משהו חדש-ישן

מהמשחק המטופש הזה שהמוח שלי אוהב לשחק כשאני מחליטה ללכת לישון.

אז בואי נעלה ביחד את כל החרדות, האכזבות וננתח יחד בעיות  או את המציאות כי.. למה בעצם? 😵‍💫

אסור לנוח כשזה קורה, צריך לנתב את המוח חזרה למקום רגוע, כי להרדם עם מחשבות טורדניות, זה מתכון לסיוטים..

לזכור שאין טעם להתרגש מתחושת חרדה, את כבר יודעת לנהל אותה.

אין טעם לאכזבות, זה אומר שהיו ציפיות מיותרות.

אין טעם לדאוג לבעיות, כי אם יש להן פתרון, הוא כבר בפעולה. ואם אין.. אז אין.

והמציאות? יכולה להתהפך בשניה.

לסמוך על עצמי יפתור את רוב הסיוטים, מקסימום נתעורר למציאות אחרת, כבר התרגלנו.

כן, השיר הזה מעודד אותי משום מה. 😊

בעקבות ההתערבות שהסעירה את את הכלוב בשבועיים האחרונים, עלו לי מחשבות על שליטה באוננות וגמירה מרחוק בצורה קצת יותר עמוקה..

אני לא מדברת על צעצוע לשליטה מרחוק, שיחה אונליין וחלוקת משימות, או כל דבר דומה.

אני מדברת על הרגע בו הנשלט/ת נותנים למישהו אחר את הכוח להחליט אם יגמרו או לא, כמה ומתי לאורך היום.

כמו שכתוב אצלי, אני לא טוטאלית.. לא הבנתי מה יכול להיות מדליק או מספק בדבר כזה.

בתקופה האחרונה אני מתחילה להבין בכללי מה מושך אותי, איזה אלמנטים בבדס"מ ולמה.. להבין מה זו דינמיקת שליטה בכללי, ואיך זה יכול להיות מספק בצורה אחרת לעשות גם משהו שאת פחות אוהבת בתיאוריה.

נכון שבמקרה של ההתערבות הזו מדובר בסיפוקים מסוגים אחרים, אבל לא חושבת שדבר כזה היה קורה בפלטפורמות אחרות, אז..

בנימה אישית, נחתה בי קצת יותר ההבנה לאחרונה.  אין קשר לטוטאלית או לא, יש את עניין הציפייה,שייכות, הריצוי, החפצה וכ'ו.. כשלוקחים משהו שאמור להיות לגמרי שלכם.

ועכשיו ההחלטה אם תאוננו או תגמרו תלוי בצד השני, במצב הרוח שלו, בתוכניות שלו עכשיו והתוכניות שלו אליכם, וכמובן, בסוג הדינמיקה שלכם. ואתם צריכים להתגבר על האגו, המבוכה, ובעיקר על הצורך בעונג המיידי שלכם, ולבקש רשות בלי לדעת מה תהיה התשובה.

כל כך הרבה דברים משפיעים על החוויה, ואפשר להגיע איתה לרמות שונות של גירוי וסיפוק. לפעמים אפשר לקבל זווית קצת אחרת, גם לדברים שלא מאמינים שמתחברים אליהם. 🦊

כשהגוף כואב, בא לי את הניתוק הזה בלא להיות אני.

מתחשק לי להיות שקועה כולי בתחושות אחרות, לשכוח את הגוף, להעביר את המוח לטייס אוטומטי.

אבל ההיגיון גובר עליו, ואני יודעת שאני צריכה לחוות את התחושות האלה כדי להחלים. לתת לדם לזרום לאיברים הנכונים בלי הסחות דעת. לזרז את המסוגלת שלי לחוות את הניתוק הזה, כשאבריא מהר יותר.

אז כן, הגוף שלי עושה לי סשן, אבל אספוג אותו ואטפל בו מכל הלב, גם כשאין לי שליטה על זה. גם אם מתחשק לי להתנתק, אטפל בעצמי, אהיה נוכחת בשביל עצמי כדי שאוכל להנות אחר כך פי כמה.

גם היגיון צריך להיות בריא.

מאזוכיסטית אני?

