"מה שרציתי להגיד לך זה שאני דו. דו-מיני. אני שוכב גם עם נשים - גם עם גברים וגם עם טרנסיות"
"יש לי רגשות רומנטיים אלייך, אבל כרגע אני רחוק ממוכן להגדרה של זוג, אני במסע מסוג אחר"
לא ראיתי את זה בא. לא כי מפתיע אותי שהוא בי. לא הבנתי מה גודל הדבר הזה שיושב עליו. למה אחרי שהוא סיפר לחברים שלו הוא הבין שהוא צריך קצת זמן לפני שהוא מספר לי, הבחורה שהוא בקשר אינטימי איתה.
שאלתי שאלות, הסתכלתי לו עמוק לתוך העיניים למרות שמשהו בתוכי נסדק ורציתי לנתק מבט אבל לא מנתקים קשר עין עם מישהו ששופך את ליבו ככה. התפרקתי עליו בחלקים שהיה לי קשה לשמוע, מחיתי דמעות כשאמרתי לו בפעם המאה אלף שאני מבינה. ואז הוא אמר משהו מדהים ואידיוטי ("את.. את מוצצת טוב כמו גבר, אבל יפה כמו אישה")
והטביע את הדמעות שלי בצחוק.
אח"כ דיברנו על שלישיות, זנבות (לי), ועל זה שכל החברים הקרובים שהוא סיפר להם בשבועות לפני, היו המומים ורק אני די ידעתי כבר, או חיברתי את הנקודות מעצמי מזמן לכל הפחות, כשהוא אמר שגם גברים יפים בעיניו.
כמה אומץ היה צריך לבוא אליי עם זה ככה, כמה פתיחות כמה אמונה בי שאני אבין. אמרתי לו תודה על כל אלה ולא הפסקתי לגעת בו. כ"כ כאב לי שהוא היה צריך לעבור את המסע הזה לבדו, עם כל השיפוטיות הפנימית של מה זה להיות דו, מה זה להיות גב-גבר, והאכזבות והכאבים והלבטים. והוא כמעט מעך לי את היד, והנהן לאט.
זאת הייתה שיחה טובה, שאחריה הוא פיצץ אותי במחמאות, ושמעתי ממנו מילים עלינו שהוא היה בטוח שהוא אמר לי בקול ולא רק בלב.
הסקס שבא אח"כ לגמרי היה מז'אנר "אל תתבלבלי אני עדיין הדאדי שלך". אמרתי לו שככה היי של אמדי מרגיש, הוא אמר שזה בדיוק מה שהוא חשב לעצמו עשר דקות לפני.
הלכנו לישון בשלוש, כשאני (אבודה) בחיבוק שלו
איזה חיה בסרט אני שרציתי שהוא יגיד לי שאני האחת? ואיפה המצב בפועל. סתומה
כל הבוקר אני ממששת בהיסח הדעת את הגרון שלי, שהוא חנק ומילא לסירוגין אתמול, ומרגישה גוש בכי. כאב מר שתקוע מתחת לכאב הנעים.
אתמול הקדשתי את כולי אליו, העמדתי את עצמי לרשותו כי זה בדיוק מה שצריך לעשות כשמישהו שחשוב לנו מספר משהו כזה, בוטח בנו ככה.
היום אני מנסה להקשיב לעצמי. אבל כל מה שאני מצליחה לשמוע זה את הדמעות שלי נופלות על השולחן.
לפני 5 ימים. 5 באפריל 2025 בשעה 8:52
הגברים בחיי מגוונים. יש חוט שני ששזור בין כולם, איכות חמקמקה של אינטלקט מוגזם, חייתיות ולב ענק. אני לא בטוחה איך לקרוא להם. סיטואיישנשיפס? יזיזים? מאהבים? נגיד שמאהבים, מרגיש לי הכי קרוב לאמת. כי אהבה תמיד נוכחת - ואם היא לא גם אני לא.
