|
|
|
קצת מתחים לאחרונה,
אבל גם כמה דברים שממש, אבל ממש גורמים לי להרגיש טוב :)
מקווה שהמצב לא יתדרדר כמו שקרה בעבר, למרות שגם אם זה יקרה, זה יהיה פחות נורא.
כיום יש יותר סיבות לחייך :)
וכל מיני קשיים למיניהם... להם נותר לאחל להתעופף למר נאסראללה, שיחטוף מהם עצירות :) (גם החברים שלו יכולים לחלוק איתו את העצירות, יש מספיק לכולם!).
*נראה שסודום באמת שולטים בגרמינה.... :)
*והנה הוכחה שהחבובות זה לא רק לחנונים.
*לפני הכל:
עשיתי מלא תמונות מפגרות כאלה של פוליטיקאיות עם כיתובים מפגרים וזה היה אמור להצחיק, אבל! אין לי מנוי זהב... ומסתבר שאני לא יכול לפרסם תמונות בלי אחד :(( לא ידעתי את זה... נו מילא. אולי בבחירות הבאות יהיה לי מנוי זהב? :)
*אהמ אהמ!*
הבחירות מחר, משהו ישתנה?
פעם היה לי מאוד חשוב שתהיה אחדות במדינה. “אחדות", אני מתכוון לזה שלא תהיה כזאת שנאה בין קבוצות שונות בתוך העם שלנו.
אני כל היום שומע, “הם ככה!” “ההם ככה!” “אלה נבלות!” “אלה חלאות!”... מכלילים.
למה? נכון שתמיד יהיו חילוקי דעות, כמו שתמיד יהיו אנשים טובים ואנשים רעים מכל אוכלוסייה, לא משנה מאיפה. תקראו לי תמים, אבל אני עדיין מאמין שכולנו אחים ואחיות. כן. לא תמיד אנחנו מסכימים, אבל צריך לזכור-אנחנו באותה סירה ביחד, אם נרצה ואם לא.
מילים רבות כבר נשפכו על הנושא, שנאת חינם, מלחמת אחים, אין יותר מידי מה להוסיף. אומרים שאין תקווה ושאין עתיד-תמיד אומרים את זה. למה להמשיך?
התקווה שלי היא שאולי הפעם משהו ישתנה ונתחיל לראות קצת קירוב לבבות... לא שזו תקווה כל כך גדולה, אבל עדיין, מאוד חשוב לי שכולנו נאהב אחד את השני יותר ובכך את עצמנו ככלל וכחברה.
ועכשיו!
*דוםדוםדוםדוםדוםדום!!!*
מותר להשתטות קצת לפני הבחירות? :)
מטאליקה, מהתקופה שבה לדעתי הגיעו לשיאם.
קאבר שעשו cannibal corpse לשיר של possessed. אישית אני יותר אוהב את הגרסה של קניבל קורפס! הרבה מזלזלים בהם, אבל לקניבל יש הרבה קלאסיקות והקאבר שלהם מעולים!
וזה phobophile של cryptopsy. זה השיר הראשון שלהם ששמעתי בזמנו ובהתחלה לא אהבתי... לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שפאק, אני מת עליהם!
רק אזהרה קטנה, זה שיר כבד (לא הכי כבד, אבל עדיין).
כל אחד ואחת מאתנו חווים זמנים בהם הכל מבולגן: דברים פשוטים נראים מסובכים, ופתרונות שהיו אמורים לצוץ מיד, כאילו כבר לא קיימים.
אומרים שהחיים נמשכים וצריך להאמין בזה כדי לא לטבוע.
כל שנייה שעוברת מקרבת אותנו אל הרגע שבו הכל ישתנה. יש דברים שאין לנו עליהם שליטה ואנחנו פשוט נסחפים אל תוך משהו חדש, בו אנו מנסים למצוא לנו מקום.
אבל צריך לזכור שאנחנו גמישים יותר מכל מכשול, לא משנה כמה אדיר הוא יהיה. לא משנה מה עומד בפנינו, תמיד ננסה להמשיך לשחות עד שנגיע למקום שהוא טוב מספיק בשביל שנרצה להישאר בו. חשוב לשמור על ראש מורם ולא להתייאש.
נכון, יש מצבים שמקשים עלינו וקל יותר להתפתות לאבד עשתונות. כל אדם מונע על ידי רוח שונה, רק אנחנו קובעים אם היא טובה או רעה. רק שרוח טובה בדרך כלל לא עושה נזק לאחרים והיא יותר נעימה. ולרוב היא מושכת אלינו חברים שעוזרים לנו, ואנו להם.
התקווה שלי היא שכולנו נמצא חלקה טובה בחיים ושנעשה זאת ברוח טובה.
*השיר הפעם לא כבד :)
הוא של אמון אמארת', שזו הלהקה שבזכותה הכרתי מה זה melodeath ובכלל, אחת הלהקות הראשונות שממש אהבתי.
חלק רביעי
מומלץ לקרוא את החלקים הקודמים תחילה.
!!!אזהרה!!!
הסיפור הוא סיפור דמיוני וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט (באמת).
כל הדמויות בנות 18 ומעלה!!
*** אזהרה חמורה אפילו: החלק הזה לא אירוטי. פה סוף סוף יש אלימות, אבל... הוא די זוועתי. למי שלא כל כך מתסדר/ת עם תיאורי זוועה אני ממליץ להימנע.
ויש שיר בסוף.
מקווה שתהנו!
הא גרים, חלק רביעי
הזמן עבר, ואתו עוד ועוד אנשים שנכנסו לפונדק. לרובם לא היה משהו טוב יותר לעשות, אלא למלא את בטנם באוכל ולפרוק את יצרם. גם גברים וגם נשים, ישבו כל כיסאות העץ שמילאו את הפונדק והתנהגו כמו בהמות. שום גינונים או נימוסים לא נראו שם, הם שחררו עצמם מכל צורך בהתנהגות אנושית. הם נהמו בפראות, תוך שהם אוכלים ושותים בו זמנית. צעקו, קיללו וזרקו גסויות שונות לאוויר וכלפי המשרתות, שחלקן נתפסו בכוח על ידי הסועדים, ששלחו ידיים אל אבריהן. חלקן האחר תפקידו היה לעשות בדיוק את זה-להיות בובת מין. וכשאיש שמן נכנס בכבדות לפונדק, אראיה ידעה שהוא יבחר בה. זה היה אותו איש מאתמול. וגם משאר הימים... הוא תמיד הגיע וחיפש את אראיה, רק בה הוא אהב להתעלל. רוחה של אראיה כמעט ונפלה כשהיא ראתה אותו... בכל הפעמים שהוא פגע בה היא הייתה חסרת אונים ונאלצה לספוג את הכל. אבל היא ידעה שהיום יהיה שונה. היום הוא והאחרים ישלמו. והיא לא הייתה היחידה שהרגישה כך: כל שאר הבנות ידעו שהיום המצב יתהפך. הן הרגישו אמיצות יותר מאי פעם. ההתרגשות שהנה, עוד מעט הן יזכו לנקמה, נתנה להן כוח להמשיך בהצגה שהכול כרגיל עד שיינתן האות.
באותו הזמן, כריסטה בדיוק התעוררה. עבר עליה לילה ארוך, היא הוציאה הרבה מרץ כשהכתה את "שפחת הלילה היומית" שלה. היא התיישבה על מיטתה הענקית והביטה בנערה המוכה שהתקבצה אל תוך עצמה בפינה. על גופה סימני הצלפות רבים ומדממים, ודם רב נשפך ממה שהיה אפה... לאותה שפחה כריסטה הצמידה נזם גדול, כדי שתהיה לה "חזירה פרטית", כפי שנהגה לקרוא לה. היא אהבה למשוך אותה דרך הטבעת הגדולה ולצוות עליה ללקק אותה. אתמול בלילה היא נסחפה. בתאוותה, היא משכה חזק מידי וקרעה את הנזם מאפה של הנערה. זה לא שינה לכריסטה, שהשתמשה בה עד תום.
"כלבה! אליי!”, היא צעקה אל הנערה.
הנערה התשושה זחלה אל גבירתה בכאב. כל גופה היה פצע אחד גדול, אבל היא הייתה חייבת לציית.
כריסטה פקדה עליה לנקות את רגליה, והנערה החלה ללקק את הלכלוך מבין אצבעותיה של כריסטה. היא שנאה את זה. כריסטה תמיד הייתה מלוכלכת ומטונפת. אבל היא כבר הייתה רגילה. ובזמן שהיא סיימה לנקות את כפות רגליה, כריסטה אחזה בשערה וקינחה בו את אפה. דמעות טריות הציפו את עיניה של השפחה המסכנה. כל נשימה קטנה שלה דרך הנחירים הקרועים הציפה אותה בגל של כאב. ואז כריסטה קמה, וליטפה את ראשה.
"עבודה טובה חזירונת", אמרה אך לפתע סטרה לה בגב ידה, כל כך חזק עד ששן אחת נעקרה מפיה של הנערה. היא שכבה על הרצפה, מייללת ובוכה.
"בוקר מקסים!” כריסטה אמרה בפיהוק תוך כדי שהיא מתמתחת. תכף יתחיל לו עוד יום של התעללות בכלבות שלה. אבל לפני כן היא הרגישה שהיא צריכה פינוק בוקר קטן. היא משכה בשערה של הנערה וכיוונה אותה אליה. היא עצמה את עיניה וגנחה בעונג כשלשונה נוטפת הדם של הנערה טיילה בתוכה.