חולה עם כאבי תופת, בכל פעם שהרמה יורדת לנסבל, מחכה עוד קצת לראות אם ישתפר.

בסוף יוצאת למוקד, באמצע הלילה, כשאין שום דבר פתוח באזור. 

היגיון מינוס.. אבל מתרצת בזה שפאקינג קשה לי לחשוב כרגע.. 🥲

למי שרגילה להיות כאן בתקופה האחרונה באופן דיי קבוע, הנפילה הזו הורגשה היטב..

אבל, אני רואה שלא רק לי יש תסמיני גמילה מהאתר 🤭 צרת רבים חצי נחמה? 

אתה מחליט שמספיק והולך למיטה, נשכב מולי ומסמן להתמקם בין הרגליים שלך, אין צורך יותר במילים, אני כבר יודעת שאתה עומד לחנוק אותי שוב על הזין שלך.

אחרי שמילאתי אותך ברוק, הנחת לראש שלי ונתת לי למצוץ קצת לבד ולענג במקום להחנק. ואני נהנית מכל רגע של חופש, מלקקת לך את הזין לכל האורך שלו, יורדת לביצים, מטיילת עליהן עם הלשון, מוצצת ומשחקת איתן בפה.

אתה מניח עלי את הרגליים שלך ואני ממשיכה לרדת לכיוון החור של הטוסיק שלך, ממשיכה ללקק, לדחוף את הלשון ובכל פעם שעולה לנשום, מקפידה להמשיך את הליקוק עד למעלה.

מדי פעם אתה חוזר לתפוס את הראש שלי עם הידיים, מחזיק אותי עמוק עד שאני מתחילה להתפתל מתחתיך מתחננת לחמצן.

אתה נותן לי לנוח קצת, להנות מהספייס.. מתכרבלת בין הרגליים שלך, מניחה את הראש על הירך שלך ונושמת בזמן שאתה מזיז את השיער מהפנים הרטובות שלי.

אחרי כמה דקות ארוכות, אתה קם ומשאיר אותי לשכב. מרגישה שוב את ההצלפות שלך על הטוסיק שלי, שורפות וצורבות, נוחתות על הסימנים האדומים שכבר נוצרו עלי מהדקות הקודמות.

הפעם מהר מאוד אתה מתחיל לקבל ממני יללות, רגליים מתנפנפות וגוף מתפתל.. אני מנסה לספוג, אבל כבר לא מרגישה שמסוגלת ואומרת מילת ביטחון.

מפונקת? אולי.. המוח שלי כבר היה במקום אחר, הגוף שלי הרגיש מרחף ולא הייתי מסוגלת שיקרקעו אותי חזרה..

והעסקה עם השטן? היא לא באמת הסתיימה.. בסופו של דבר, בעסקה כזו מוכרים את הנשמה. 😈

נתת לי כיסוי עיניים ביד והסברת לי את החוקים "את מתחבאה, שמה את הכיסוי ולא זזה מהמקום עד שאני מוצא אותך."

בתחתון וחזיית ספורט, עומדת בחושך, בחורשה מרוחקת שמצאת, מביטה מסביב על התחום שהגדרת ומנסה להחליט איפה אפשר להתחבא.

פלאג זנב, כיאה לשועלונת שאני, כבר במקומו ומזכיר לי שאני צריכה להתנהג יפה.

אתה שם טיימר "יש לך דקה, התחלנו" ומסתובב עם הגב אלי.

אני קופצת על הרגליים ומנסה ללכת בשקט אל השיח הקרוב, הרגליים שלי נפצעות מהענפים שנשרו לאדמה, מקשות עלי להתקדם מהר. בסוף מתפשרת על שיח קרוב יותר.. אבל הוא ימצא אותי בקלות.. חושבת לעצמי.

כפופה לצד השיח, אני שמה את כיסוי העיניים, מתכרבלת לתוך עצמי ומקשיבה, הטיימר סיים. מאזינה בהתרגשות לצעדים שלך.

מרגישה את המשיכה בפלאג, מצאת אותי מהר "מאכזב, ציפיתי ליותר", מרים לי הראש מהשיער ומכוון אותי לשבת על הברכיים. הפה שלי נפתח אוטומטית, אבל נוחתת סטירה על הלחי שלי במקום.

