעה, משום שהדוחה הזו עוזבת את הארץ לכמה שנים כעת. לא עוד אתעלם מאותות האזעקה של שאיבת האנרגיות הערפדית הזו.

על שלא נתתי לעצמי מאהב. ולא הייתי קשובה כאשר יצרי הלך בהבהובי דעיכה אל מותו. אזדיין כמה שארצה השנה. ואשתדל לרצות מאד.

על שלא הלכתי להופעה ההיא בברוקלין. אפילו שאמרו שהם כבר לא משהו בהופעות חיות.

על שלא התאמצתי מספיק להוציא שבע עשיריות יותר בממוצע כדי שאהיה זכאית למלגה ללימודים בחו"ל.

וזה כולל שלא זיינתי את המרצה שלי, האידיאולוג המשקפופר עם הקרחת, שכל כך רציתי לפתות.

על שחזרתי לעשן. זה מגעיל, זאת עבדות, ואני טפשה שחזרתי.

ועל שנתתי למישהו יקר לברוח. אבל כנראה שהרגל כבר היתה בדלת ממילא. אז זו רק חצי התנצלות.

מצטערת אני, 

בשנה הבאה אהיה טובה יותר.

ופתאום,

אני רואה אותו,

ממחיז לי מונולוג בפריקת מטען בשדה התעופה,

הבעות פנים שלא ידעתי שמסוגל לנדב אותן לציבור,

תנועות גוף חדות, גו זקוף

כמעט לרגע, הציץ בי מבעדו גבר שמחכה לבקוע, גוזל אלפא קטן וערמומי.

ברגע קטן,

ואני לא מפסיקה לנשום אותו סביבי, והוא עוטף אותי, למרות שאיננו,

ואני שוב נופלת לחיק התהום הצמרירית הזו,

אהבה.

כל יום אני יוצאת לעבודה מרגישה מליון דולר, וחוזרת מרגישה כמו מתנחלת זקנה, שמנה ותפרנית.

שוב חוזר הפכפוך בבטן שמתחזק והולך, שתולש אותי מעצמי.
קשה לי.
קשה לי בעבודה, קשה לי בזוגיות, קשה לי ביחידות. להיות עצמי, בתוכי, עם הגוף המגושם הזה וחוסר היכולת המוחלט לאבד קצת מעצמי, או את עצמי. לברוח.
לא שרתי לעצמי כבר חודשים.
לא בישלתי אוכל שאני אוהבת ואפילו לא היה לי פנאי לחשוב על בישול.
לא הבאתי ביד כבר שבועות, לעזאזל אין לי רגע של לבד עם עצמי!!!

עצוב לי ורע לי ואפחד לא מבין אותי.

אני רוצה,
אבל אין לי אומץ.

אם רק האני של עוד עשרים שנה הייתה קופצת לביקור
ומוסרת שזה בסדר לקחת את הסיכון הזה עכשיו,
שאני לא אפול חזק מדי על התחת
שאצליח להתאושש אפילו די מהר-

הייתי בועטת בכל מה שיש לי היום ופותחת דף חדש.