לפעמים

כשהמוח שלו מרטיב לי את שלי.

כשהקול שלו מרטיט לי את הירכיים.

כשהמחמאות שלו מסחררות.

כשהוא פולט גרגור שהוא מרוצה.

כל מה שאני רוצה זה לזחול אליו על שש.

"הגבולות שלך יכובדו לחלוטין!"

אלא אם אחליט שבא לי לזיין אותך בתחת, למרות שאמרת שזה גבול.

את נכנסת לפרופיל עם שם מבטיח (הגדול, הכי, ה-[שקר כלשהו], אות אחרונה נמרחת, חצאי מילה במשלב גבוה, מילה נרדפת לשטן וכו') ובום! זהירות, תמונות בעלות תוכן מיני מפורש!

אתה שולח לי:

"אני כותב לך כאן כי אין לי כוח לאס אם אס אבל כן חשוב לי להגיד וכן חשוב לי שתקראי.
נכנסת לי לחיים חזק ועמוק. לא יודע אם את מבינה עד כמה. אני בכלל לא חשבתי שזה יכול לקרות, לא הייתי מוכן לזה ולא הייתי ערוך לזה.
את אישה מסעירה ומדהימה ותובענית ומגרה ודורשת ומגיע לך ואני רוצה לתת לך ורוצה להיות שלך.
אני כ"כ מוחמא מזה שסימנת אותי ורצית אותי והחלטת להשיג אותי והשגת אותי.
זה מפחיד ומחרמן בכ"כ הרבה רמות. נכנסת לי לחיים כמו טורנדו.
לא הצבת רשימת דרישות מטורפת, לא נתת עונשים פסיכיים, לא השתוללת. ואת לא מבינה - שזה בדיוק מה שהכי קשה פה. שאני רואה ומרגיש שאת שקולה.
אולי קצת קשה, אולי קצת כלבתא, אולי. אבל הדבר שהכי מפחיד (ובמפחיד אני מתכוון גם למחרמן ומרגש ומושך) בך זה הסבלנות שלך.
והסבלנות הזו תשתלם לך כי אני אעשה שהיא תשתלם לך כי זה מה שאני צריך יותר מכל כדי להיפתח ולתת מעצמי ואת עצמי.
אני מאוד רוצה לתת מעצמי ואת עצמי ואני מאוד מקווה שתחליטי שבא לך באמת לקחת הכל - וגם יותר מהכל, הרי את תקחי יותר מהכל בסופו של דבר - אבל זה ידרוש זמן.
אני כן רוצה לדבר איתך ולהקשיב לך ולהגיד לך ולשמוע ממך ולרדת לך ולכאוב עבורך.
אני כן רוצה.
אני מאוד רוצה.
אבל אני רק לומד להכיר את האפשרות הזו אצלי.
את האפשרות להיות שוב - אולי בפעם הראשונה מזה חמש שנים - אני.
לגמרי אני.
ועוד אני חופשי יחסית, שזה בכלל משהו שלא היה מלא זמן.
אז בבקשה תגלי הבנה. כלשהי.
ותדעי שאני מעריץ אותך. ונפעם ממך. ונסער מאוד ממך. ומחפש את הריח שלך בבגדים של אתמול.
ואני רוצה להיות העבד שלך.
ואני אהיה.
ואם תחליטי לכתוב לי אחרי זה, אני ממש ממש אשמח.
ואם לא - אני אתבאס נורא - אבל אבין."

*אני* הצלחתי לראות רק אני.

אותך, שצעיר מספיק כדי שאחשוב שאתה אחד מילדיי.

אותך, ה"נשוי אבל מחפש קשר עם אחת כי אני נאמן לאחת ומונוגמי".

אותך, שקורא את הפרופיל שלי ונתקע ב"תמונה המהממממת!!1!!!" שלי ומשם פשוט לא יכול לקרוא יותר.

אותך, שמציין בפרופיל שהוא מתל אביב, אבל בשיחה הוא "מאופקים, אבל בא הרבה לתל אביב".

אותך, ש"לא מהוניין להתקתב הרבה כי זה בזבוז זמן".

אותך, שמקבל סרוב בצורה יפה ומסיים שיחה בקללה עסיסית (לא כמוני, אבל עסיסית).

אותך, שמחפש זוגיות אבל לא פוסל משהו אחר על הדרך (וסביר להניח שגם בתוכה).

אותך, שהחיצוניות שלי חשובה לו, אבל שלו עצמו כאילו נועדה לגרום לי לדיאטה (להקיא).

אותך, שבטוח שמסרתי לך את השליטה בי מרגע פנייתי אליך.

אותך, שפונה אלי בכל כינויי האצולה האפשריים וגם כאלה שלא.