אבל אהבה לא חייבת להיות רומנטית. אינטימיות וקירבה לא מחייבים רומנטיקה, גם בדס"מ לא. וזה נהיה לי ממש נוח שמה, באזור הדמדומים הזה של יחסים. חלקם עם השנים הפכו לחברים על אמת, חלקם עברו לחו"ל ונשארנו בקשר, מתראים כשהם פה. חלקם הולכים וחוזרים והולכים וחוזרים במחזורים של שבועות, אחרים של חודשים.
ואז יש את הילד הזה. הוא התחיל איתי לפני שנה וחצי באיזו רשת חברתית. בהתחלה הייתי מנומסת אבל בתכל'ס עניתי לו רק כי הוא חתיך. הוא נשמע מבריק, אבל חנון טורבו, וצעיר ממני בכמה שנים, עדיין סטודנט בכלל, גר רחוק ועם תכניות לעבור לגור הרבה הרבה יותר רחוק, מהסוג שעושה טראקים ויודע בעל פה את רשימת הנשיאים של ישראל. הוא אמר שהוא דומיננטי במיטה כשדיברנו על סקס - לא האמנתי לו.
אבל הוא הצחיק אותי בטירוף. והיה חייכן ורהוט וחכם פחד וכבר אמרתי שחתיך? אז שכבתי איתו. ברור. והסקס היה מעולה והוא מכאיב לי ומרטיב אותי ואוהב אותי שפוטה מריירת. אז שכבתי איתו שוב. ושוב. ואז שוב. ואז שוב. ואז ש- טוב הבנתם. ידענו שיש לנו זמן להנות אחד מהשניה עד שהוא עובר לסמסטר בחו"ל ואז ממשיך טיול אחושילינג לפני החיים עצמם.
איכשהו מתוך היזיזות הזו נולד קשר מסוג מדברים כל יום כל היום, מסוג מדברים בשפה משלנו בקודים וסטיקרים וציטוטים ובדיחות פנימיות, ישנים ביחד כל סופ"ש, נמזגים אחד לשניה כמו שחור ללבן, יין ליינג. הוא מכיר לי ספרים על תל אביב בשנות ה-40 ואני מכירה לו הגות ורוח בני ימינו, רחמנא לצלן. אני הכי חתולה שחורה, הוא הכי גולדן רטריבר - ובכ"ז זה הרגיש טבעי. חסר מאמץ. הרשיתי לעצמי להיפתח מולו כי לא חשבתי שארצה ממנו הכל. מהבחור הזה שצעיר ממני ב7 שנים, שלא היינו עושים סוויפ ימינה אחד לשנייה (טוב אני לא הייתי עושה לו*). לא חשבתי שיש סיכוי שאפגע, שארגיש פספוס אם זה יגמר. לא היה מה להפסיד אז הייתי אני.
בשלב מסוים אחרי כמה חודשים של קירבה לא קרואה, שאלתי בעדינות על הבשלות שלו לקשר. דיברתי על מה אני רוצה בשנים הקרובות, הוא נראה נבוך ואמר שהוא צריך לחשוב על זה. מאז הנחתי לזה והוא לא העלה את זה שוב. הבנתי את הרמז. אני גם ככה בקושי מבינה למה אנשים מחבבים אותי אז לצפות מהם לנעול את עצמם אליי זה משהו שאני לא עושה.
הבעיה התחילה אחרי שהוא טס.
כי משום מה, לא עשינו פרידה כמו שצריך. הוא רצה לכתוב לי נאום פרידה מרגש ואני כמעט הכנתי לו מכתב למטוס. שניהם לא התממשו. אז דיברנו כשהוא עלה על המטוס, וירד ממנו, ובעצם כל יום אחר כך, במשך חודשים.
ואז באחת משיחות הוידאו שלנו, שהוא שנאאא בהתחלההה אבל למד לאהוב כמו גדול כשהוא גילה שהוא יכול לבשל איתי ברקע ולקבל טיפים, או אפילו לראות ציצים בלייב מדי פעם, שוקינג - איפה הייתי? באחת השיחות האלו כבר הרגשתי כ"כ מוצפת שלא ידעתי איפה להניח את הדבר הלא ברור שבנינו, אז ביקשתי ממנו שישחרר אותי. ביקשתי שיתן לי ללכת כי אני לא מסוגלת לעזוב אותו, אמרתי שאני צריכה לפנות בעצמי מקום ורעב למישהו אחר, שרוצה את הדברים שאני רוצה גם - והוא הבין. קבענו להיפגש בארץ כשהוא חוזר לחיבוק, וזהו.
