משהו חדש-ישן

יש אנשים שחיים בשבילה, מחפשים אותה ויוצרים אותה סביבם. ויש אנשים כמוני, שמשתדלים להמנע ממנה ככל האפשר- הבעיה היא שדרמה היא *אנשים*, לא סיטואציות.

להמנע מאנשים דרמתיים- יוצר דרמה. 

להתערבב איתם- יוצר דרמה.

להסכים איתם- מחזק את הדרמה.

לא להסכים איתם- יוציאו את הדרמה עליכם.

לפעמים מספיק לעבור לידם בשביל שהדרמה תגלוש אליכם, אתם לא חייבים לתת לה יד, אתם לא חייבים אפילו להכיר את האנשים המדוברים בשביל שתהפכו לחלק מהסיפור.

אז מה עושים? אם כבר נקלענו לתוך הסערה, מחזיקים חזק ומשתדלים להנות מהנסיעה.

אם יש משהו שהעיר שלי ידועה בו זה ערסים.

זו פשוט עובדה, לטובה ולרעה. 

היום אחד מהם החליט להחזיר אותי לילדות, לקרוא לי פריקית ולסנן עוד כמה "מחמאות" מתחת לסיגריה שלו.

ואני מחייכת לי, כי כן.. אני פריקית.. ואם רק ידע על איזה זיכרונות וסימנים אני מתרפקת עליהם מאתמול, היה מקלל עוד יותר ובורח בריצה קלה. 😂

בניגוד גמור אליו, מחליפה קו בעיר אחרת, ועולה ילדונת חמודה ומחמיאה לי על השיער.. היא לא מתיישבת עם חבורת הבנות שעלתה איתה, וגם אם אין לה קשר אליהן- לא יכולתי שלא לשים לב כמה היא שונה מהן.

סגורה, נדמה שבכוונה לא רוצה למשוך תשומת לב.. הזכירה לי אותי, בתקופה שהייתי גולם, ולא איפשרתי לצבעים שלי לזהור באמת- מבפנים ומבחוץ.

באותו רגע ידעתי שגם בשבילה זו תקופה..  ואולי היא תזכור אותי, את התודה והחיוך, ותקבל את האומץ לצאת עם הצבעים האמיתיים שלה.

אז בשבילי, פריקית זו מחמאה. וכן, התיכון נגמר בסופו של דבר, גם אם ה"דרמות" נשארות.

שנים שלא הופעתי על הבמה!

אתמול יצאנו למסיבה של זוג אחיות מהממות שדאגו להרים לנו ערב גותי נוטף סקס וזימה שהטריף את החושים.

ההיי כשאנשים יפים מתאספים לראות איך הוא מצליף בי עם כל מגוון הכלים המטורף שהביאו, כשהוא מוריד אותי על הריצפה ומניח עלי את הרגל.. מקבע אותי למקום בזמן שאחת האחיות שורטת, מצליפה ומתעופפת יחד איתי.

ספגתי כמו שלא ספגתי מזמן, הרגשתי שאני בעולם אחר, אם רק יכולתי לתת לכם טעימונת אמיתית 😈

חבל שאין מנוי זהב בשביל להראות את התוצאות של הסשן 🤭

האקס האחרון שלי הוא אדם מדהים, היינו ביחד אומנם רק שנה, אבל הוא לימד אותי מה זו שלווה. תקופה ארוכה הוא היה עוגן, תקופה ארוכה שהרגיש שהוא יציב ממני.

הוא היה ההפך הגמור מהאקס שלפניו, חיבק אותי וקיבל אותי יותר משקיבלתי את עצמי- אני מקוה שהוא הרגיש ממני חצי משגרם לי להרגיש.

בסופו של דבר זה נגמר, לא כולם מתאימים אחד לשני. ואם יש משהו כואב, זה לאבד מישהו שאכפת לך ממנו, כי אין לך איך למנוע את הנפילות שלו למטה..