זרם האנשים שנכנסו לפונדק נפסק לבסוף. בקושי היה מקום לזוז, כל הכיסאות והשולחנות היו תפוסים. אנשים עמדו כמעט צמודים אחד לשני, המשרתות בקושי יכלו לעבור ביניהם. “זה הזמן", צוק חשבה והיא פילסה את דרכה בים הלקוחות השיכורים אל עבר הדלת. היא חסמה אותה בעזרת קורת העץ הכבדה, כך שאיש לא יוכל להיכנס לפנודק. היא תהתה מה יקרה אם מישהו ינסה לברוח, אבל משהו בה אמר לה שלא יהיו אנשים כאלה... כל אותו הזמן עיניהן של שאר השפחות היו נשואות אליה. הן הבינו שעכשיו זה הזמן לרוץ חזרה אל המרתף. בבת אחת, כולן עזבו הכל ורצו אל המסדרון שהוליך לחדרים האחוריים, תוך שהן דוחפות את מי שעמד בדרכן. הלקוחות ההמומים לא הבינו מה קורה, והשומרים היו שיכורים מידי כדי לדעת בכלל שמשהו קורה סביבם. אחד הלקוחות, אדם גבוה בעל שיער שיבה שהיה הקרוב ביותר ליציאה, קם ורטן אל עבר השומרים,
"מה קורה פה?! לאיפה כולן הלכו?!”
השומרים לעומת זאת, גיחכו ומלמלו כמה דברים חסרי פשר בעוד ריר נוטף מפיהם. אחד מהם התנדנד ונפל מעולף כשחיוך אווילי מרוח על פניו.
האיש הגבוה כעס, ובזעמו השליך את ספלו על הרצפה.
"זאת חוצפה! איפה כריסטה?! אנחנו דורשים שהכלבות יחזרו לעבוד תכף ומיד!”.
הוא לא הבין למה כולם בוהים בו בשתיקה. הוא רק יכל לשמוע נשיפות מהירות ומאיימות מאחורי גבו. הן נשמעו כאילו בקעו מגרונו של משהו מבעית, לא אנושי. הוא הסית את ראשו לאחור בחשש, ובקול מגמגם שאל,
"מממי אתה? מה אתה רוצה?”
גרים לא ענה לו. בתגובה הוא לפת את ראשו של האיש וסובב אותו באטיות אך בכוח לאחור. כל הנוכחים יכלו לשמוע את קולות השבר שיצרה מפרקתו, ואת חרחורי הגסיסה שלו כאשר גרים השליך את גופו הרפה אל הרצפה.
הם נרתעו לאחור בהלם, עיניהם ופיותיהם פעורים באימה. גרים הביט בהם בחזרה, ובלבו רק מחשבה אחת:
להרוג!!!
בן רגע הוא שלף את חרבו ושעט אל עבר הקהל ההמום. הוא התקרב אל האדם הקרוב ביותר והניף את חרבו בתנופה. הלהב חתך את האוויר ופילח את בית חזהו של האיש, דמו ניתז לכל עבר. במהירות מסנוורת החרב הונפה שוב ושיסעה את גרונו של העומד מימינו. גרים הסתובב בזריזות וראשו של השמאלי נכרת.
הקהל יצא מן ההלם. כולם צרחו ונרתעו לאחור מפניו של גרים, שעמד מכוסה בדם מעל גופותיהם המרוטשות של קרבנותיו. הם הצטופפו ונדחסו אל הצד הרחוק של הפונדק, ממנו יצא המסדרון אל החלק האחורי. אך הדלתות למסדרון ננעלו גם הן על ידי הבנות. לא היה להם לאן לברוח.
לבו של גרים פעם בחוזקה. ברגע שהוא טעם דם, הוא לא יכל להפסיק. הוא פסע הפעם באטיות אל הקהל הדחוס, חרבו מותירה שובל של דם אחריו. מתוך ההמון המבועת קרא אליו אחד,
"חכה! חכה רגע! מה עשינו? בבקשה, אנח-אנחנו נשלם לך!”
גרים אפילו לא טרח להקשיב לו. הוא המשיך להתקדם כשלפתע קפצו עליו ארבעת השומרים שהתעשתו כנראה משני צידיו, לכולם חניתות ארוכות. גרים נצח מטה, תוך כדי שהוא מניף את חרבו מסביבו. לשומרים שרצו אליו לא היה זמן לעצור. רגלו של אחד מהם נקטעה ובזו של השני נוצר חתך עמוק. הם צרחו ונפלו על ברכיהם בעוד חבריהם נתקלים בהם ומועדים. גרים קם, בעט בראשו של אחד השומרים הפצועים והפיל אותו לרצפה. חרבו ננעצה בחברו שעמד מאחוריו בזמן שגרים מחץ ברגלו את גרונו של השומר הפצוע. מאחוריו הסתער עליו שומר נוסף. גרים חמק מחניתו ושיסע את בטנו באבחה אדירה. השומר זעק בכאב, מבטנו הקרועה ניגר דם אדום וסמיך, קרביו נשפכו החוצה. גרים העיף אותו הצידה והנחית את חרבו על ראשו של השומר האחרון, בכך חוצה אותו לשניים. גרים הביט בעיניים מנצנצות מזעם בקהל המבועת בשנית. כל השומרים שכבו מתים או גוססים בייסורים לרגליו בשלולית ענקית של דם. אור הלפידים התעמעם, צללים מילאו את האולם הגדול וריחו של הדם ועשן הלפידים זרע בלבם של האנשים תחושה איומה, כאילו שהם נמצאים בתוך כבשן גדול שבו צולים בשר.
נהמה חייתית בקעה מגרונו של גרים והוא הסתער על ההמון, מניף ומטיח את חרבו לכל עבר. דם ניתז מכל כיוון, צרחות אימה וזעקות כאב מילאו את החלל. ידיים שניסו להגן על הגוף נכרתו, גרונות שוספו, בטנות בוקעו. גרים היה אפוף בענן אדים אדום וסמיך של שנאה וזעם, איש לא ימלט!
הוא חצב בגוש הבשר האנושי שמלפניו כמו שיניים של טורף החותכות בחיה. מסביבו הייתה המולה, אנשים ברחו בבהלה, מטפסים על שולחנות, דוחפים, מוחצים אחד את השני. חלקם בכו, האחרים זחלו על הרצפה החלקה מדם, פצועים ומדממים. הפחד לפת את לב כולם.
כשלא היה לגרים מקום להניף את חרבו, הוא שלף פגיון משונן ומפחיד למראה. בתנועות קצרות ומהירות הוא קצר אותם. גרים בעט בבטנו של אחד, תפס בשערה של אחרת בזמן שתחב את הפגיון אל בטנו של מישהו מאחוריו. לשנייה אחת גרים הביט בפניה המבוהלות של האישה אותה תפס. עיניה התחננו אליו, ולרגע אחד הוא חש חמלה... אבל אז נזכר שהוא ראה אותה נועצת סיכות בצוק, סתם בשביל ההנאה. הוא ליפף את שערה סביב ידו ומשך אותה אליו בחוזקה. הוא נגח במצחה בכל כוחו, פעם, ועוד פעם עד שגולגולתה התנפצה וכלום לא נותר מפרצופה השבור והמושחת. הוא לפת גרון של מישהו אחד והתקיל מישהו אחר. אצבעותיו פילחו את העור העדין, הגרון נקרע וגרים זרק עצמו לרצפה ונעץ את הפגיון בראשו של זה שהפיל.
הוא הבחין בחטף באנשים שרצו לכיוון היציאה...
גרים תפס בהמרה לפיד קרוב ומשקה חזק מאחד השולחנות. הוא מיהר אליהם, הם הסתובבו אליו תוך כדי ריצה. גרם נשף את המשקה אל תוך להבות הלפיד ויצר לשון אש ארוכה ועבה, שאפפה שניים מהנמלטים. הם התגלגלו על הרצפה ביללות. הוא נשף בשנית לכיוון אחר, וכך הצית עוד כמה, שרצו אפופי להבות, נתקלו באחרים והעלו גם אותם באש. הזעקות שלהם הדהדו לשמים וריח של בשר חרוך מילא את החדר.
מצדו השני של הפונדק קמו להם כמה בחורים צעירים.
"ממה אנחנו מפחדים?! אם נשלב כוחות כולנו נוכל להרוג אותו!” קרא אחד מהם בלהט.
"אז תעשו משהו כבר!!”. זה היה אותו איש שמן, שתמיד היה מבקש את אראיה... “השרמוטה הלוהטת" הוא היה קורא לה. הוא היה עשיר מאוד, ומעולם לא היה צריך להתאמץ או לסבול בשביל משהו. הוא לא פחד מדבר. אך עתה, הוא ישב על הרצפה ומירר בבכי כמו ילד מבוהל. הוא לא רצה למות!
קבוצת הגברים רצו אל גרים. הוא חבט באחד בפניו בלפיד שהיה עדיין בידו, אך חמישה מהם תקפו אותו בו זמנית. אחד מהם קפץ על גבו וגרם לו למעוד. האחרים חבטו בצידיו והפגיון נשמט מידו. גרים נפל על ברכיו, ובראותם זאת, רצו אליו עוד גברים מן הקהל ונוצרה מעליו ערימה של אנשים. גרים לא יכל לשלוף את חרבו או להגיע לפגיונו.
הוא ספג מכות מכל צד. לבו כמעט התפוצץ מכעס... זה הספיק לו. את החלל פילחה שאגה מזעזעת, מפלצתית ונוראה, זעקה של זעם טהור. ציפורניו של גרים ננעצו בבשר שבטנו של מי שעמד ממולו. בכוח לא אנושי, ידו של גרים קרעה בבשר וקרעה דרך שריר. הדם ניתז כמו סילון אדום על פניו של גרים. הוא שלף אותה, ויחד עמה הוא עקר את הכבד של האיש המבועת. התוקפים נרתעו פתאום, וגרים התרומם. הוא הצליח לתפוס את האיש שנאחז בגבו, הניף אותו מעל ראשו והנחית אותו בעצמה על ברכו הימנית. עמוד השדרה של האיש נותץ, ורק נשימה חנוקה יצאה מגרונו. גרים שלח יד אחת אל פניו של אחד, ואת השנייה אל פניו של אחר. שריריו של גרים התכווצו במאמץ וקרבנותיו החלו לצרוח, בזמן שעצמות ראשיהם נכנעות ללחץ... דם, שברי גולגולת וריר ונזלו מבין אצבעותיו של גרים בעוד הוא מחץ את פניהם, העיניים שלהם יצאו מחוריהן. התוקפים האחרים צרחו באימה וניסו להימלט אך גרים תפס אחד מהם ונשך את גרונו בעוד הוא מנער את ראשו מצד לצד, לקול חרחוריו של הקרבן. מגרונו המחוץ והתלוש של האיש יצא שפריץ של דם, כמו מזרקה. גרים הרווה את צימאונו.