הרגשתי כאילו הלב שלי שבר את עצמו. זה ממש הפתיע אותי. הכאב החד של להיות בלעדיו-בלעדיו, מקודם פיזית אבל עכשיו גם רגשית. הפתיע אותי שלא הצלחתי להתנער ממנו גם שנתתי לזמן ולטינדר ולכלוב לעשות את שלהם. הכל הזכיר לו אותו, הכל אני רוצה לספר לו.. כמו גמורה מצאתי את עצמי מקנאה באוויר שהוא נושם, הבנזונה. אחרי זה דיברנו רק ביומולדת - שהפתעה - אנחנו חוגגים באותו היום. מרגיז אמרתי? ומאז דממת אלחוט.
בדיעבד הבנתי שהתאהבתי בו. חשדתי שהוא גם אבל בעיקר חיכיתי לחזרה שלו, שנוכל לעשות קלוז'ר כמו שצריך - או לקחת צעד קדימה. אבל מועד החזרה שלו לארץ בא והלך. עברו להם שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים.. ודממת האלחוט המשיכה.
בהתחלה הייתי המומה, אח"כ נעלבתי, אח"כ כעסתי ובסוף הבנתי אותו. יש לו עולם מלא עד אימה גם בלעדיי, המון דברים קורים כרגע. ואם זה מהל אותי לכדי משהו שקוף ואנמי בזיכרון שלו - אני מבינה. אם אני מחווירה לעומת העולם שהוא רק רוצה לטרוף כרגע - אני מבינה גם. בוכה ומקללת בלב אבל מבינה. ואז נהייתי עצובה שוב.
אתמול, חודשיים וחצי אחרי הוא כתב.
אני לא ממש בטוח איך לגשת, וכמה את כועסת, ומה תגידי. אבל חזרתי לארץ, ועברתי לתל-אביב, והדממה האלחוטית ביננו זרה לי עד כאב.
ובכן - הנה אני ניגש. אני רוצה מאוד לראות אותך. באיזה פורמט וסיטואציה שתחליטי, אם תרצי בכלל. אני מתגעגע אלייך כבר הרבה זמן. ויש לי עוד דברים לומר ולספר אבל אני מתאפק רגע, לראות מה טמפרטורת המים. הרשמיות הזו כרגע ממש מוזרה לי.
התגובה המיידית שלי הייתה בכי. מין רגש סתום של לא יודעת, הקלה? על פלסטר שנתלש? ברגע הראשון בכלל לא שינה מה הוא כתב. לרגע בכלל לא הבנתי מה אני קוראת האמת, אבל השם שלו והאנחנו שהיה מרוח שם בשיחה לפני.. חנק אותי.
בסוף עניתי 'חמוד עליך רשמי דווקא'. ניגבתי את הדמעות ואז הבנתי שהתגובה הזו לבד לא מספיקה. אז הוספתי שתיארתי לעצמי שהוא חזר, ושהחיים קרו לו בארגזים מאז ושהזמן פשוט.. דילל אותי עבורו. אמרתי לו שנעים לי לדעת שהוא חשב עליי. כתבתי ומחקתי ואז כתבתי שוב שהתגעגעתי אליו גם. ושלחתי. הוא ענה
עוד אספר לך הכל. דילול לא היה, וויסקי לא מתרגש מקצת קרח.
נמסתי קצת לתוך הספה בלי שהתכוונתי ונשכתי שפתיים על החיוך שלי. אבל אח"כ כל הלילה הסתובבתי בבית כמו חיה בכלוב. אני רוצה להגיד שאני לא יודעת למה לצפות אבל האמת היא שאני מפחדת.