"את תקבלי טעימה שתזכיר לך למה את צריכה להתחבא" אתה מוציא את החזה שלי מחזיית הספורט, צובט ומושך לי את הפטמות, נותן לחזה שלי כמה מכות בשביל הצבע. גורם לי להאנח בכאב ודוחף את הזין שלך עמוק לגרון, חוזר עם האצבעות לפטמות ומכתיב לי את הקצב במשיכות קלות . עוד סטירה ועצרת.

אתה מוריד ממני את הכיסוי, מרים אותי לחיבוק וכמה ליטופים ושולח אותי להתחבא חזרה.. הפעם אדע להתחבא טוב יותר.

הטיימר פועל, ואני רצה הפעם בלי להרגיש את הרגליים, מוצאת שתי אבנים שעונות אחת על שניה וצוללת לרווח ביניהן. שמה שוב את הכיסוי ומחכה.

לא שמעתי אותך מגיע, אחרי מה שהרגיש כמו נצח, משכת אותי בבת אחת מהשיער ביד האחת ומהפלאג ביד השניה ומשעין אותי על הסלעים בכיפוף מגושם. "הרבה יותר טוב שועלונת קטנטונת, הפעם תקבלי פרס" והרגשתי אותך חודר אלי בבת אחת, כולי רטובה מהפחד והציפייה. מזיין אותי חזק, וגורם לי ליפול על הברכיים בגמירה מטלטלת..

"לא סיימנו, תמצאי מחבוא חדש" אתה לוחש לי באוזן ומוריד ממני את הכיסוי.

המשך יבוא..

אני שונאת להיות חולה..

להיות תקועה בבית, בלי כוח או חשק לעשות כלום, במיטה עם המוח של עצמי. 

הפעם, היה לי זמן לעכל את החודש האחרון, לראות מה החליט להשאר במוח ואיך..

מסתכלת על הבלוג שלי ורואה בעיקר חיובי, התקדמות אישית מטורפת, ובעיקר מעצימה ומרגשת. פתאום זה לא נורא כל כך להשאר תקועה עם המחשבות.

ואז עולות לי החוויות שצברתי, הפנטזיות שהגשמתי או רכשתי, התחושות שעוד נותנות לי הדים בגוף, האנשים החדשים והישנים שפגשתי, הגבולות ששברתי.. ומדגדג לי הגוף בנעימות..

החולי נשכח, גם התסכול. וחיוך קטן מרוצה עולה לי על השפתיים, הלב מאיץ עם הדמיון ואני מבינה שלפחות אני עושה משהו נכון.

בסופו של דבר, שמחה שלמדתי להנות מהפחד. שמחה שלמדתי איך נכון לי לעכל את המציאות ולהכיר את עצמי, לטוב ולרע, בסיטואציות שאני פחות רגילה אליהן.

מקוה להבריא עד הסופ"ש, ואולי לצבור עוד כמה חוויות לחייך מהן. 😋

האדרנלין כבר כאן.

אני לא אוהבת להיות מיוחדת.

שונה, אולי.. אבל לא מיוחדת.

לא רוצה להיות במקום הראשון, רק אצלי.

לא רוצה שיתלו בי ציפיות, מעדיפה שיופתעו לטובה.

לא צריכה תשומת לב מיוחדת, מספיק לי הרצון בנוכחות שלי.

לא מעוניינת שירצו לגעת בי, מעדיפה שיגרמו לי לרצות לגעת.

לא זקוקה לססמאות מעצימות, מעדיפה אמת קרה.

רוצה להפוך רגעים למיוחדים, לא אנשים.

ככה אני.. שונה.

לא מיוחדת. 🦊

כי אני יודעת, שהמילים של הרוב המוחלט ריקות ממשמעות. ומי שאמר לי שאני מיוחדת בעבר, מעולם לא אפשר לי להרגיש ככה.

התחושה הזו של הסחרור והכובד של הראש אחרי שנחנקים.. 

רק מעדיפה שזה לא יהיה מאף סתום 🤧

ועדיין מסתכלת על חצי הכוס המלאה 🤪