סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לפעמים

It's crystal clear - I'm a part of this
לפני 6 שנים. 15 באוגוסט 2017 בשעה 20:14

אותך, שצעיר מספיק כדי שאחשוב שאתה אחד מילדיי.

אותך, ה"נשוי אבל מחפש קשר עם אחת כי אני נאמן לאחת ומונוגמי".

אותך, שקורא את הפרופיל שלי ונתקע ב"תמונה המהממממת!!1!!!" שלי ומשם פשוט לא יכול לקרוא יותר.

אותך, שמציין בפרופיל שהוא מתל אביב, אבל בשיחה הוא "מאופקים, אבל בא הרבה לתל אביב".

אותך, ש"לא מהוניין להתקתב הרבה כי זה בזבוז זמן".

אותך, שמקבל סרוב בצורה יפה ומסיים שיחה בקללה עסיסית (לא כמוני, אבל עסיסית).

אותך, שמחפש זוגיות אבל לא פוסל משהו אחר על הדרך (וסביר להניח שגם בתוכה).

אותך, שהחיצוניות שלי חשובה לו, אבל שלו עצמו כאילו נועדה לגרום לי לדיאטה (להקיא).

אותך, שבטוח שמסרתי לך את השליטה בי מרגע פנייתי אליך.

אותך, שפונה אלי בכל כינויי האצולה האפשריים וגם כאלה שלא.

אותך, שהומור כתוב חייב לסיים בסמיילי.

 

אותך.

לפני 8 שנים. 18 בספטמבר 2015 בשעה 17:45

 

אישה אחת עקבה אחרי בדרך הביתה מהספריה.

בקרן רחוב הפתעתי אותה ושאלתי 'מה את רוצה?'

היא אמרה, 'אני אישתך'.

שאלתי אם זה סופי או שיש על מה לדבר...

היא אמרה שאין לה כוח לזה יותר ושהיא הולכת הביתה.


הסתכלתי אחריה וידעתי שזה נגמר.

לפני 8 שנים. 8 בספטמבר 2015 בשעה 18:09

אני אוהב אותך.

אני שונא אותך.

כשאת עוברת מהמטבח לסלון, אני עוקב אחרי האויר שהשארת ונושם אותו.

מראותייך ללא חמצן לתוכי.

באמבטיה, עומד שעות מול מברשת השיניים שלך.

כל כך נקייה. לבנה.

כמו לא השתמשת בה מעולם.

במגירת הארון, תחתונייך מקופלים זעירים, מרחפים, קלים וכל כך פגיעים.

כשאת שוטפת כלים, גופך רוקד ונע לקצב משכר של מוסיקה שרק את מבינה ושומעת. 

ואני מביט ונע איתו.

עם גופך.

הספר שאת קוראת - אויבי.

וירג'ניה וולף למרשותייך על הכרית שלי. בוגדת.

מזלי שהתאבדה כבר.

צוארך, גזע חלק ומדרוני.

לעולם לא אצליח לעלות למעלה.

שערותייך נופלות לצד, "זה מראה נדיר".

ואיך אמר יהודה עמיחי? "בכל יום של חיינו יחדיו קהלת מוחק שורה מספרו"

ואני אומר: בכל יום של חיינו יחדיו - אני תולש איבר מיותר מגופי.

 

למראה תנועותייך, כל העולם לא קיים.

כשאני נוגע בך - אני מת.

לפני 8 שנים. 4 בספטמבר 2015 בשעה 18:31

אתה לא ידעת ולא תדע. ואם היית יודע.

כן, אם היית יודע שאני מחכה לך, האם היית חוזר (סימן שאלה), ואולי שכחת עברית.

והייתי מחכה לך. כן. כי אתה לא יודע ולא ידעת שאני מסוגלת. לחכות. ככל שאצטרך. 

אתה לא יודע שאני עדיין מחכה. תחזור (סימן שאלה). ואולי אתה רוצה ללמוד עברית. 

אתה יודע. אני לא מאמינה שאתה כן.

אתה לא מאמין, מצד שני, שיש משהו שדומה לזה.

 

תצחק. כן. מי יחכה.

ועוד למי.

 

שנה.

חמש.

עשרים.

 

לא הלכתי.

 

ואתה לא יודע.

וחיכיתי.

 

ואתה לא תדע.

שמחכים. אצלנו מחכים.

 

ואולי מישהו יחזור.

 

אולי אתה.

בן זונה.

לפני 8 שנים. 2 בספטמבר 2015 בשעה 17:03

אף פעם לא היה לי חבר בבית הספר התיכון.

פעם מישהו שאל אותי: תגידי, את רוצה להיות חברה שלי?

ואני בכלל רציתי מישהו אחר. תמיד אני רוצה מישהו אחר.

זה אף פעם לא נפסק הרצון הזה למישהו אחר.

כשסוף סוף היה לי המישהו האחר הזה - הוא נסע.

והוא לא נסע לנהריה, שזה שטויות להגיע לנהריה. או אילת.