אותך, שהומור כתוב חייב לסיים בסמיילי.

אותך.

אישה אחת עקבה אחרי בדרך הביתה מהספריה.

בקרן רחוב הפתעתי אותה ושאלתי 'מה את רוצה?'

היא אמרה, 'אני אישתך'.

שאלתי אם זה סופי או שיש על מה לדבר...

היא אמרה שאין לה כוח לזה יותר ושהיא הולכת הביתה.


הסתכלתי אחריה וידעתי שזה נגמר.

אני אוהב אותך.

אני שונא אותך.

כשאת עוברת מהמטבח לסלון, אני עוקב אחרי האויר שהשארת ונושם אותו.

מראותייך ללא חמצן לתוכי.

באמבטיה, עומד שעות מול מברשת השיניים שלך.

כל כך נקייה. לבנה.

כמו לא השתמשת בה מעולם.

במגירת הארון, תחתונייך מקופלים זעירים, מרחפים, קלים וכל כך פגיעים.

כשאת שוטפת כלים, גופך רוקד ונע לקצב משכר של מוסיקה שרק את מבינה ושומעת. 

ואני מביט ונע איתו.

עם גופך.

הספר שאת קוראת - אויבי.

וירג'ניה וולף למרשותייך על הכרית שלי. בוגדת.

מזלי שהתאבדה כבר.

צוארך, גזע חלק ומדרוני.

לעולם לא אצליח לעלות למעלה.

שערותייך נופלות לצד, "זה מראה נדיר".

ואיך אמר יהודה עמיחי? "בכל יום של חיינו יחדיו קהלת מוחק שורה מספרו"

ואני אומר: בכל יום של חיינו יחדיו - אני תולש איבר מיותר מגופי.

למראה תנועותייך, כל העולם לא קיים.

כשאני נוגע בך - אני מת.

אתה לא ידעת ולא תדע. ואם היית יודע.

כן, אם היית יודע שאני מחכה לך, האם היית חוזר (סימן שאלה), ואולי שכחת עברית.

והייתי מחכה לך. כן. כי אתה לא יודע ולא ידעת שאני מסוגלת. לחכות. ככל שאצטרך. 

אתה לא יודע שאני עדיין מחכה. תחזור (סימן שאלה). ואולי אתה רוצה ללמוד עברית. 

אתה יודע. אני לא מאמינה שאתה כן.

אתה לא מאמין, מצד שני, שיש משהו שדומה לזה.

תצחק. כן. מי יחכה.

ועוד למי.

שנה.

חמש.

עשרים.

לא הלכתי.

ואתה לא יודע.

וחיכיתי.

ואתה לא תדע.

שמחכים. אצלנו מחכים.

ואולי מישהו יחזור.

אולי אתה.

בן זונה.

אף פעם לא היה לי חבר בבית הספר התיכון.

פעם מישהו שאל אותי: תגידי, את רוצה להיות חברה שלי?

ואני בכלל רציתי מישהו אחר. תמיד אני רוצה מישהו אחר.

זה אף פעם לא נפסק הרצון הזה למישהו אחר.

כשסוף סוף היה לי המישהו האחר הזה - הוא נסע.

והוא לא נסע לנהריה, שזה שטויות להגיע לנהריה. או אילת.

הוא נסע לניו זילנד. וזה כבר לא שטויות.

מישהו אחר נשאר תמיד מישהו אחר.

- אבק.

- מה?

- אבק.

- איזה אבק?

- שם במגדל, מלא אבק.

- על מה אתה מדבר?

- אני מדבר, ממול. את רואה? מגדלי עזריאלי.

- נו...

- תראי, המגדל העגול נקי ומבריק, והשני מלא אבק. רואים. את לא רואה?

- רואה, אז מה?! גם במדבר יש אבק.

- לא אותו הדבר.

- מה?

- לא אותו הדבר, זה אבק חום כזה, קקי.

- קקי יש בכל מיני צבעים.

- לא, זה קקי כזה. פיח, זוהמה, לכלוך.

- אתה לא נורמאלי, אנחנו מאחרים לאירוע.

- אז מה? זה יעזור עכשיו? יש פקק. תירגעי.

- איך אני ארגע עם הקקי שלך?

- זה לא הקקי שלי.

- ואני לא אשמה, סע!

- איך?

- תעקוף!

- לא יעזור. תראי את שני הבניינים: אחד נקי והשני מלא אבק.

- די!

- אני לא מבין איך זה לא מפריע לך.

- אבל מנקים את זה, לא? שעזריאלי ידאג.

- עדיין את לא מבינה.

- מה אני לא מבינה?

- שזה קיים.

- מה קיים?

- כל הזמן.

- מה?!

- האבק.