משהו חדש-ישן

הלב שלי פועם במרץ, הטיימר התחיל מחדש.

מחפשת עם העיניים מקום חדש להסתתר בו, רואה שיש עץ אחד, שונה מהשאר, רחב ונמוך, עם ענפים נוחים לטיפוס. הוא לא כל כך רחוק, מתקדמת לכיוונו לאט, על קצות האצבעות.

מטפסת על הענפים הראשונים, מנסה למקם את עצמי כך שהגזע יסתיר לך אותי, נשכבת לאורך הענף ומוודאה שיש לי נקודות אחיזה לפני ששמה את כיסוי העיניים.

הטיימר סיים, שומעת את הרגליים שלך מתופפות על העלים שעל הריצפה, הם יבשים כמו הפה שלי כרגע. שומעת אותך צוחק, הלב שלי נותן קפיצה לצמרת העץ. "לא ידעתי ששועלים מטפסים על עצים, שכחת לסדר את הזנב שלך." הזנב הציץ ממתחת לענף ומצד הגזע, שכחתי ממנו, לנסות להסתיר אותו.

"תורידי את הכיסוי, רדי למטה." והקול שלך חזר להיות נוקשה וקר. רטובה, מבוהלת ושרוטה קלות, יורדת למטה ונעמדת מולך. אתה לוקח ממני את כיסוי העיניים, מסובב אותי להשען על הענף הנמוך. מסיט את התחתון שלי, משחק בפלאג ביד אחת שלך, גורם לי להאנח ולייל בפחד וחרמנות. נוגע לי בדגדגן, מחדיר אצבעות וגורם לי להתפתל ולרעוד.  רגע לפני שאני גומרת, אתה מרים את הזנב שלי למעלה, ומנחית ספאנקים חזקים. 

הגוף שלי מתחמם כולו, מרגישה את הפחד מתנקז לתוך הכאב, ספייס קל. אתה עוצר. מסובב אותי בחדות לכיוונך, מצמיד את הגוף שלי אליך, נותן לי סטירה לאיפוס ותופס לי את הפנים להסתכל לך בעיניים. "יש לך הזדמנות אחרונה למצוא מחבוא טוב, אם אמצא אותך תוך פחות משלוש דקות, אני משתמש בכולך."  

יש לך חיוך ממזרי על הפנים, העיניים שלך הצטמצמו כשאמרת את זה.. עוברת בי צמרמורת נעימה.. לפעמים מספיק מבט. אני לא בטוחה אם אני רוצה להימצא או לא.. 

אתה מחבק אותי, מרגיש את הגוף שלי, נותן לי כמה גירודים קטנים בראש, ומשחרר. הטיימר מתחיל לספור בפעם האחרונה "יש לך דקה וחצי למצוא מחבוא, שלוש דקות להסתתר, בהצלחה."

המשך יבוא..

החלק הכי חשוב בסשן, החלק ש"מחבר חזרה".

יש אנשים שלא מבינים שמדובר בחלק בלתי נפרד מהסשן עצמו. שהוא יכול להסתיים בעשר דקות או להתפרס על פרק זמן ארוך יותר.

אז שיחקנו, התפרקנו, שברנו ונשברנו, נהנינו, הרגשנו וחווינו. גם הצד השולט וגם הצד הנשלט נמצאים בספייס גבוהה משלהם כרגע באופן אידאלי. 

לאפטרקייר יש כמה מטרות עיקריות-

הראשונה, להחזיר לאיזון מההיי. מספייס גבוה אפשר להתרסק. וזה לא משנה אם מדובר בצד השולט או הנשלט, לאחר כל עליה מגיעה ירידה, וצריך לרכך אותה כדי להישאר מאוזנים. לשני הצדדים יכול להיות דרופ ולכן שניהם זקוקים לו.

השניה, חיזוק החיבור בין שני הצדדים שבסשן. כשמסיימים את הסשן ומורידים את ה"מסכה", יש צורך להיזכר מי אנחנו ומה אנחנו. בני אדם, שווים, אהובים, מוגנים ונהנים משני הצדדים.

צד אחד מאפשר לרכות שבו לצאת אחרי השטן ואילו הצד השני מכיל את הדואליות הזו, אחרת זו מערכת יחסים מתעללת, לא בדס"מית. 

השלישית, הכרת תודה. לאפטרקייר יכולים להיות הרבה צורות וסגנונות בהתאם לסשן, לאנשים ולדינמיקה ביניהם. שני הצדדים מתאמצים בסשן, שני הצדדים מוציאים אנרגיות, משקיעים את עצמם. באפטרקייר זה השלב להודות, להודות לשולט/ת על הביטחון, ההנאה והחיבור. להודות לנשלט/ת על ההתמסרות, ההנאה, ההכלה.