עוד נותרו כמות נכבדת של קרבנות... גרים התנשמם בכבדות, נהימות בוקעות מגרונו בכל נשימה. הוא כולו היה מכוסה בדם וחלקי קרביים. כל הקירות היו מכוסים בנתזי דם, הרצפה הייתה נהר של דם וחלקי גופות. האנשים הנותרים הצטופפו בפינה הרחוקה, לא יודעים מה לעשות ומשקשקים בפחד. ואז הדלת לחדרים האחוריים נפתחה.
גרים כבר שכח מהן, מהבנות... הרי למענן הוא עשה את כל זה. הן נכנסו לאולם כמו נחיל עכברושים מורעב. הן לא יכלו להתאפק-גרים הבטיח להן נקמה, והוא עושה הכל בעצמו! הן גם רצו דם, הן גם רצו להחזיר לאנשים השפלים האלה שפגעו בהן במשך כל כך הרבה זמן! הזוועה שמסביבן לא שינתה את רוחם. הן אפילו לא הבחינו מגופות המרוטשות שהיו זרוקות מכל עבר. הן ראו רק את אותם חלאות שכל כך שנאו מצטופפים על הרצפה.
חלקן תפסו סכינים, אחרות פשוט השתמשו בידיהן. הן הכו, חנקו, בעטו, ללא מעצורים, ללא הבחנה וללא רחמים. שנים של סבל והתעללות ליבו את להבות הזעם שבלבן, והם לא נחו עד שאחרון הנבלים שכב מת. אראיה גם היא זכתה לטעום נקמה. האיש השמן שתמיד הכאיב לה, השפיל אותה וגרם לה לרצות למות, זחל על ארבע וניסה לברוח ממנה. אראיה רצה אליו, הפשילה את מכנסיו ואחזה באשכיו בשתי ידיה. הוא צרח בכאב,
"אני מצטער! אני מצטער על הכל! לא! בבקשה!ל-לא! אהה!!!”
כשהיא נעזרת ברגל על ישבנו הענקי, אראיה משכה בחוזקה את שק האשכים. העור החל להיקרע ורגע לאחר מכן, דם ניגר מהמקום וידיה העדינות של אראיה אחזו בזוג אשכים מדממים.
האיש רעד והתפתל ללא שליטה. הכאב היה כל כך גדול עד שקולו לא הצליח לצאת. אראיה זרקה את האשכים לרצפה וזינקה עליו. היא כרכה את השרשת של ידיה סביב צווארו וחנקה אותו, לאט, לאט... היא חשה סיפוק עצום. כאילו היא קיבלה במתנה את כל העולם. השטן הזה שכל כך פגע בה, נשם את נשימתו האחרונה.
בכל אותו הזמן צוק עמדה והתבוננה. היא לא לקחה חלק פעיל בנקמה. הסבל שלה הספיק לה, היא לא רצתה להתאכזר גם לאחרים, אפילו אם פגעו בה. היא לא ריחמה עליהם, הם קיבלו את מה שהגיע להם. והיא חייכה... אחרי כל הזמן הזה שבו סבלה, הגלגל התהפך. היא הרימה את עיניה והביטה אל גרים, שעמד ממולה והיה נראה כאילו נצבע כולו באדום. לידם, שאר הבנות טבחו בחייתיות במתעללים. אך צוק וגרים לא שמעו דבר, לא ראו דבר. הם עמדו יחד, בעולם משלהם. גרים עדיין היה צמה לדם, אך עתה הא חש גם שלם. הוא לא כילה את זעמו לשווא.
צוק חייכה אליו. ואז הקולות, הריחות והמראות שבו אליהם. הם עמדו ומסביבם אחרוני המתעללים גססו. הביט בה ושאל,
"הטיפשים חוסלו, אך איפה כריסטה?”
צוק חייכה. “היא מתבצרת בחזר שלה... הצבנו שם שתי חברות כדי לשמור שהיא לא תצא. אין שם חלונות, אז היא לכודה...”
"אנחנו חייבים לחסל אותה ומהר. זה רק עניין של זמן עד שמשמר העיר יגיע לכאן... אבל תהיה לנו תגבורת כשהם יבואו"
"תגבורת?” צוק התפלאה, “אבל, מי? איך?”
"אחיי יבואו. אל דאגה, העיר הזו נידונה לאבדון. לא יישאר ממנה זכר"
הרוחות נרגעו, והבנות הובילו את גרים לחדרה של כריסטה. הכלבה תמות, גרים חשב, אבל היא תהיה שייכת להן. היום כולן ישביעו את תאבת הדם שלהן עד תום! עמוק בתוך ראשו, הדהד קול אפל. “אנחנו קרובים, האח גרים. יחד נזרע מוות ואסון על תושבי האדמה המקוללת הזו...”.
בתוך החדר, השפחה המוכה מליל אמש הייתה מוטלת ללא רוח חיים על הרצפה. כריסטה חיכתה בפחד. המחשבות רצו במוחה “איך זה קרה? איך זה קרה! הן תמיד כאלה פחדניות וחלשות! מישהו עזר להן? מי?!”. לפתע היא שמעה צעדים כבדים מתקרבים ונעצרים מעבר לדלת. “אין סיכוי שזו אחת הכלבות...”. כריסטה פחדה לראשונה בחייה. אבל היא לא תיתן להן לתפוס אותה. היא תביס את מי שזה לא יהיה, ותהרוג כל אחת ואחת מהזונות העלובות הללו-לא! היא תגרום להן להתחנן שהיא למוות! היא לא תמות בידיהן של שפחות עלובות! היא אחזה בחרב ארוכה, והתכוננה.
ואז הדלת נפרצה בקול נפץ.
השמך יבוא...
והשיר הבא מוקדש למלכתא!
כמעט כל יום אני פוגש בעשרות אנשים שרק בגללם שווה לחכות שהעולם יחרב. בהמות זו מחמאה בשבילם. אלה יצורים שיוצאים מאיזה בור ביוב ומזהמים את כל מה שהם נוגעים בו. ולא משנה כמה אני ואחרים רבים איתם הם אף פעם לא לומדים להוציא את הראש מהתחת. אם הייתי מקבל שקל על כל פעם ששמעתי "אני אדקור/ארצח אותך, נסגור אתך חשבון/חכה אני קורא לחברים" ועוד רשימה ארוכה של קללות ודחיפות הדדיות (כי מי שמאיים, לא באמת יעשה משהו חריג. מי שרוצה לעשות, עושה), אז היו לי בערך מאה ומשהו ש"ח. רק מלחשוב עליהם אני מרגיש שבא לי שהעולם ישרף.
אבל תודה לאל, יש גם אחלה אנשים שבעולם שמגיע להם לחיות, להנות ולשמוח.
אז אחרי הכול, לא מתאים שהעולם ייחרב... אולי גם אותם יצורים מאוסים ישתנו בעתיד? רק לא מזמן התחלתי להבין שלא שווה לי לבזבז את הזמן על עצבים מיותרים מכל מיני מפגרים ולהרוס את הבריאות שלי בגללם.
אבל,
אם הוא בכול זאת יגיע, אז צריך לעשות הכנות :)
כשישמע בום כלשהו זה יהיה סימן ללחוץ על play! וגם אם לא, עדיין אפשר.
עכשיו חזרתי מ"ההוביט".
בתור מעריץ מושבע של טולקין חיכיתי לסרט הזה עוד לפני שחשבו לעשות את שר הטבעות. ואחרי כל השנים האלה משר הטבעות, רק ישבתי בחדר וחיכיתי וחיכיתי... מה שכן הייתי בטוח שזה יהיה סרט טוב, כי את שר הטבעות מאוד אהבתי למרות השינויים. החלפתי משמרת והלכתי עם חבר שגם נגוע במחלת טולקין כמוני.
מה שיש לי להגיד זה,
HOLY FUCK!!!!!!
ציפיתי לסרט טוב, אבל למשהו כזה... שלוש שעות שעברו כאילו כלום, הקדישו מחשבה לכל פרט קטן. דמיינו שזה כמו לראות את שר הטבעות משופר פי מיליון רק באינטנסיביות של סרט אקשן, (וקייט בלאנשט רק נהיית יפה עם השנים!).
אולי אני אלך אליו שוב. לעזאזל הכסף! אני חייב לראות אותו שוב!
שיהיה המשך ערב נעים ושמח לכולם,
תעשו חיים ואם יש לכם חששות לגבי הסרט-בחיים לא המלצתי על סרט כמו שאני ממליץ לכם על ההוביט!
ונקנח בשיר שמח במיוחד!
לפעמים יש לי את התחושה הזו, שכל החיים שלי עד היום היו בזבוז. שהחמצתי כל כך הרבה דברים שאני יודע שלא אוכל להשיג שוב, ושכל מה שכן עשיתיהיה לחינם, שלא באמת יצא מזה משהו.
כמובן שתמיד יהיו חוויות חדשות, אבל אלה שאבדו תמיד יושבות על הלב... בעבר, אותן אבדות נראו בעיני כמו עוד משהו שיחלוף, שיש דברים הרבה יותר חשובים. חבל שרק שנים לאחר מכן אני מבין כמה פספסתי, וכמה מה שהיה נראה לי אז זניח, חשוב לי מאוד היום. ודווקה שכן יכולתי לשלב את הכל, פשוט בחרתי בטיפשות לוותר מראש על הרבה דברים.
אז לי ולכולם אני מאחל שלא נוותר על מה שנראה לנו טוב, ושלא נהסס לאהוב את מי ומה שנרצה בכל זמן, לפני שנאחר את המועד. שלא ניתקע בעבר, שנהיה אופטימיים ונחשוב על העתיד.
ואם כבר לוותר על דברים שאי אפשר להשיב. תואומס הולופאינן, איך יכולת לזרוק ככה את המלאכית הזאת, עם מכתב? תשע שנים היא הייתה הקול שלכם, ואיזה קול! "היא הפכה לדיווה וטיילה הרבה בנפרד מהלהקה..." למה, בגלל שהיא התחתנה עם ארגנטינאי? בגלל שהיא הלכה עם האהבה שלה היא פתאום "דיווה"? או אולי בגלל שכל השנים האלה היית מאוהב בה, וידעת שאיחרת והיא כבר שייכת לאחר... טוב! צריך לצאת מזה, יותר מידי שירי אהבה קיטשים ליום אחד!