מפחדת שהוא לא יגיד את הדברים שאני רוצה לשמוע, או יותר גרוע שהוא כן יגיד את הדברים שאני רוצה לשמוע, שננסה ונגלה שזה לא עובד ואז אני אצטרך ללקק את הפצעים הישנים האלה שוב. מפחדת כי יש הבדל בין יזיזות לאהבה. ומה אם הוא לא אוהב בצורה שאני אוהבת שאוהבים אותי? מפחדת שננסה וירד לי ממנו, ואני לא אדע איך להגיד. מפחדת לבזבז לעצמי זמן בדרך לאהבה עזה כמוות.
כדי להרגיע את הבעבוע הזה אני מהבוקר אומרת לעצמי בצורה קרה ששומרת עליי - שתזמון זה עניין של טיימינג. אולי כבר היה לנו את הצ'אנס שלנו ואם זה לא קרה אז - זה לא יקרה עכשיו. ואולי הוא פשוט חרמן, ונזכר בי בעשר בלילה ביום שישי בערב כי אני סקס פגז והוא רוצה לחזור למשהו קז'ואל.. אני ממלאת את כל מה שהוא עוד לא סיפר לי בבעיות, במכשולים, ב"לא". ואני כ"כ מפחדת, שאני כמעט מקווה שאני צודקת.
בתחום הפילוסופיה ה"אבסורד" הוא מונח מרכזי באקזיסטנציאליזם, שהיא הפילוסופיה של הקיום.
האבסורד מתייחס לפער בין החיים שאנו מנהלים, לבין חוסר התכלית הברור שלהם. אנחנו חיים את חיינו בידיעה שחיינו חסרי משמעות ובכל זאת ממשיכים בשגרה על אף האבסורדיות שבזה.
פילוסופיה של הקיום, היא תורה חילונית. בעיניה חוסר המשמעות החד משמעי של החיים נובע מכך שבעיני אקזסטנציאליסט, אין אלוהים.
אין שום ישות עליונה, או קוד מוסרי מוחלט שחרוט על לוחות שיעניק הצדקה, או תכלית חיובית לאף פעולה או החלטה. אין שום פרס בסוף. האדם לא משרת מטרה נעלה ממנו.
(יש עדיין כמה פילוסופים של הקיום שכן האמינו באלוהים. כמו סרן קירקגור שכתב את 'חיל ורעדה' על אברהם וסיפור עקדת יצחק, ודן במוסריות של הבקשה האלוהית והאם היא מצדיקה שימה זמנית של השיקול המוסריים האנושיים בצד)
פתרון רציונלי לאבסורד הקיומי, כלומר לחוסר המשמעות המובנה של החיים, הוא פשוט - להתאבד.
מדכא. לכל החילונים באשר הם. אבל אז מגיע הפילוסוף האקז' אלבר קאמי וכותב את 'המיתוס של סיזיפוס' בו הוא מציג את חייו של סיזיפוס כמשל להוויה האנושית ומציג את מושג ה"מרד".
קאמי כותב שהאדם משול לסיזיפוס, שהאלים גזרו עליו לגלגל אבן לראש הר רק כדי לראות אותה מתגלגלת חזרה, ולנסות לגלגלה שוב במעלה ההר, לנצח. כך גם בני ובנות האדם - נגזר עלינו לחיות את חיינו בידיעה שפשוט אין להם משמעות.
קאמי טוען כי הפתרון לאבסורד הקיומי הוא לא התאבדות - אלא לזרום עם האבסורד. עצם חוויית האבסורד היא הפתרון: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". אבל איך?
סיזיפוס היה מודע לאבסורד שבקיום שלו, אבל עדיין היה גורלו בידיו - הוא יכל לבחור להנות מהזיעה, מהמאמץ הפיזי של הגוף לפסגה, מהתחפרות רגליו החזקות באדמה. את החיות והתחושה שלו בהווה לא ניתן לקחת ממנו.
כיוון שלא ניתן לפרק את המשוואה אדם + עולם = אבסורד, קאמי אומר שהמרד הוא לא התאבדות - אלא דווקא לחיות במלוא הכוח.