הרביעית, טיפול פיזי במידת הצורך. סשן יכול להיות מפרק מנטאלית, אבל גם פיזית. ולכן יש צורך לטפל בפציעות הפיזיות שנותרו, לא פחות מהנפש. גם הצד השולט מאמץ את הגוף והשרירים, גם הוא זקוק לפעמים להרפיה נכונה ולמגע.

למטבע יש שני צדדים, ונכון, אנחנו לא זהים, אבל אנחנו זקוקים לטיפול דומה כדי לשמור על עצמנו אנושיים ולשמור על הנפש והגוף שלנו מלהתפרק.

אסור לצד השולט/ת לשכוח שיש אדם מאחורי הנשלט/ת, שיש צורך להחזיר את הנפש והגוף למציאות.

אסור לנשלט/ת לשקוע בעצמם מבלי לראות שיש צד נוסף שהשקיע מעצמו וראוי גם הוא לקבל ריכוך נפילה מההיי, לא להרגיש שנוצל גם הוא.

נכון, לפעמים יש השלכות שמצריכות לטפל בפצעים במהלך השבוע, או להתמודד עם דאונים נוספים שיבואו אחר כך, אבל כשמתחילים עם בסיס טוב, השאר כבר יגיע בקלות.

אז אל תוותרו על אפטרקייר 💜

זה יכול להיות נודיזם, פטיש לסקס במקומות פומביים, השפלה, או כל דבר אחר..

הפטיש שלי, הפומביות עם הכאב.

כן, אני אהנה גם בלעדיו, כאב הוא פטיש בפני עצמו. צורך מדגדג שנותן לי פריקה.

אבל יש תוספת של תבלין מרגש כשאת יודעת שרואים אותך סופגת מעבר לציפייה של מי שסביבך. זה מחייה, זה מעצים, זה מחזק את הספייס ואת יכולת הספיגה שלי ופשוט מכניס אותי למיינד אחר לגמרי. 

כשהייתי צעירה יותר, אני זוכרת שהייתי אוהבת שהיו ניגשים אלי אחרי סשן אימפקט בדאנג'ן, בין אם על הבמה או לא, להחמיא, לחבק או סתם להתפלא. זה היה כמו סוג של אפטרקייר בשבילי.

וכן, אם יש דבר אחד שאני יכולה להגיד על עצמי ב- 100% ביטחון זה שיש לי סף כאב גבוהה גם ביחס לאחרים בקהילה..

ככה שתכלס, אין צורך במקומות באמת פומביים, למרות שלתת לונילים שוק של החיים זה תמיד כיף 🤣 רק שלא יגמר במשטרה.

Who is the crowd that peers through the cage

As we perform here upon the stage?

Tell me a lie in a beautiful way

I believe in answers just not today

כן, הרבה מאיתנו כאן אוהבים את התחושה של לצוד או להיות ניצודים..

ועדיין, לפעמים אני מרגישה שבמקום קהילה אנחנו פשוט ספארי. אני לא יודעת למה זה נדמה מובן מאליו לאנשים מסוימים שכולם מעוניינים לשחק איתם, למה לחלק כל כך קשה לקיים פשוט חברות?

השנים עושות את שלהן, ואנשים משתנים לטובה או לרעה, אבל לפעמים הניתוק הזה גורם לאנשים לזכור רק את עצמם, ולא את מי שעומד מולם.

מי שהכיר אותי, כנראה כבר שכח.. ומי שזוכר, השתנה בעצמו. כנראה שזה זמן לדינמיקות חדשות. לאנשים חדשים.

ואת מעט המיוחדים, היהלומים שנשארו בחיים שלי לאורך השנים, גם כשהייתי רחוקה פיזית, תמיד שומרת קרוב ללב.

למדתי להעריך אתכם 💜

I need somebody, someone

Can't somebody help me?

All I need is to be

Loved just for me

אי אפשר להתווכח עם מה שהגוף רוצה.

אי אפשר להדחיק רעב, דחף או תשוקה.

אפשר לנסות, ואז להתמודד עם ההשלכות, אבל זה יחזור אליכם בצורות אחרות, הרבה פחות בריאות.

אי אפשר להתעלם מתחושות רעות, 

אי אפשר לחכות שדאון פשוט יעלם מעצמו,

יש לנו את האחריות והיכולת לשפר לעצמנו את המצב אם רק נתנהל נכון. אז קצת סבלנות, הרבה עבודה קשה, ובסוף זה כבר יגיע מעצמו בלי מאמץ.

עד אז? נתמרן בין הגלים.

If pain can be pleasure, everything is possible. ❤️‍🔥

אז יצאתי, פרקתי, התפרקתי.. לא יכולה להגיד שחזרתי שמחה, אבל חזרתי עם הרבה תובנות.