...
רק עוד אחד.
חלק שלישי לסיפור
מומלץ לקרוא את החלקים הקודמים תחילה.
!!!אזהרה!!!
הסיפור הוא סיפור דמיוני וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט (באמת).
כל הדמויות בנות 18 ומעלה!!
הסיפור מכיל תיאורי אלימות קשים, ובחלקים הבאים הם יהיו אפילו קשים מאוד!!! חלק זה ברובו אינו אלים, אך אנא! אני מומלץ לקוראים (בתקווה שיהיו כאלה...) שמרגישים שזה יכול לפגוע בהם לא לקרוא. אין בכוונתי לפגוע באך אחד או אחת! זהו סיפור דמיוני, ואל לאיש לנסות משהו ממה שכתוב בו!
אזהרה חמורה לגבי החלק הזה: הוא סובל מעודף קיטש.
מקווה שתהנו!
האח גרים, חלק שלישי
צלליהם של גרים וצוק ריצדו באור הלפידים העמום במסדרון הארוך. מימינם ושמאלים מספר חדרי התייחדות, בהם נאלצו המשרתות לשרת בפרטיות לקוחות ששילמו עבור "בידור נוסף". שעה שפסעו במסדרון, גניחות וצרחות עמומות נשמעו מבעד לדלתות, מידי פעם מלוות בבכי שקט. אך צוק עדיין הובילה את גרים בידו אל עבר החדר הפנוי האחרון. כל הזמן הזה היא הסיטה את ראש לאחור, כך שעיניה הביטו בשלו. הם הלכו וכאילו נמצאו ביקום אחר, מנותק מהכול, שבויים זה בעיניי זו. ברק מילא את עיניה השחורות של צוק, ברק שהאיר את התהום האפלה בעיניו של גרים, אשר נצצו מבעד לצללי ברדסו. כל הקולות השתתקו מסביבם, הקירות נעלמו, נדמה היה להם שהם מרחפים באוויר והנה צוק פתחה את הדלת והם נכנסו לחדר קטן. הדלת נסגרה, וחדר קטן, מואר בנרות נגלה לעיניו של גרים. במרכזו הייתה מיטה רחבה, המצעים שעליה מבולגנים.
גרים הביט בחדר, ולפתע הרגיש ידיים קטנות ועדינות מאחוריו מפשילות את גלימתו. הרבה מאוד זמן שגרים היה מכוסה בגלימה השחורה, עד שהרגיש כאילו חלק ממנו הוסר כשהיא נלקחה מגופו ונתלתה על קולב בפינת החדר. שיער לבן ארוך גלש מראשו. הוא נשם בכבדות, כאילו אחריות גדולה נלקחה ממנו. בלבו הוא ידע “זה לא להרבה זמן. אני אהיה חייב להמשיך, עוד מעט...”. גרים הרגיש שונה, קצת כמו שהרגיש לפני מה שנראה כמו עידנים. צוק הייתה צמודה אל גבו. היא ליטפה את השריון המרוט שלו. “הרבה קרבות עברת, אדוני האדיב?” היא שאלה בזמן שהחלה לשחרר את הרצועות. גרים התנער ממחשבותיו והשיב, “הרבה, מה המילה... שליחויות. הרבה דברים שהיו צריכים להיעשות". זעם מילא את עיניו של גרים כשאמר זאת. אך נרגע כששמע שוב את קולה הרך של צוק. “האם, אוכל לשאול מה שמך, אדוני?” צוק שאלה בזמן שסיימה להתיר את השריון. “שמי? אני, שמי הוא...”, השריון נפל לרצפה. מתחתיו גרים לבש אפודת בד שחורה, עליה היו כתמים דהויים. “נראה כמו... כתמי דם" חשבה צוק. הוא הסתובב אליה ואמר, “גרים". היה משהו שונה בקולו, משהו מאיים ואכזרי, חסר רגש וחמלה. לרגע צוק נבהלה ונרתעה לאחור, כמעט מועדת. גרים שלף את חרבו. הוא הביט בה בעיניים יוקדות, בלהב השחור, בסמל המגל שעל נדנה. הוא הביט בצוק ואמר "בקרוב מאוד יהיה הזמן לנקום בכולם. אני הגעתי לכאן מתוקף השבועה...” הוא החל להתקרב אליה באטיות בעוד היא נסוגה לאחור.
צוק פחדה. הוא השתנה פתאום, הוא לא היה אותו אדון שחיבק אותה כשבכתה ושהבטיח לעזור לה. השרשראות שכבלו את ידיה הרעישו כשהיא נתקלה קיר. אין לה לאן לברוח. גרים הניח את חרבו על הרצפה והביט אל תוך עיניה. הוא שלח את ידו האיתנה אל פניה, כאילו הוא רוצה למחוץ אותן. צוק עצמה את עיניה, חסרת אונים. אבל אז הוא ליטף אותה בעדינות וב... אהבה, אותה מילה נשכחת שגרים החל להיזכר בקיומה. צוק פקחה את עיניה בפליאה וחשש והביטה בגרים. הוא שוב לא נראה מאיים. “אל תפחדי מפני נערה. אני לא אפגע בך. לפני שנים רבות אני ואחיי נשבענו לתקן הכל, ולכן אני כאן". צוק הביטה בו, ועורו החיוור קרן באור חמים. פניו הפכו נעימים יותר, כמעט שלווים. היא החלה להירגע. “נדדתי בכל חבלי הארצות ועדיין יש עוד הרבה לעשות. המקום הזה, הוא אחד מיני רבים. אבל בזכותך...” גרים כמעט חייך, “אני זוכר למה בחרתי להישבע לשליחות הזאת". על גרים נפלה שלווה שהוא לא חש עידן ועידנים. הוא זכר לפתע את מהלך חייו, הוא זכר שהיה לו שם אחר, הוא זכר את משפחתו האהובה שנקטפה ממנו באכזריות, את האדמה הקרה בה נטמן בעודו בחיים... הוא לא רצה שזה יגמר ככה, בלי הזדמנות לשנות את גורלו שלו, ושל כל האחרים. תחושת המחנק והזעם עדיין שרפה את גופו המרקיב בפנים כשהוצעה לו האפשרות לשוב ולנקום. הוא נשבע בפני האלים לחזור ולנקום בכל הרשע בעולם, ומסר להם את נשמתו לנצח בתמורה. “אחיו" של גרים, היו כל אותם נשמות מעונות, שנשבעו יחד עמו לצאת למסע חזרה לעולם, ולתקן את כל עוולותיו. במשך שנים רבות וארוכות הם נדדו ממקום למקום, הגיחו מחשיכת הליל ומחצו את כל מי שזדון היה בלבו. הם לא נחו לעולם, נשמתם נמצאת בעולם שמעבר, שם היא לא תזכה לשלוות נצח עד שאחרון הרשעים יושמד. המגל היה סמלם, שכם הם קצרו ללא רחמים את היבול השוטה. היכן שעברו שליחי האלים, במקומות שהרעה הייתה גדולה בהם, הם חרטו את סמל המגל על ציוני הדרך, כדי להדריך את ה"אחים". הם שכחו כיצד בני אנוש חיים, שכחו מי הם היו... רק הדחף לנקום הניע אותם, לבם הדומם נסדק מזעם תמידי. ועכשיו, אחרי כל השנים הארוכות, גרים נזכר שפעם הוא אהב.
דמעות זלגו מעיניו, לראשונה מזה הרבה מאוד שנים. פיה הפעור של צוק רטט עם נשימותיה. התרגשות עצומה שטפה אותה, שכן היא יכלה להרגיש את מה שעבר בלבו של גרים. היא לפתע ידעה הכל, ידעה שהוא נשבע לעזור לעולם, הרי כל מטרתו היא להילחם ברשע. והוא עושה זאת גם אם במחיר נשמתו, שלעד תנדוד בשממה, בין יקומים שהמוות שוכן בהם. היא גם ידעה שלמרות שנראה שהוא נזכר מי היה, הוא עדיין לא אדם שלם. היא מביטה במישהו שמת באותה מידה שבה הוא עדיין חי... אבל כשראתה אותו דומע, היא הרגישה שהיא יכולה להיות זו שתציל אותו. היא לא ידעה איך, אבל היא הייתה נחושה למצוא דרך. האופטימיות שלה חזרה אליה, והיא חייכה משמחה.
גרים הביט בה בתמיהה, לא מבין למה היא מחייכת פתאום. אך בלבו, הוא הרגיש שהוא דווקא כן הבין, כך לפחות קיווה... מבלי שיעבור רגע, צוק כרכה את ידיה הכבולות סביב צווארו הצמידה את פניה לפניו. היא עצמה את עיניה והתנשמה בכבדות. דמו הקרוש של גרים התחיל לזרום בעורקיו. עכשיו הוא ידע, היא זאת שתגאל אותי ואת אחיי בבוא הזמן. הוא אחז בידיו בגבה של צוק, שפתותיהם נצמדו, והם התנשקו ברוך.
הסדקים והחתכים משפתיו של גרים נעלמו. צוק הביטה בעיניו באטיות, הם התנשמו. ואז הם התנשקו שוב, אך הפעם בלהט גדול יותר. משהו מנשמתו של גרים חזר אליו, הוא הרגיש כאילו הוא חי שוב. הוא נשא את צוק בידיו אל עבר המיטה, פיותיהם לא נפרדים לרגע. הם נחתו בכבדות על המזרן, מתנשקים בתאווה. גרים שתה את צוק, הריח שלה שלח אותו לעולם שכולו נועם ואהבה, הם התנשקו והתחבקו בלהט. צוק עזרה לו לפשוט את בגד הבד המוכתם שלבש, וגוף חסון אך אפרורי נגלה לעיניה. הוא היה מכוסה צלקות גדולות, סביב כל אחת מהן אפפה הילה של זעם וכאב. גרים ראה שצוק בוהה בצלקות שעל גופו, והתחיל להירתע. אך צוק ליטפה אותן בעדינות ונשקה באהבה והבנה את עורו, מנסה לנחם ולהרגיע.