ניסיתי לרכך את המכות שהחליטו לנחות עליו אחת אחרי השניה, אבל זה לא היה תלוי בי בשום צורה. ניסיתי להרים את השברים, אבל הרגיש שבכל פעם הוא נשבר לי בידיים לעוד ועוד חלקים.

הוא היה מסוגר בעצמו, לא נתן לי להיכנס ובטח שלא רצה לחפש פתרונות שיכללו את שנינו , הוא פשוט ויתר.

בסוף הוא החליט שהוא לא רוצה שארים אותו יותר, שזה לא פייר כלפי, וזה כאב לי. זה נגמר בפיצוץ שלא היה אופייני לנו בשום צורה, והייתי שבורה מדי.. שבורה מדי להודות לו על כל מה שקיבלתי ממנו.

לא רציתי להגיד תודה, לא רציתי לתקשר, לא רציתי להשאר חברה ובוודאי שלא רציתי לראות אותו מאושר עם מישהי אחרת. הוא עשה טעויות, הוא לא היה מושלם, אבל בטח שלא נתן לי סיבה להרגיש שום דבר חוץ מתודה על התקופה שהייתה לנו.

במקום להיות שקועה בהחלמה מהפרידה שעברתי, התגלגלתי לתחושות מהפרידה הקודמת. דווקא אחרי שעברתי חוויה מתקנת, הכעס והתסכול על האקס שלפניו צפו לי, כי הבנתי איזו מערכת יחסים מזעזעת עברתי איתו- זו הייתה התעללות נפשית ופגיעות מיניות שהוא העביר אותי במו ידיו, שוב ושוב, כדי לספק את הצרכים שלו.

אז אחרי שהתנקתי, חוויתי, חייתי, התרחקתי.. הגיע השביעי ושקענו לעולם אחר, נכנסתי לסוג של בועה לתקופה..

אבל עכשיו אני יכולה להגיד תודה למי שבאמת מגיע לו.

מכתב תודה-

תודה לך, חד קרן מיוחד, ככה הייתי קוראת לך.

תודה שלימדת אותי מה זה כבוד ואהבה. תודה שלימדת אותי להודות, תודה שהעשרת אותי בידע על החיים, העולם ובמיוחד שהרמת לי את האינטליגנציה הריגשית לגבהים חדשים.

תודה על הדרך שעברנו ביחד, תודה על החוויות, הטיולים, הדמעות, ההופעות והחלומות, אבל בעיקר תודה שהוצאת אותי מהמערבולת לפני שטבעתי יחד איתך.. אני מקוה ומאחלת שתצא ממנה גם אתה, אם לא יצאת כבר.

החזרת לי את האומץ להיות אני ולא להתפשר על עצמי, אתה מהאנשים שכואב מדי לשלוח להם הודעה, אבל לעולם לא תשאר אצלי כזיכרון כואב באמת.

פשוט תודה 💜

"אסור לך לגמור לבד עד הודעה חדשה"

אני מסתכלת עליך ולא מבינה, אני לא זוכרת שעשיתי משהו לא בסדר. "למה?" שאלתי בפרצוף מאוכזב.

"ככה החלטתי" אתה אומר ומלטף לי את הראש. "את נוגעת בעצמך כמה שאת רוצה, אבל את לא גומרת."

מחנק קטן בגרון, אני כל כך רוצה להתווכח. מסתכלת עליך ואתה, עם החיוך הקטן והמתגרה שלך שמסמן לי 'זה מה שיש', תהיה אדיש לכל מה שיצא לי מהפה כרגע, אני כבר יודעת. אז בולעת רוק ושותקת.

אתה יודע שקשה לי לבקש לגמור או לכתוב בעצמי גם ככה, אתה מכיר את המחסומים שלי, אבל אתה רוצה אותי זונה, רוצה אותי רעבה, ובעיקר רוצה לשחק לי במוח..