טוב שבחרתי נכון לפחות כמה אנשים בחיים שלי.. יש כאלה שתמיד יהיו משפחה, שמרימים אותי גם כשאין להם מה להרוויח מזה. 💜

מקוה שאוכל להחזיר באותו המטבע יום אחד..

כמה אנחנו זקוקים להם בחיים, מצד אחד, כמה הם מסבכים לנו אותם, מצד שני.

לפעמים קשה לדעת מה המטרה הסופית שלהם, איזו "חבילה" הם סוחבים איתם ואם שפטנו נכון אותם, או את הסיטואציה.. גם אם מדובר במי שצברנו איתם חוויות בעבר.

להיום, זה לא משנה.

להיום, אני משחררת.

להיום, אהיה פשוט ברגע.

להיום, לא אכפת לי את מי אראה או מה חושבים עלי. 

אף אחד לא יכול לפגוע לי יותר בביטחון, בהנאה או בשמחה, בטח שלא מעצם נוכחותם. היום אני מתעסקת באנשים שכן עושים לי טוב ובחוויות שישאירו לי חיוך להמשך השבוע.

סדום מתקרב, מזמן לא חיכיתי בקוצר רוח 😋 רק עוד כמה שעות..

נחזור למחשבות הטורדניות בפעם אחרת. 

אי אפשר להסביר את התחושה למי שלא זקוק לזה, הדגדוג בגוף, הצורך להתפרק, את השרירים שרוצים להוציא את זה החוצה.

אין הסבר אחר, כמו תסמיני גמילה בגוף, רוצים לטפס על הקירות.

כאב זה דבר ממכר.

כאב זה בריחה.

כאב זה ריפוי.

כאב זה ניתוק.

כאב זה חיבור.

לפעמים ברגעים האלה שאני מרגישה מנותקת, במוד לספוג אותו, אני הכי מחוברת.

מחוברת לגוף, מחוברת לתחושות, מחוברת לאדם שאיתי, מחוברת לעוצמות שונות בתוכי.

אני אולי מרגישה משוגעת קצת להנות ממנו, אבל שלמה לפחות עם שיגעון אחד שלי. 😊

אחרי שבוע של חולי, פשוט בא לי להתפרק.. Hopefully soon. No guilt, just pleasure.

אל תגידו שלא רואים עליה שהיא נהנית כאן מכל רגע 🤭

שלא ינסו לפתור לי בעיות, שלא יתעניינו בשלומי רק כדי לקבל תשובה גנרית.. שלא יכריחו אותי להתמודד בדרכים שאינן שלי.

רחוקה מלרצות או לדרוש יחס מיוחד, זה לא אומר שאני מעכלת טוב זייפנים 😊

מעדיפה שישארו חברים של שלום-שלום.. 

ומי שלא? הפסד שלו.. 

נשארו בי המון משקעים..

כבר אמרתי, כמה קל זה כשההיי חולף, לשנוא את העולם. איך הכל זמני.

ועכשיו, עובר לו ההיי ואני שואלת את עצמי, זה שווה את זה? כשאני לא יודעת לרכך נפילות לעצמי?

לא.. לא סומכת על אחרים להחזיק אותי, ויכולים לספר לי מנטרות מכאן ועד הודעה חדשה שהתפקיד של שולט הוא לכאן או לכאן.. אבל זה לא מעניין אותי באמת כשמדובר בחיים שלי.

כי אם אני לא יודעת להרים את עצמי כשמגיע מצב של פקפוק, שנאה עצמית או כל דבר אחר שבא, אם אני לא מסוגלת לחלוק ולדבר, אם אני לא מסוגלת להבין מה אני בכלל רוצה, אז מה הטעם בהיי? לפעמים אני חוזרת לקרוא, וזה מרגיש כמו התלהבות ילדותית.

ולא מדברת על פחדים חסרי היגיון, מדברת על משקעים מנטאליים אחרי שהחוויה כבר עברה עיבוד במוח. אחרי שהסקתי מסקנות, חוויתי את ההנאה בשחזור הסיטואציה. יש את אותם קולות קטנים שמכניסים לי ספק בכל החלטה, גם אם התוצאה שלה הייתה חיובית כמעט מכל בחינה אפשרית אחרת. 

סשן מתחיל ונגמר, גם מערכות יחסים שונות, חברים הולכים ובאים.. רק אני אשאר להרים אותי בכל סיטואציה קיימת.

לא יודעת כבר מה נכון לי לפעמים, ובא לי לזחול לאיזה בור.. אבל שוב, גם זה ככל הנראה זמני.

כנראה ימחק, אולי לא.. העיקר שימחק לי מהמוח.