גרים הרגיש חום, שוב עמוק בלבו, וכמעט וחייך בשנית. הוא השכיב אותה שוב ונישק אותה בכל גופה, יורד באטיות מצווארה, אצבעותיו ציירו קווים סביב שדיה. צוק נאנחה מעונג, עונג שלא חוותה הרבה זמן. היא הייתה רגילה להתעללות והשפלה, וניתקה את עצמה מהמציאות בכל פעם. אבל עכשיו, היא לא רצתה ללכת לשום מקום. היא עצמה את עיניה וידיה אחזו בעדינות בשערו הארוך של גרים כשירד עוד ועוד... גרים נישק במעלה רגליה, עד שהגיע לדלתות המקדש של צוק. הוא נישק לאט, ליקק בעדינות מסביב, בתוכה, ידיו ליטפו את ירכיה ברוך. נשימתה של צוק נעשתה כבדה, החום שבקע ממנה יכל להמס גם את הקר שבלבבות. היא קרובה, היא רוצה את זה עכשיו. לשונו של גרים ליקקה בחריצות, ידו האחת משפשפת את הדגדגן הזקור. הוא שתה עוד ועוד מצוק, אחרי כל השנים האלה שהיה מצא. הראש של צוק הסתובב, היא הרגישה שהיא שטה על גבי ענן של קיטור רותח, בנהר אינסופי של תאווה. היא גנחה בעונג, עוד ועוד נוזלים נשפכו מהנהר שבתוכה.
באותו הזמן, בחדרים מסביבם ובמרתף, נערות רבות זעקו באימה וכאב. נפשן הפכה לפיסת בד ישן שמנגבים בעזרתו את הרצפה, יאושן לא ידע גבול. אבל צוק וגרים כאילו היו רחוקים מהכול. לבה של צוק החסיר פעימה, היא התקשתה לנשום. גרים החל להאט. זה נמשך כך לזמן שנראה כמו נצח, שניהם מנותקים לחלוטין מהעולם החיצון. האנרגיה שלהם כולה הוקדשה למאמץ העילאי שלהם, שהגיע אחרי שנים ארוכות של סבל ועצב.
הם שכבו זה על זו, ראשו של גרים מונח על שידה השופעים של צוק. עיניהם היו פקוחות, היא ליטפה את שערו והוא חיבק אותה. הם היו שרויים בשלווה אותה לא ידעו זמן רב, אך הם ידעו שהם צריכים לפעול. צוק אמרה בשקט "עוד מעט יפציע השחר. הפונדק ריק פרט ללקוחות שנשארו ללילה. אבל הנערות שנשארו עימם עדיין לצדם...”
"אל תדאגי לזה. אני ואת נעבור בין החדרים וניקח את המשרתות עמנו. הלקוחות בטח עוד ישנו, וכשיתעוררו זה לא יראה מוזר מידי שהם לבדם. אחרי הכל הלילה נגמר...”. גרים המשיך, "נצטרך לרדת לכלוב שלכן למטה ולהכין את כל האחרות. האם מישהו מוצב לשמור עליהן?”
"כן, יש שם תמיד שומר. הוא מחזיק במתח לתא הגדול של השפחות. לשרשראות שלנו...”, צוק נאנחה, “אותן אי אפשר להסיר. כל שפחה שמגיעה לדרסן נלקחת מיד לנפחיה, שנועלים את הקולר והאזיקים ומרתכים אותם, כדי שיישארו לתמיד...”. "לכריסטה הארורה יש חדר מרווח בקומה העליונה. תמיד תהיה אתה שפחה אחת או יותר...” צוק אמרה בדאגה. היא פחדה שמשהו ישתבש, ועוד מישהי תפגע.
"אנחנו נטפל בא ביחד עם האחרים. אל תדאגי צוק, תהיה מספיק נקמה לכולכן". צוק חייכה. היא כל כך רצתה לנקום, ולהשתחרר! היא רצתה כבר עכשיו לרוץ למטה ולברוח יחד עם האחרות, אבל היא גם רצתה לנקום בכריסטה ובשאר תושבי העיר האכזריים. לנקום בהם ולדאוג שאף נערה לא תיחטף בעתיד לחיים של סבל בדרסן.
הם קמו, וצוק עזרה לגרים להתלבש. הוא שוב הרגיש את הזעם בתוכו, אך הפעם הוא חש גם סיפוק ושלווה. הפעם, הוא באמת מבין שהוא עוזר. הפעם הוא באמת מבין מה המטרה שלו של אחיו, ועל כן הוא יעשה כל שביכולתו לבצע את שליחותו. ואפילו שנשמתו עדיין נמצאת בעולם אחר, רסיסים ממנה חזרו אליו, והזכירו לו שעם הנקמה, באה החמלה כלפי אלה שסבלו, והרצון העז להציל אותם. הוא חבש את ברדסו השחור.
“אני צריך שכל האחרות יפעלו לפי ההוראות. הן ינעלו את הדלתות בשעה שהפונדק יהיה עמוס, וכשאתן את הסימן הן ירוצו חזרה אל המרתף, שם יהיו מוגנות. בינתיים, אני אטפל בשאר...” הוא חגר את חרבו, והסתיר אותה מאחורי גלימתו הארוכה.
צוק התנשמה בהתרגשות. היא חייכה אליו, “שנתחיל, גרים?” גרים שוב נראה כליל אמש, דמות אפלה ומסתורית, כך הוא לא יבלוט. הוא הביט בה בעיניים בורקות ושבריר של חיוך נגלה בתוכן.
"קדימה".
הם עברו מחדר לחדר, נזהרים לא לעשות רעש. המצב היה דומה בכל אחד מהם: הלקוחות, גברים ונשים, שכבו על המיטות ונחנו. המשרתות ישבו בתנוחה עוברית בפינה, על גופן סימני הצלפות ומכות יבשות. הן כולן הופתעו לגלות את צוק, שסימנה להן לבוא איתה. הן הלכו אחריה בשקט למסדרון, תופסות בידיהן את השרשראות כדי שלא ירעישו. הן לא ידעו מי זו היה האיש הגדול שהלך מאחורי צוק, אך היא לחשה שזה בסדר. הן לא הבינו, אבל הלכו בעקבותיה. הן תמיד הקשיבו בקולה של צוק. אחרי הכל, היא הוותיקה ביותר מבין כל שאר השפחות...
הכל התנהל כמתוכנן עד עכשיו. הם פנו לכיוון המדרגות למרתף, שם שוכנו שאר השפחות בכלוב גדול. גרים סימן לכולן להישאר, והוא ירד בזהירות למטה. הוא הגיע לקצה המדרגות הוא ראה מלפניו את הכלוב הגדול. בתוכו היו כתריסר שפחות, שוכבות על הרצפה ומחובקות. הן כולן היו ערות, וניכר על פניהן כי הן בכו הרבה... גרים הבחין שתי שפחות קטנות וצעירות, גל גופן נפוח וכחול מהתעללות... “שתי שנערות שהי על הבמה", הוא אמר בלבו. נראה היה שהן מחוסרות הכרה. לידן, רכנה בעצב נערה בהירה, עם שיער אדמוני מתולתל וארוך. דמעות עדיין זלגו מעיניה. הן לא הבחינו בגרים.
גרים הציץ לצד ימין. השומר נחר בקול, צרור המפתחות שלו שקשק כשהתנדנד על כיסאו. הוא הביט בחזרה אל הכלוב, וראה את הנערות מביטות בו בפליאה. הוא סימן להן להיות בשקט, ובמה שנראה כמו שנייה לפת את ראשו של השומר וסובב אותו בכוח לאחור, וצליל מפרקתו השבורה הדהד בחדר. הנערות המבוהלות נצמדו לקיר הרחוק של הכלוב, לא מבינות מה קורה. גרים נקש באצבעו. מגרם המדרגות ירדו בשקט צוק ושאר השפחות שנלוו אליה. גרים לקח את המפתח ופתח את הכלוב.
"זה בסדר, הוא כאן כדי לעזור!” הרגיעה צוק. “שמו הוא גרים, והוא יעזור לנו לברוח מכאן”.
השפחות הסתכלו על חברתן, לא כל כך מבינות על מה היא מדברת.
"גרים יעזור לכולנו להשתחרר מהסיוט הזה, ולחזור לבתינו! יש לנו תכנית, בבקשה, תיסמכו עליי!”
הנערות הביטו זו בזו, כלא מאמינות. הן לא יודעות מי הוא, אם אפשר לסמוך עליו. אבל הזכרת המילים שחרור, חופש... אולי בכל זאת יש תקווה? לפתע, אחת מהן פצתה את פיה.
"זה לא יעזור צוק. גם אם נצליח לברוח מהפונדק, לא נוכל לצאת מהעיר. ואם כן, הכנופיה של סינתיה תרדוף אותנו, וכשזה יקרה ואנחנו נילקח לצינוק, אנחנו נתחנן שהיא תהרוג אותנו!”. זו הייתה אראיה, שעדיין רכנה מעל חברותיה המוכות. בקול שבור הא אמרה, “צוק... שינה, לוריין, הן... הן מתות...” דמעות טריות מלאו את עיניה, חברותיה מנסות לנחם אותה וגן הן נחנקות מדמעות. אראיה גדלה איתן, הן היו כמו אחיות... ועכשיו הן אינן. אראיה איבדה כל תקווה. צוק התקרבה אליה וליטפה את פניה.
"אראיה, בבקשה. אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל אני בטוחה שגרים יוציא אותנו לחופשי. יותר מכך, הוא יאפשר לנו לנקום במי שעשה לנו את זה".
"ל,לנקום?” אראיה פערה את עיניה בהפתעה.
"כן. אתן תינקמו על כל מה שנעשה לכן". קול צרוד וקר שמע מפינת המרתף. גרים התקרב אליהן. “אתן תצאו לעבוד כרגיל, תקבלו את הלקוחות. בשעה שהמקום יהיה מלא, תנעלו את הדלתות. ואז, כשאתן את הסימן את תרוצו לכאן. כשנסיים את הטיהור כאן, נצא החוצה. משם, אני אבריח אתכן מבעד לחומות".