יום למחרת אני מנסה ליישם, אני לא רגילה לעצור והגוף שלי נשאר בוער. "אני רגילה לגמור כמה פעמים ביום, קשה לי" אני כותבת לך, ואתה עונה לי בקצרה "אוי.. מסכנה". אכזרי שכמוך, ידעת בדיוק מה זה יעשה לי.

במהלך השבוע ניסיתי להתחנן אליך כמה פעמים לשבור את צום הגמירות הכפוי הזה, עד שחתכת אותי "אם תמשיכי, לא תגמרי גם כשניפגש", כמה פשוט. נושכת את השפתיים.. "סליחה, אתנהג יפה". זה מרגיש שאתה דוחה בכוונה את הרגע שנתראה גם ככה.

עבר לו שבוע, עוד אחד בדרכו להיגמר, והתחנונים אליך השתנו.. אני כבר לא מבקשת לגמור, אני כבר לא חושבת בהיגיון, אני פשוט כותבת לך "בבקשה תבוא לזיין אותי כבר, אני צריכה את זה, אני צריכה לגמור, אני צריכה אותך". אתה לוקח את הזמן לענות להודעה הזו, מנסה לשגע אותי אני חושבת לעצמי. אבל התשובה שהתקבלה ממך כמה שעות אחר כך כבר הייתה פשוטה- " חכי על 4 על המיטה".

פותחת את הנעילה של דלת הכניסה והולכת לחכות כמו שביקשת. מעולם לא הרגשתי ככה, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הצורך המטורף במגע שלך כרגע. אתה נכנס, מלטף לי את הגב ומעביר בי צמרמורת כל כך בקלות.

ואני באמת מרגישה כמו זונה קטנה, ולוחשת לך "תזיין אותי בבקשה" בקול מבוייש. "אני לא שומע".

אני נחנקת בתוך עצמי, מתפתלת קצת. השתיקה גורמת לך להוריד את החגורה ולהתחיל להצליף. אני מתקשה לספוג, הראש שלי במקום אחר לגמרי והגוף שלי בוער בצורך. לוקחת אוויר וכמעט צועקת בקול שנשבר "בבקשה, אני כל כך רוצה להרגיש אותך בתוכי, להתפוצץ ולגמור עליך, בבקשה תזיין אותי!"

"זונה קטנה" ענית וחדרת אלי בכוח, תופס את השיער שלי וחופן אותו חזק ביד שלך, משאיר אותי מקובעת צמוד אליך בזמן שהתנועות החדות שלך מנערות אותי. ואני מאבדת את עצמי.

גמירה, ועוד גמירה.. אני לא מצליחה לעצור. וגם כשאתה מושיב עליך, אני לא מפסיקה לגמור, לא מפסיקה לילל לך תוך כדי, כמה חיכיתי לזה.

כשהחלטת שמספיק, אני נחה לידך, הזין שלך בפה שלי,אתה מלטף לי את הראש ואני מסתכלת עליך.. "תודה שעשית ממני הזונה שלך" משפט שבחיים לא חשבתי שאוציא מהפה, אבל איתך זה לא חדש לי שהכל חדש.

אתה מחייך, חיוך אמיתי, "ככה אני אוהב אותך, זונה קטנה".

יש סיבה שנמשכים אליהם..

זה בטבע שלנו, כמו שלהם. הם זקוקים לנו, ניזונים מאיתנו.

וכמו מלכודת ונוס, הוא מושך אותך אליו בהבטחות, מראה מפתה וריחות. עד שתנעצי את הניבים שלו בך בעצמך.

יש להם קסם אישי, כריזמה, אנרגיה לא ברורה של חיים שפועמת מהם, למרות שהם מתים מבפנים- הם פשוט שואבים אותה מאחרים.

נכון.. אולי אין לנו ערפדים בני על-מוות בעולם הזה, אבל יש ערפדים- אנשים שישאבו לכם את הטעם לחיים. הם לוקחים ולוקחים, מבלי להחזיר דבר- עד שתשארי קליפה ריקה.

בלי אופי, בלי רצונות חופשיים, בלי היכולת לראות שאפשר גם אחרת..