להישען לתוך האבסורד ולהמיר את ערך האיכות בכמות. הוא קורא למי שחי ככה "האדם האבסורדי" - מי שמודע למציאות הזמנית ולוודאות המוות וחי בכדי למצות את החיים.
"במקום לשאוף לחיים טובים בעתיד, האדם האבסורדי שואף למצות ולגוון את התנסויותיו בהווה". במילים אחרות משמעות החיים הופכת ללחיות את החיים, ולא איזה פנטזיה על אידיאל שצריך לשאוף אליו או להתענות במרדף אחריו בעוד חיינו חולפים מולנו.
מכאן נבע העיקרון האקזיסטנציאליסטי הקובע כי הקיום קודם למהות – מה שהופך את האדם לנידון לחירות.
לכן לעולם המרד בחוסר המשמעות האבסורדי של החיים הוא לא לוותר. ההפך, הוא לחיות מתוך חירות ותאווה.
הראשון היה אחרי ריב אימים עם אמא שלי, באמת חשבתי שזה התקף לב. אני זוכרת שפתחתי את החלון ונשענתי קדימה, הוצאתי בערך חצי גוף. ניסיתי כל כך לנשום אוויר אבל הריאות שלי הרגישו מחוררות. רציתי לנשום את העולם בלעתי אוויר ובלעתי ובמקום שהדופק ירד הדמעות עלו. השולט שלי בזמנו הבהיר לי מאוד חד שאני לא עומדת למות. העברתי סופ"ש שלם בתנוחת עובר על הספה שלו עם הראש עליו, מותשת. כל הסופשבוע התקפי החרדה באו בלי להפסיק, בגלים ענקיים ומפחידים ששרפו והטביעו אותי בו זמנית.
השני, לא ידעתי בזמנו, יהיה הסוף של החיים הישנים שלי.
ניסיתי משהו בעבודה שמאוד מאוד רציתי להיות טובה בו, מנהלת הקריאייטיב התותחית שהערצתי ושעבדה מולי בפרויקט הייתה אדם... מחוספס. בלשון המעטה. היא נכנסה למשרד שלי ונבחה עליי שזה גרוע ומה זה החרא הזה. בום. ברגע שסיימתי את הגרסה השניה ושלחתי לה - העור שלי התחיל לזחול, לסמור מכפור. כאילו נפתח הפריזר של הנשמה שלי והקפיא אותי מבפנים במכה.
מה שאירוני זה שהיא ממש חיבבה אותי, עד אז וגם מאז. שנים אחרי שהפסקנו לעבוד באותו משרד היא הייתה ממליצה עליי לפרויקטים, מציעה לי להצטרף למיזמים.. אבל בראש שלי זה כבר לא שינה כלום, ממה שחשבתי שהוא הרושם שלה עליי.
כל החיים הייתי מוקפת באנשים. חבורות שלמות ונפרדות וטובות של אנשים. תמיד הייתי בבר עם חברות, תמיד הייתי בים, תמיד הייתי במסיבות תמיד עשיתי קוק תמיד יצאתי לדייטים והייתי עצמאית, טורפת, בתנועה. תמיד היו אצלי אנשים תמיד היו לי כמה תכניות לאותו הערב. או הבוקר. אבל אחרי ההתקף השני החרדה מהחרדה נהייתה כל כך חזקה שהם התחילו פשוט לקרות מעצמם, רק מעוצמת הפחד מחרדה, והפחד שיראו אותי ככה.
בכל מקום, בכל זמן, כל הזמן. ובגלל שלא הייתי מהסוג שיושב בבית נאבקתי בהם. עד שלא יכולתי יותר. השיא היה במסיבת טבע בזריחה. איך שירד האמדי - עלה לי התקף חרדה. הוא המשיך כל הדרך הביתה והיום למחרת. אח"כ פשוט נכביתי. הפסקתי לעבוד, הפסקתי לאכול, הפסקתי לדבר, רק בכיתי וניסיתי לנשום.