"אבל מה הכוונה, טיהור?”, שאלה אראיה.
"הכוונה היא הכל מי שנמצא בפונדק הזה ישלח לעולם הבא. זה תקף גם לכל מי שינסה למנוע מכן לצאת מן העיר. ואני מבטיח, בטרם אתם תצאו לחופשי, לכל אחת מכן תהיה את מנת הנקמה שלה. זה מסוכן, ולא סביר שכולכן תשרדו...", גרים הפסיק לרגע, “אבל זו התקווה היחידה שיש לכן להינצל מגורלכן".
הנערות הביטו זו בזו. קרן אור קטנה האירה את לבן. אין להן מה להפסיד.
צוק הביטה בהן וחייכה. הקרוב, בקרוב מאוד זה יקרה! ואז, היא בטוחה, הן ינצלו סוף סוף מהסיוט הזה. אראיה הביטה בה בנחישות. היא רצתה כל כך להחזיר להם... להחזיר לכל האנשים הרעים שהשתמשו בה כאילו הייתה משחק, שהכו אותה והשפילו אותה. היא רצתה... לנקום, בשמה ובשם אחיותיה שנרצחו לש שעשוע בלבד... ובכל נערה שהייתה בחדר, צמחה התקווה שהן גם יזכו לראות את כריסטה, גבירתן, מקבלת את מנת חלקה.
אראיה ליטפה את שיערן של שינה ולוריין. "אהובות שלי, אני אנקם אתכן...", היא לחשה, והצטרפה אל כל השאר, שעלו במדרגות כדי לקבל את האנשים הנכנסים לפונדק. הן התנהגו כרגיל, כדי לא לעורר חשד. לא שהלקוחות היו שמים לב... כל מה שעניין אותם היה אוכל, שתייה והתעללות בבחרות צעירות ויפות. שומרי הפונדק השיכורים נכנסו גם הם, מגיעים מבתיהם לעוד יום עבודה. כריסטה הבטיחה לשלוח לכל אחד מהם שפחה בסוף היום, אותה יוכלו לקחת לבתיהם. כך היא נהגה לשלם. גרים חיכה עד שיהיו מספיק אנשים, ואז חמק בין הצללים לאותה פינה בה פגש את צוק לראשונה. הוא הביט בצוק, אשר סחבה מגש עמוס משקאות לאורחים. היא הביטה בו בחזרה, וחייכה. עוד מעט, שניהם חשבו. עוד מעט...
הכי קל זה לשפוט אנשים לפני ששמנו עצמנו במקומם.
אפילו יותר קל זה לא לחוש חמלה גם על אלה שטעו ושילמו מחיר יקר. יש כאלה שבאמת לא התכוונו... אין הכוונה לכאלה ששברו לב וריסקו חיים בזדון ובכוונה, אלה לתמימים שעשו דברים שפגעו בהם, בעצמם יותר מאשר באחרים.
כל אחד ודעתו וכל דעה מתקבלת וחשובה. אבל מטון דיבור אחד לדרך כתיבה אחרת, הדבר שהכי חשוב לבטא זה מחילה, ולנסות לקבל את דעתם של אלה שרק הביעו אותה, ללא כל כוונה רעה.
כשאנו תשושים, הפולש מגיע ומנסה לפלג בינינו, לשנות ולהזיק. הפולש, אותה קשות עורף שתמיד מאיימת על נפשנו. לא תמיד קל להדוף אותו, אבל זה אפשרי אם רק נחשוב פעמים ואולי גם שלוש לפני שנגיב.
הלוואי שכבני אדם נתאחד, ונמצא את היכולת להתסכל אל נשמתינו הנצחית ולהבין שהכל חולף, אך מה שבפנים יחיה לנצח.
(ועכשיו מגביהים את הווליום כמה שיותר!)
מצטער על החפירה... איש בדעתו יחיה וצריך לזכור שהכל עובר-לטוב או לרע. אבל צריך להיות אופטימים. מה החיים שווים בלי טיפת אופטימיות וקרן תקווה קטנה?
/mXm\
חלק שני לסיפור
מומלץ לקרוא את החלק הראשון תחילה... כאילו, כדאי, והוא גם קצת פחות חופר מזה.
!!!אזהרה!!!
הסיפור הוא סיפור דמיוני וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט (באמת).
כל הדמויות בנות 18 ומעלה!!
הסיפור מכיל תיאורי אלימות קשים, ובחלקים הבאים הם יהיו אפילו קשים מאוד!!! חלק זה ברובו אינו אלים, אך אנא! אני מומלץ לקוראים (בתקווה שיהיו כאלה...) שמרגישים שזה יכול לפגוע בהם לא לקרוא. אין בכוונתי לפגוע באך אחד או אחת! זהו סיפור דמיוני, ואל לאיש לנסות משהו ממה שכתוב בו!
מקווה שתהנו!
האח גרים, חלק שני
גרים היה מהופנט מעיניה, כה שלוות ונעימות הן היו... הוא הרגיש כי מי שיצלול לתוכן, ישאב ליקום אחר, בלי דאגות. עולם בו כל רגע חווים הרפתקאות חדשות, כולן עטופות במן חמימות מנחמת, משכיחה ממנו את כל הצרות. עיניה החייכניות לא עזבו את עיניו, בעוד היא משעינה את לחיה על ידו המלטפת. היא החלה להתחכך בידו בעדינות, עוצמת את עיניה ומתענגת על המגע, כמו חתולה שמתמסרת לליטוף. גרים לא הזיז את ידו ממנה. משהו בתוכו חייך. “מה... מהו שמך?”. קולו החרוך והמאיים של גרים עטה לרגע מעטפת של חמידות, מנסה להיות עדין ככל שיכל. העלמה פקחה את עיניה, “צוק, אדוני...” שפתיה נעו בחושניות בכל הברה, מכשפות את גרים במסתורין שחבוי ביניהן, ונשימה החמה על כך ידו העבירה גלי חום בכל גופו. הרבה זמן שגרים לא חווה חום. הרבה זמן שהוא לא שוחח... מילים אומנם יצאו מפעם לפעם מפיו, אך בכל אותן פעמים זו לא הייתה שיחה. גרים שכח כיצד משוחחים בני אדם.
"צוק...” קולו של גרים היה חלש מן הרגיל, שפתיו הסדוקות והחיוורות נשארו פעורות מעט. “שם, מעניין...” גרים התנשם קלות כשאמר זאת. הבעת פניו הקפואה תמיד לא השתנתה, אך בעיניו הבהיק ניצוץ חדש, לא זה שהיה מוכר לו. אור, שנראה כי כבה לפני עידנים... שם בפינת הפונדק הוא האזין לה, והרגיש כאילו הם נמצאים לבדם, למרות ההמולה מסביב. כל הקולות השתתקו, הוא שמע רק את קולה הנעים של צוק.
"תודה אדוני” צוק חייכה אליו, עדיין מתחככת באטיות על ידו.
"איך, איך הגעת לכאן?”
היא הרגישה משהו. הרגישה שהוא לא סתם עוד מישהו. הוא, באמת רצה לדעת. היא חייכה, וענתה. “אני נולדתי בארץ רחוקה במזרח, ארץ שבה ליערות אין סוף, וההרים מקיפים אותה, כאילו מחבקים הם בחום את כל מה ששוכן ביניהם. בני עמי חיו על הפסגות הגבוהות אשר השקיפו למרחק, בין חיות היער שהיו משפחתנו השנייה". עיניה הכהות של צוק הבזיקו כשהיא סיפרה זאת, כל גופה התנשם בהתרגשות ושמחה. “לא נהגנו לבחור שמות לילדינו כשנולדו, האמנו שכשיגדלו קצת השם כבר יבחר אותם...”
גרים התבונן בה והקשיב בשקיקה. “בתור ילדה, תמיד הרחקתי בטיולי מביתי. לא הרגשנו כל סכנה במולדתנו, כולנו היינו משפחה אחת גדולה. היערות והחיות בתוכם היו חלק מאיתנו, יכולנו להבין אנו אותם, והם אותנו. תמיד חיפשתי את הפסגה הגבוהה, שהשקיפה אל פנים ארצנו. הייתי מביטה אל הכפר השכן, על הפסגות הדרומיות... הייתי יושבת שם שעות ובוהה אל האופק, מנסה לדמיין אילו ארצות אחרות נמצאות מעבר לפסגות, אילו אנשים...” צוק הפסיקה לרגע. נראה היה כי צל עבר מעל לעיניה במשפט האחרון. “משפחתי ואני בחרנו את השם צוק, תמיד משקיפה למרחק כשכל רוחות העולם מקיפות אותי... תמיד סקרנית לדעת עוד...” צוק הפסיקה להתחכך. פניה עטו חשש לפתע, עיניה הבורקות התרחבו. גרים הרגיש את ראשה מתרחק כמעה מידו, אך עדיין מושען, כאילו שיזדקק לתמיכה עוד רגע. “את הסקרנות שלי,” היא המשיכה "השביעו הפולשים מדרום...” שפתיה רעדו קלות. גרים הביט בה. ידיה זזו מאחורי גבה, כאילו תופסות אחת את השנייה בחוזקה, השרשרת שבה הייתה כבולה כמו כל השאר רשרשה. “זה קרה כשמלאו לי ולחברותי 18 קיצים, וכל הכפר נערך לחגיגה. ישבנו כולנו בכיכר היפה, בבוקר קיצי חמים, מוקפים בעצים ופרחים, אווירה כל כך נעימה, כולם צחקו ושמחו... לא יכולנו להריח את ריח השרפה שהרוח נשאה.... ואז... ואז...” צוק לקחה נשימה ארוכה, ואז המשיכה.