יש אנשים שאני לא יודעת שאני באמת מתגעגעת אליהם, עד שאני לא רואה אותם.

מה זה אומר? זה אומר שהנוכחות של אותם אנשים עושה לי כל כך טוב, שהשגרה לא מסוגלת להזכיר לי את החוויות איתם.

מזמן לא הייתי פתוחה כל כך, מזמן לא נהניתי לפגוש אנשים כמו שנהניתי היום.

מעולם לא ידעתי איך הם שומרים עלי, כמה טוב הם עושים לי וכמה באמת אכפת לחברים שלי ממני- גם כשיש חבורה כל כך ענקית לבלות איתה להכיר. גם כשאת חלקם הכרתי באמת רק היום.

היה מאנץ׳, הוא רק פתח לי את התיאבון להכיר את הקהילה הזו מחדש, אחרי כל כך הרבה זמן שחייתי בעבר, אפילו שלא במודע.

פגשתי חברים חדשים שהכל כל כך טבעי איתם, ששכחתי לערב אחד את המציאות..

חייתי בהווה בפעם הראשונה אחרי שנים של בריחה.

אני באמת מתרגשת להתגעגע, במיוחד כשחשבתי שהרגש שלי הולך ונעלם. 💜

וכבר מתגעגעת שוב..

אני צריכה את זה כואב, שורף.

את הדם, הסימנים,

את הבכי שמשחרר מעצורים,

הקהל שמתאסף .

אני צריכה את הריגוש,

את התחושה של חוסר האונים,

להדחף אל הגבול בלי רחמים,

להשאיר מסביב מבטים המומים,

שתעשה בי שימוש.

תן לי להרגיש צעצוע, זונה, קטנה

הכל ביחד לסיפוקך,

לפני שתמשיך לדרכך,

עד שנזדקק לעוד "מנה".

תמיד אחרי דאון אחפש את ההיי, אבל צריך להיזהר- באותה המהירות שנוסקים גם צוללים. ככה זה בהתמכרות, רכבת הרים.

Oh gimme something to take the edge off

Something to kick the night off

Something to keep my mind off

This so called life

כלובים, שלשלאות, אזיקים, חבלים, מתקנים כאלה ואחרים. כל כך הרבה דרכים לקבע את הגוף, את הנפש.

משחקי מוחות, מניפולציות, התניות. כל כך הרבה דרכים לשבות את התודעה והרגש.

לקחת את חופש התנועה, את חופש המחשבה, את כל החושים.

אז איך דווקא בתוך אותם כבלים אנחנו הכי חופשיים?

והמאזוכיזם? הוא מחבר בין הכל, החבר הכי טוב וותיק שלי.

💜

סתם תהיות אחרי שיחה עם חברה ונילית... 

אם יש משהו שקשה לי להבין זה איך באמת ממשים פנטזיות כאלה, מרגיש שברגע שאת רוצה שמישהו יגע בך- זה מאבד את כל הפואנטה.

במוח שלי יש דמות לא מוגדרת כשאני מפנטזת על זה, לא טובה במשחקי תפקידים, אני לא מצליחה "להרגיש" את התפקיד בשביל לזייף את זה. (במקומות מסויימים, טוב שככה)

הרי בסופו של דבר, ברגע שיש מישהו שאת מכירה, סומכת עליו וגם מוכנה שיגע בך בצורה כזו- זה כבר בדס"מ רגיל, גם אם הוא עושה בך מה שהוא רוצה.

אני ממש לא שופטת, להיפך, מעריכה את האנשים שמצליחים להגשים לעצמם פנטזיות ובאמת להנות מזה- גם אם זה רק משחק. 

אולי זה פשוט מצריך אומץ, להכיר טוב וירטואלית בלבד ולהגדיר גבולות, אבל גם אז.. יהיו מרכיבים חסרים.

נראה שבמקרה שלי זה נועד להשאר כפנטזיה 🦊