אחרי 20 קילו שאיבדתי, פרוזאק וטיפול פסיכולוגי דברים נרגעו. אבל נשאר רק שקט. אני אומרת "אבל" כאילו שקט זה רע. זה לא. אבל זה הרגיש ככה אז, הייתי רגילה לחיים מחרישי אוזניים ופתאום נהייתי יצור פגיע, חשוף, רגיש. לא ידעתי איך לשאת את עצמי ככה בעולם, אני עדיין לא תמיד יודעת, כשהליבה כל כך קרובה לפני השטח עכשיו.
מאז כל דבר ומקום נהיה נגוע בפחד מחרדה - אז הפסקתי עם הכל. הפסקתי לצאת לברים, לדייטים, לא הלכתי לארוחות שישי, הפסקתי ללכת למסיבות, ראיונות.. כל התקף חרדה פומבי כזה בחוף הים, במסיבת רווקות של הבסטי או במסעדה, דפק עוד מסמר בארון של הרצון שלי פשוט להיות. ככה לאט כל מקום שכבר חטפתי בו התקף חרדה היה שרוף. הפחד גבר על הכל. אולי עדיין, לפעמים. פתאום אני אומרת כן ל-1 מ-100 הצעות, לפעמים ל-0 עגול. כי זה פשוט לא שווה את החרדה כל היום לפני שאני יוצאת מהבית - וזה בהחלט מה שהיה קורה.
בהתחלה זה הרגיש כמו כלא (כן, אולי עדיין). אבל בשנה האחרונה התחלתי להבין כמה החרדה שירתה אותי.
אם פעם הייתי מנשנשת קשרים אנושיים ואינטראקציות חברתיות מתוך הרגל, אולי מתוך חוסר שקט, או בטחון, או שעמום קיומי - היום אני בונקר. הדברים היחידים שמוציאים אותי ממנו צריכים להיות מאוד, מאוד מפתים בעיני. היום אני בררנית. שוקלת חרדה מול רצון. זה צריך להיות שווה את זה. כמה היא כפתה עליי להכיר את עצמי. להכיר באמת, להבין מה נעים לי - חוץ מזה שמרוצים ממני - כי זה תמיד תלוי במישהו אחר ולא בי.
נכון אומרים שיש איזה גיל שילדים לומדים להגיד לא, ואז זה הדבר היחיד שהם עונים לאיזו תקופה? אז למדתי להגיד "לא" בגיל 36. למדתי לפעמים אפילו לא לענות בכלל.. אם יש לי מעט אוויר אז אני בוחרת לנשום אותו בסיטואציות שבהן אני מקבלת אוויר בחזרה. שום דבר פחות מזה לא שווה את העינוי. כן, זה אומר שכל ההתחלות שלי כואבות. אבל זה גם אומר שהן מדויקות יותר. נעימות באמת, מעניינות באמת, שקופות עד העצם.. כל דבר פחות מזה מזניק את החרדה שלי לעמדות קרב.
היום החרדה היא כמו גלאי מתכות של האותנטיות שלי. כשהיא מרגישה שאני מתרחקת מעצמי, שאני עושה משהו שאני לא באמת רוצה, שאני מתרצה ומרצה מישהו אחר או כשאני מקבלת החלטות מתוך "איך זה יראה?" - היא מתנגדת. בכוח. ולמוח שלי יש ארגזים של כוח עליי זה באמת, לא כוחות.
היום אני יכולה להגיד שכל מה ומי שנכנס לחיים שלי בחרתי. ויש לי טעם טוב רצח. היום כל מה שיש לי הוא באמת שלי. זה העולם שלי, למרות שזה לא תמיד מרגיש, עדיין. לתפוס בו מקום בצורה נייחת זה משהו שהיה זר לי. התרגלתי להיות צוענייה שבאה והולכת ולא משאירה עקבות. היום אני אצלי. כל הזמן. היום אני שלי לשפר אבל גם לאהוב ולגדל כמו ילדה. היום הנשמה שלי היא לא מחסן יותר. היום אני אוצרת של דברים מופלאים בלבד. היום ההמולה לא מרגיעה אותי - אלא המיקוד במשהו ששווה התעמקות, שאני יכולה ללכת בו לאיבוד שוב ושוב כל פעם בדרך אחרת.