"צמרת, אחת מחברותי צרחה באימה. כולם עזבו את הכל ורצו אליה. מצאנו אותה כורעת על קצה הפסגה הצופה אל הדרום, וראינו עשן שחור עולה מכל הפסגות. חשבנו שזאת שריפה. הגברים הצעירים מיהרו לשם, לנסות להציל ולעזור למי שאפשר. הפסגות היו במרחק של יום הליכה, והבחורים החסונים שלנו רצו לשם. שני אחיי גם הלכו, לא שמתי לב לכך עד שכולם יצאו מן הכפר...כל כך פחדתי, קיוויתי רק שהכל יהיה בסדר, שאף אחד לא נפגע...” ראשה של צוק כבר היה שמוט מטה, ברכיה רועדות ועיניה נעו מצד לצד, כאילו נזכרות במראות. גרים חש צורך לכרוע ברך לצידה ולנסות לחבק אותה. הוא התרומם מעט, ושלח את ידו קדימה, אך היא נעצרה באוויר. הוא ראה את גופה רועד, אך הוא חשש... חשש לגעת בה, שמה, שמה מה? הוא לא ידע. גרים מעולם לא נדרש לנחם אף איש, רק פעם, מזמן, בזמן שהיה ונשכח... אבל משהו בו התגבר והוא רכן לעברה, מניח יד חסונה סביב כתפיה ועם השנייה אוחז בידה. מה אני עושה? הוא חשב. לא שהיו לו חרטות על כך, הוא פשוט באמת לא ידע מה הוא עושה. הוא פעל מתוך דחף.
צוק הביטה בו בעיניים דומעות, החזה שלה עולה ויורד במהירות. “עבר יום, עברו יומיים אבל לא שמענו שום דבר. התחלנו לדאוג. הגברים כבר היו צריכים לחזור, ראינו באופק את העשן מתפוגג". צוק הרכינה את ראשה, לקחה נשימה ארוכה, והמשיכה. “השמש החלה לשקוע, וכלנו התאספנו מול העץ העתיק בסוף הכפר. היינו נוהגים לבוא לשם כדי להתפלל ולהתאחד עם האדמה. הגברים היחידים שנשארו אתנו היו המבוגרים, ביניהם אבי. הורי חיבקו אותי, והתפללנו ביחד... ואז ראינו את אחד הגברים. זה היה רוח, שתמיד היה עליז ושובב בילדותו. הפנים שלו היו קפואות בהבעת אימה, העיניים שלו... חסרות חיים! כל גופו היה מלא חתכים, כאילו עשרות סכינים פילחו את בשרו, הוא היה מכוסה בדם... הבטנו בו קפואים מתדהמה, מעולם לא ראינו משהו דומה, מעולם לא חווינו אלימות... הוא צנח על ברכיו, ובקול חרישי, אמר "אני האחרון. כולם מתים". ואז הוא התמוטט. ניסינו לעשות הכל: חבשנו אותו, שפכנו עליו מים... לא היה לו סיכוי, והוא מת תוך זמן קצר...” פניה של צוק היו רטובים מדמעות, שהחלו נוטפות על רצפת הפונדק. גרים המשיל לחבק אותה, והיא נאחזה בו חזק.
"ישבנו שם כולנו ובכינו, אחוזי בהלה והלם. אמרנו, מה זאת אומרת כולם מתים? איפה השאר?... ואז ראינו צל גדול מעל ראשנו. הוא חלף במהירות, ולא הבנו מה הוא... הסתכלנו לשמים אך לא ראינו כלום. ואז שמענו קול מוזר... זו הייתה תקיעת קרן ארוכה". צוק נשמה שוב, והמשיכה. “פתאום שמענו שאגות נוראיות, ועשרות דמויות עוטות שריונות שחורים רצו לעברנו משום מקום, חרבותיהם שלופות. קמנו על רגלינו, מוכי הלם ומיהרנו לבתינו לתפוס מחסה. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה, אבל במהלך המהומה איבדתי את הורי... הראש שלי הסתובב ולא הבנתי איפה אני. הרגשתי רק את צמרת מושכת אותי בידי ורצה איתי לכיוון הפסגה הרחוקה, בצידו השני של הכפר. שמעתי זעקות כאב עמומות וראיתי כמה מבני כפרי נופלים, ולא הבנתי מה קורה... 'קדימה!' חברתי צרחה אלי, ואני זוכרת שהתחלתי לטפס על עץ גבוה, היא אחרי...” גרים המשיך להקשיב.
"טיפסנו גבוה, מסתתרות בין הענפים, וצפינו על המתרחש...” מקולה בקעו יבבות חלושות. היא רעדה, וגרים ניסה להרגיש חמלה בלבו. גרים לא יכל הרגיש את כאבה, אבל הוא הבין אותו. בקול חנוק, היא המשיכה, “ראינו את הפולשים טובחים ללא רחמים בכולם, גברים, נשים, ילדים... אפילו אלה שירדו על ברכיהם והתחננו, הם נשחטו כולם! ראיתי את הורי... ראיתי את הורי נגררים בשערם אל עבר קצה הפסגה ביחד עם מי שנשאר, שם הטילו אותם על האדמה. חשבתי שירחמו עליהם. אבל אז יצור שחור ענקי הגיח מבעד לחשכת הערב. יצור מזוויע, מפלצת נוראית! והוא...” צוק רעדה כמו עלה ברוח, קולה מקוטע בשל הבכי הבלתי פוסק שלה.
"ראיתי אותם צורחים וצווחים בזמן שהוא עט עליהם וקרע אותם לגזרים בציפורניו, מוחץ את גופם, השאגות שלו החרישו אוזניים... צמרת חיבקה אותי, שתינו רועדות אך נלחמות שלא לצרוח! ההורים שלנו... כנפיו של היצור נפרסו, כמו כנפי עטלף ענקיות, שחורות משחור, הוא מתח את ראשו ולהבה אדירה יצאה מבין מלתעותיו... ההורים שלנו, החברות שלנו... הם התגלגלו על האדמה כמו גחלים שנבעטו ממדורה, מייבבים וזועקים בכאב... הלהבות כילו את... לא נשאר מהם זכר, רק אפר שחור ועצמות חרוכות. היה ריח נוראי, ומאחורינו כל הבתים הוצתו בלפידים. והמפלצת המריאה לשמים, אחריה הסתלקו הפולשים".
צוק השתתקה, אך נשימותיה נרגעו. נראה כאילו בחלק הזה היא השתנתה, הפכה לחזקה יותר, שקולה יותר. גרים בחן אותה וראה שהיא החלה להירגע, אחיזתה בו נחלשה מעט. שלווה פתאומית אפפה אותה, והיא הישירה אליו מבט. עיניה שוב חייכו, אך פניה נותרו רציניות. "היא חזקה. היא תשרוד את השעות הבאות", גרים חשב לעצמו. צוק המשיכה בסיפורה, קולה היה בטוח, אך רווי בעצב.
"הכל בער מסביבנו. ידענו שאנחנו חייבות להסתלק ומהר. ירדנו מהעץ ורצנו אל היער, מותירות מאחורינו את כל עולמנו... ידענו שאין סיכוי. כולם מתים, היינו חייבות להימלט... במשך שבועות שוטטנו ביערות, אך לא היה זכר לפולשים. ראינו הרבה חיות מתות... הם הרגו גם אותן. בלילות שכבנו מחובקות, מנחמות זו את זו ובוכות את נשמתנו... אבל כשהפציעה השמש, המשכנו. חצינו את הגבול לצפון, והלכנו והכלנו... היינו כל כך תשושות, חוסר האוכל והשתייה... לבסוף הגענו לעיר קטנה. מעולם לא ראינו עיר, רק שמענו עליהן סיפורים... השומרים הכניסו אותנו ונלקחנו למקדש, שם טיפלו בנו, והשקו אותנו. סיפרנו להם את אשר עברנו, הם לא היו מופתעים. למדנו שאנו נמצאות בממלכה גדולה מאוד, שמשתרעת הרחק עד הרי הקרח. היינו רחוקות מאוד מארצנו... כאן הייתה מלחמה תמידית נגד אלה שהחריבו את עולמנו. למדנו שאותם רוצחים שולטים על כל השטחים שממזרח לנו, ושהם מנסים לפלוש אל הממלכה הזאת כבר מאות שנים. הם היו עם עתיק, בני אדם לשעבר שאיבדו את נשמתם. הם לא יכלו להרגיש לא אהבה, לא שנאה... כוח החיים שלהם הגיע מזריעת מוות. הם לא אכלו, לא שתו, הם חיו רק בשביל להילחם". גרים בהה בה, והקשיב בדריכות. לבו התלהט. 'הנשכחים... הרבה זמן לא שמעתי עליהם'. גרים ידע בדיוק על מי היא דיברה. הוא נדד הרבה בעולם. מטרתו הובילה אותו למקומות משונים, תמיד הייתה לו תכלית בכל אחד מהם. בתוך תוכו, גרים אמר, “לו רק הכירה אותם באמת...”
צוק המשיכה וסיפרה כי היא וצמרת חיו בעיר זמן מה, עד שעזבו מזרחה. הן רצו להתרחק ככל שיכלו מאותן מפלצות. הן הגיעו לגבול המזרחי, מזג האוויר היה קר בהרבה ממה שהיו רגילות לו. באחת מן החניות שלהן, בזמן שישנו, התנפלו עליהן הלוחמות של סינתיה. גורם ההפתעה היה מכריע, והן לא יכלו להימלט. הלוחמות הצמידו את ידיהן מאחורי גבן, ובעזרת חבלים קשרו אותן בחוזקה בפרקי ידיהן וסביב מרפקיהן. הן קיפלו בכוח את ידיהן אל עבר גבן התחתון, מה שאילץ את השתיים להתכופף, וקשרו חבל סביב בטנם אליו גם חיברו את הקשירה של ידיהן. זה הכאיב מאוד, והיה להן קשה ללכת מכופפת... הלוחמות כרכו חבל בצורת לולאת חנק לצווארן, כל משיכה מהדקת הייתה אותו. לאחר מכן תחבו פיסות בד לפיותיהן, הידקו אותן בחבל והן הובלו אל יעד לא ידוע. המסע לקחת כשבועיים, במהלכו הן נעו רוב היום. צוק וצמרת היו תשושות וכואבות... החבלים הותרו כל כמה ימים רק למספר דקות, ואז הן נכפתו שוב. הלוחמות לא דיברו עמן, והוציאו את הבדים מפיותיהן רק כדי לשתות ולאכול, בערך פעם ביום. לאורך כל המסע, צוק וצמרת נאלצו להשלים גם נגיעותיהן המזדמנות של השובות בגופן.. חלקן היו נצמדות אליהן ומרגישות את ישבנן, חלקן נגעו להן בחזה... אך כולן נזהרו לא לעשות יותר מזה-"צריך להביא סחורה טרייה", הן אמרו. כשהן הגיעו ליעד, העיר דרסן, הן נשלחו לכריסטה.