הוא נסע לניו זילנד. וזה כבר לא שטויות.

מישהו אחר נשאר תמיד מישהו אחר.

 

 

לפני 8 שנים. 28 באוגוסט 2015 בשעה 19:34

- אבק.

- מה?

- אבק.

- איזה אבק?

- שם במגדל, מלא אבק.

- על מה אתה מדבר?

- אני מדבר, ממול. את רואה? מגדלי עזריאלי.

- נו...

- תראי, המגדל העגול נקי ומבריק, והשני מלא אבק. רואים. את לא רואה?

- רואה, אז מה?! גם במדבר יש אבק.

- לא אותו הדבר.

- מה?

- לא אותו הדבר, זה אבק חום כזה, קקי.

- קקי יש בכל מיני צבעים.

- לא, זה קקי כזה. פיח, זוהמה, לכלוך.

- אתה לא נורמאלי, אנחנו מאחרים לאירוע.

- אז מה? זה יעזור עכשיו? יש פקק. תירגעי.

- איך אני ארגע עם הקקי שלך?

- זה לא הקקי שלי.

- ואני לא אשמה, סע!

- איך?

- תעקוף!

- לא יעזור. תראי את שני הבניינים: אחד נקי והשני מלא אבק.

- די!

- אני לא מבין איך זה לא מפריע לך.

- אבל מנקים את זה, לא? שעזריאלי ידאג.

- עדיין את לא מבינה.

- מה אני לא מבינה?

- שזה קיים.

- מה קיים?

- כל הזמן.

- מה?!

- האבק.

לפני 8 שנים. 25 באוגוסט 2015 בשעה 20:05

הרווח הזה שבין גופך לגופי

ברגע הזה שלפני

שחלציי תובעים אדנות ירכיים

משהות כניעותן עד שתבוא.
 

בשתיקה הזו שבין גופי לגופך

ברגע הזה שאחרי

תופר אביונה 

שפתיי פשוקות עד בוש.

 

 

 

 

 

לפני 8 שנים. 16 באוגוסט 2015 בשעה 18:55

רוצה לשאת אליך
עיניים רעבות ומבקשות.


רוצה להשפיל בפניך
מבט נבוך וכנוע.

רוצה לדבר אליך
בגופי.




https://www.youtube.com/watch?v=sA4a-zuSnQM

לפני 8 שנים. 5 באוגוסט 2015 בשעה 18:44

ישבנו  על הבר, מרכלות צוחקות ונותנות לאלכוהול לשחרר את הלחצים היומיומיים.

אני אוהבת את המקום הזה. מוזיקה טובה בווליום הנכון, לא עמוס מידי ובסך הכל אנשים נחמדים שאת רוב הפרצופים בו אני מכירה.

 

הוא עמד שם במעבר שמוביל לשירותים.

הרגשתי שאני צריכה. שאני חייבת לעבור לשם.

לא יודעת אם בגלל הלחץ בבטן התחתונה או שהיה זה הריח הסמוי שגרר אותי לשם.

המשיכה הפתאומית והלא מוסברת הזו, הפחידה אותי. נזכרתי במקרה הרצח שזעזע את המדינה ואת נשות תל אביב בפרט.

הזדקפתי וסידרתי את שאר האברים הזקופים שלי.

הוא כמעט חסם בגופו החסון את המעבר הצר. לא וויתרתי. נצמדתי לקיר בעיניים מושפלות ובאיפוק רב לא להתנפל עליו ועם רצון עז שירכון לעבר המחשוף הנדיב של שמלתי.

אבל המעבר היה צר מלהכיל את שנינו מבלי שגופנו יפגשו באזורים המובלטים, בעיקר שלי.

הצלחתי להביך אותו וזה גרם לי להבליע חיוך מרוצה אבל שידרתי מבט מרגיע שהכל בסדר.

רציתי למשוך את הרגע הזה עוד כמה שניות.

הצמרמורת הנעימה הזו גרמה לנקבוביות עורי לשחרר את כל הפרומונים במטרה לשכר אותו.

יצאתי חזרה מהשירותים, הוא לא חיכה לי במעבר.

משכתי את שערי לאחור וחיפשתי אותו בעיני.

ידעתי. ידעתי שהוא נכנס אחרי.

הוא בטח נכנס לדלת השניה וחיכה לשמוע את המים הנשפכים מהניאגרה.

 

חזרתי על עקבותי ופניתי לדלת השניה.

היא לא היתה סגורה. ריח לבנדר נעים התמזג עם התאורה העמומה.

בהיסוס קל נקשתי נקישה קלה וזו נפתחה פנימה.

הוא היה שם. מופתע וסמוק.

בידו האחת החזיק עט ועל ברכיו עיתון פתוח על עמוד התשבצים.

 

לפני 8 שנים. 14 ביולי 2015 בשעה 18:54

פעם פנה אלי שולט, שלא ביקש לנסות להיות נישלט.