לא יודעת אם הייתי מרשה לעצמי להפוך לבחורה הזאת אלמלא החרדה. כ"כ לא קולית (החרדה שלי פה שואלת: בעיני מי בדיוק?), מהוססת. בודדה.. אבל אם אני לא מסתכלת על זה מהחוץ אלא מבפנים - אני מרגישה כאילו מצאתי את גן עדן. והוא שקט, וקטן וכל דבר בו הוא אלוהי. ומה שגורם לי לדפיקות לב מלחץ ולא מהתרגשות, אני בוחרת שישאר בחוץ
הפכתי מאסירה בחרדה לאסירת תודה עליה. היא התיקון שלי, התחלה מחדש. היא מכאיבה לי כי היא שומרת עליי, ואני לא הצלחתי לשמוע בשום דרך אחרת.
הפסיכולוגית (השניה) שלי הכירה לי את השיר למטה. אני באמת חוזרת אליו בחורפים של הנפש, בעונות נדידה.
אני כמו סערה מהסוג שאם אתה לא מצויד אליה - הלך עליך. סערה שמחריבה גשרים, ששועטת בכל הכוח לשומקום, סוערת על חלשים. אני סערה שהורסת כאינסטינקט, עוקרת והופכת כל מה, ומי, שלא נטוע היטב, רגליים מחופרות באדמתו.
ועל כל זנב של סערה כזו יושבים רודפי סערות. כל מיני כובשי פסגות, מחפשי ריגושים וסכנה. תמיד רואה אותם בפריפריה של העין, אבל לא אותם אני רוצה. אני רוצה משהו כל כך הרבה יותר גדול מהם..
אני סערה שמחפשת עין. מישהו שלוחש לרוח. עוגן לכאוס שיהיה חזק מספיק לתת לו לסעור עד. בלי לאבד אחיזה, ובלי נזקי היקפי של הריסות ולבבות שבורים.
כי הוא הזכיר משהו שהזכיר לי אותך. זאת הסיבה שהעיניים שלי הזדגגו מולו והחיוך שלי דעך מעבר לכוס ויסקי שהחזקתי קרוב לפנים.
הוא הזכיר משהו שהזכיר לי אותך. זאת הסיבה שנשענתי אחורה, ויכולתי להרגיש את הבושם שלך בריאות שלי כאילו אתה פה.
הוא הזכיר לי תמגע שלך כשהוא נגע ביד שלי. היד שלו הייתה קרה ולחה. משכתי אותה בחזרה וביקשתי בעיניים חשבון מהברמן.
אחרי שלא נתתי לו לנשק אותי בסוף הדייט, בדרך הביתה נזכרתי בשפתיים שלך על שלי, הרגשתי את יד הרפאים החמה שלך תופסת אותי מהגרון ואת הפה המושלם שלך אונס את שלי. גומר לי את האוויר. כשהוא חיבק אותי ונאנח נזכרתי בקול הנמוך שלך, בחיבוק שהרגיש כמו שני חלקים של פאזל מתחברים, נזכרתי גם במבט של העיניים הכי מחייכות שראיתי מרצין פתאום, ובוחן אותי מחדש כאילו נגמר שלב הדיבורים.
אבל אתה לא כאן. אני מנערת את הראש ונזכרת בגרון חנוק שאתה רק פאטה מורגנה. חיזיון תעתועים שמהדהד, ואני מחפשת נווה מדבר אמיתי, לשלב שורשים עם מישהו אחר ולהפוך לעץ. כזה שיתן צל ומנוחה לנו, ולכל מה שנברא תחתנו.
נשכבת על המגבת ופותחת ספר, השאגה של הגלים הופכת לרעש רקע מונוטוני ופריך כמו שאני מדמיינת המון באצטדיון כדורגל. אני משכלת רגליים על מיטת השיזוף ובזווית עיניי רואה את הברך שלי.