"היכן חברתך? שאל גרים.
"היא...” לפתע צוק שוב השתתקה, והעצבות הגדולה והפחד חזרו אליה. נשימתה התגברה, ודמעות זלגו מעיניה. גרים לא התכוון...
"היא ניסתה להגן עלי באחת הפעמים שכריסטה השתמשה בי...” היא משכה באפה, “כריסטה נוהגת לקחת שפחה אחת או כמה בכל לילה... אני הייתי האהובה עליה, כי עשיתי כל מה שאמרה. פחדתי להתנגד, ראיתי מה היא עושה למי שלא צייתה... אבל כששירתי אותה, הייתה לי מטרה... הייתי מנותקת מכל מחשבה, התמקדתי רק בלספק אותה. ידעתי שאין תקווה, שחיי נגמרו... הנחמה היחידה שהייתה לי היא שצמרת עדיין הייתה לידי. שאבנו כוח אחת מהשנייה, וניסינו לתמוך גם בשאר הבנות. זה נתן לי כוח להמשיך לחיות, ולכן לא התנגדתי לכריסטה". צוק נשמה. “אבל היא אהבה להתעלל בי. היא הייתה מכאיבה לי כל כך... היא הייתה דורשת שאני אלקק אותה, ותמיד הייתי עושה עבודה טובה, אבל לא משנה עד כמה היא נהנתה, היא תמיד נהגה להכות אותי לאחר מכן. היא הייתה מוחצת את ראשי עם כף רגלה המזוהמת, מכריחה אותי לנקות אותה עם הלשון, בזמן שהייתה מצליפה בי בשוט שלה... בפעמים אחרות היא פשוט השתמשה בי כמו שק חבטות... בכל לילה הייתי שבר כלי. יכולתי להחזיק מעמד כל עוד עינגתי אותה. הייתי בעולם משלי. אבל כשהיא התחילה להרביץ, הכל התנפץ. באחת הפעמים, צמרת לא יכלה יותר לשתוק. כריסטה היתכוננה לסטור לי שוב, וצמרת רצה אליה ותפסה את ידה...” צוק החלה לרעוד. “בתור עונש היא... היא תלתה אותה מהתקרה מול הכלוב שלנו, משאירה אותה להירקב שם. נשארתי מול הגופה שלה כמה ימים בלי לזוז. לא אכלתי, לא שתיתי, רק בהיתי בה. גם אחרי שהורידה אותה, נשארתי שם. כריסטה לא רצתה להרוג אותי, כי אני הייתי אהובה מאוד על הלקוחות, והיא נהנתה להשתמש בי... היא רצתה שאתאושש כדי שתוכל להשתמש בי שוב. לקח לי הרבה זמן לחזור לעצמי. אני לא יודעת איך, אבל הצלחתי. מאז אני חיה רק בשביל לשרת. אני מנסה להיות הכי צייתנית שאני יכולה, ולהיות כנועה לכולם. אין לי סיבה אחרת לחיות למענה...”
גרים הקשיב לכל זה, ונדהם. אין סיבה אחרת? ומה... “ומה בדבר נקמה?”
"נק, נקמה?” צוק הביטה בו בפליאה... האם זה ייתכן? האם היא באמת צדקה, והוא לא סתם עוד אחד? אולי הוא ישנה הכל? “איך, בדיוק?”
עיניו של גרים נצצו, שוב באותו ניצוץ ישן. אך עתה גרים הבין שלא היה מעולם ניצוץ חדש: הרגש המוזר שאותו הרגיש כשליטף את צוק, הוא זה המזין את הרגש הישן... הרגש הישן, הזעם המניע את גרים, הרצון לתקן ולנקום בשם כולם... לא בשבילם, בשביל עצמו. כל הדברים ששכח לפני עידנים, שמחה, אהבה, כולם התרכזו עתה אל תוך דחף אחד אדיר, שהתפרץ אצל גרים, נקמה. למענה הוא חי, למענה הוא מקדיש את קיומו. וצוק... גרים הרגיש, גרים ידע שהיא תחבר בין עברו הנשכח לבין קיומו העכשווי. בזכותה הוא ינקום, ויחיה שוב. “לעזור...” אמר לבו, “כן, לעזור לה, ובכך לעזור גם לעצמך. זכור את השבועה האח גרים. הרי למען זה אנחנו כאן...” קול פנימי אפל דיבר בתוכו. אומנם אפל היה, אך כמו קולו של גרים, לא נטף ממנו רוע... סמל המגל שעל צווארו קרן בצורה משונה. צוק הבחינה בכך, והמשיכה להביט בו בציפייה. ואז גרים הישיר אליה מבט.
"אנחנו ננקום. את ואני... אולי גם כל השאר. בכל מקרה, אנו ננקום בשם כולן...” צוק חייכה, פניה שוב מביעות תקווה. צדקתי! הוא יעזור!
עיניו הקרות של גרים נצצו, חודרות אל תוך עיניה הכהות והקורנות של צוק.
"מתי כולם הולכים?”
"לא עוד הרבה... רק הלקוחות ששילמו עבור... תוספת, יישארו ללילה עם אחת השפחות...”
"נפעל למחרת, כשהמקום יהיה מלא. נצטרך לכנס את חברותיך במהלך הלילה...” קולו של גרים נהם. הוא לא יכל להתאפק... דמו רתח! אבל בקרוב, בקרוב מאוד זה יקרה!
צוק חייכה. נותרו כמה שעות עד הסגירה, והמקום נפתח רק בשעות הבוקר המאוחרות. יהיה זמן לכנס את הבנות קצת לפני עלות השחר...
היא הושיטה את ידה אל גרים וחייכה בשמחה "אחרי בבקשה, אדוני".
גרים הושיט לה את ידו, ושניהם פסעו אל החדרים האחוריים. באור הלפידים, פניו של החיוורות של גרים קרנו מהתרגשות. הם עברו בתוך ההמולה, פוסחים על פני קהל האנשים הצועק. משרתות מסכנות נאבקו לא להפיל את מגשיהן שעה שידיים גסות נתחבו אל איברן, אחרות נאלצות לספק צרכים אחרים... אראיה האדמונית הבחינה בצוק מוליכה דמות גבוהה מסתורית אל עבר החדרים האחוריים... היא הביטה בדמות, ורעד עבר בה. היה בו משהו, מוזר, מרתיע... “לא צוק!” היא רצתה לצעוק, אך היא נאלצה להמשיך ללטף את האיש השמן עליו עדיין ישבה, בזמן שהוא לש את שדיה בחוסר רגש ובכוחניות, ממלא אותה באוכל שנדבק לידיו. אפודתו הייתה מלאה בכתמי יין, עיניו החזיריות בהו בה כמו נתח בשר. הוא התנשם בכבדות, הבל פיו עורר בה בחילה... “את אוהבת את זה כלבה?!” צוק נעלמה עם הדמות אל המסדרון המוליך לחדרים. היא הרכינה את ראשה.
"כן אדוני", היא סיננה בשיניים חורקות.
"את תעני לי כמו שצריך, זונה!” האיש צרח עליה, ממלא את פניה ברוק בלהטו.
אראיה ידעה מה יקרה לה אם תכעיס לקוח, אבל היא לא יכלה יותר. היא מנסה, היא לא רוצה להיענש... אבל היא מתקרבת לגבול יכולת הספיגה שלה. ידו השמנה הצמידה את לחיה בחוזקה. הוא ניער אותה ובקול שקט ומאיים אמר "את תתייחסי אלי בכבוד חתיכת טינופת! אני שילמתי בשבילך כסף טוב!” ידו השנייה נחתה בחוזקה על ירכיה, היא צווחה בכאב. ידיה הכבולות עדיין היו כרוכות סביב צווארו השמן, ולא יכלו לרדת כדי להגן עליה. “תנשקי אותי, בת זונה שכמותך". רק המחשבה על פיו הרקוב והמצחין כמעט וגרמה לה להקיא. ידו נחתה על ירכיה בשנית, חזק יותר, מותירה סימן אדום על עורה הבהיר.
ידו המוחצת את לסתותיה הקריבה אותה אליו בכוח, והוא נישק את שפתיה, מלקק אותן עם לשונו. אראיה השמיעה קול יבבה ארוכה ועיקמה את פניה בגועל. “די! די חזיר מגיל! די בבקשה!” התחננה בלבה. לשונו המשיכה ללקק את פניה, מותירה סמני רוק בכל אשר עברה. הוא ליקק אותה בפראות, ובו בזמן תחב את ידו השנייה בין רגליה. אראיה זזה, מנסה להימלט אך לשווא. הוא תחב את אצבעו השמנה והמלוכלכת לתוכה בכוח, גורם לה לצווח בכאב. הוא זיין אותה בפראות, מתעלם לחלוטין מכאבה. דמעות זלגו מעיניה, והוא מיהר ללקק אותן. “המממ! טעים... נעים לך כלבה?!, נעים לך?!”
אראיה כעסה על עצמה. למה היא לא חונקת אותו עם השרשרת? איפה הכבוד שלה? אבל היא פחדה מפני העונש שצפוי לה. אין איש שיכול לעזור לה, כך היא תעביר את המשך חייה, בתור בובה בידיהם של סוטים. מחשבתה נדדה, מנתקת אותה מן העולם. היא כל כך התגעגעה לביתה, להוריה... היא התייפחה, “אמא! איפה את?”. היא תהתה מה עושים הוריה, כמה הם דואגים לה ולחברותיה... והיא לא תראה אותם יותר לעולם! היא הרגישה כל כך אומללה לפתע... יותר עצובה משהרגישה אי פעם. סטירה חזקה נחתה על פניה. “שמעת אותי חתיכת זונה?! שאלתי אם את נהנית?!”
בקול חנוק ושבור, אראיה ענתה, “כן אדוני...”