אני מנמיכה מעט את הספר ומחניקה חיוך כשאני רואה את הסימנים הכחולים על הברכיים. עדיין בוהה בספר, אבל מאחורי משקפי השמש הכהים הראש שלי כבר מוצף בו ובמאורעות אתמול בלילה. החיוך שאני מנסה לבלוע בלי הצלחה נמתח ומדביק את שאר הגוף שלי ואני מתרפקת לאט, מעט על כיסא החוף כשאני מרגישה כמה איתנה האחיזה שלו עליי אפילו מרחוק.
הנפילה הדרמטית שלי מטה לתהומות היררכיית הכוחות בנינו היא פתאומית. צניחה חד משמעית על ברכיי אל מולו היא כמו השתטחות לתפילה. הוא גבוה כשאני עומדת וכשאני על ברכיי הוא האל שלי, שם הוא אל ללא ומלא רחמים, לסירוגין. כשאני צוללת למטה - הכל נהיה צלול באמת. אני לא משתמשת בראש שלי יותר.
את חבטת הברכיים ברצפה אני מרגישה בתוך הנשמה שלי, כמו קליק של חגורת בטיחות. הוא חגורת הבטיחות עכשיו, ותהיה התנגשות, יהיה פיצוץ, הכל ישרף סביבנו עוד מעט. הכל ילקח ממני - אבל לא הוא. הוא. חגורת. הבטיחות. ואני סומכת עליו שאצא שלמה מהתופת הממכרת שהיא כל כולה הרעב שלו לייללות התבוסה והכניעה שלי. הסלעים שהוא מגלגל החוצה מהמוח שלי כדי לפנות מקום לעצמו, נראים פחות כבדים כשהוא מחזיק אותם.
אני כמו ציור יפה, חשבתי לעצמי על החוף כשהתיישבתי וסגרתי את הספר שממילא לא הצלחתי להתרכז בו כרגע, מנקה את החול מהברכיים הורודות סגלגלות שלי ואז אוספת את השיער, משרבבת שפתיים. אני ציור יפה של צייר מוכשר, שאחרי שהוא מפיל אותי מהרגליים הוא מרים אותי לחדר ומניח את הקנבס שאני במיטה על הבטן, ומצייר עליי בעלות יוקדת. חד משמעית. מכה בי שורשים משלו עם חגורה או עם הידיים הגדולות שלו. משאיר טביעות יד. כמו חתימת דיו על קניין רוחני.
כשהחולות רכים תחת רגליי ואני נעמדת אני נזכרת איך כל מכה שלו חילחלה לי לתוך האגו, בכל צעד שאני לוקחת לגלים אני מרגישה שוב איך הכוח שלו סדק את השריון שלי בהלומות והלמות לב כמו מטרונום, עד שהוא הפך לאבק מתחתיו. ואיך מהאבק הזה אני נוצקתי נושמת לתבנית חדשה. של חפץ, של שלו, של חפץ שלו. אמנם החפץ הכי יקר בבית, אבל חפץ.
וחייכתי לעצמי כהלכתי באיטיות למים, כי נזכרתי שהוא הביט בישבן שלי ואמר 'מצב שלא תוכלי ללכת מחר לים', כי ידעתי שנתתי לכל החוף עכשיו לראות את שאר הסימנים שהוא השאיר עליי, לפני שקפצתי למים לקרר את כל מה שפתאום התחמם אצלי.
הכל יורה בבת אחת במוח שלי בזמן האחרון. כמו שדה קוצים של פעילות חשמלית
אני הכי כועסת שהייתי בחיים - על המצב במדינה, אני הכי עצובה שהייתי בחיים - מאיפה שאני נמצאת בהם כרגע. אני הכי רעבה בחיים ללאהוב מישהו אבל גם הכי מתעקשת על העצמאות שלי כי אני זוכרת טוב מאוד שאהבה עושה אותי משוגעת, אובססיבית, חסרת שליטה. 3 דברים שלא מגדירים אותי בשום תחום אחר בחיים, שאני אמות והם לא יגדירו אותי. אז אני גם הכי רעבה בחיים ללא-לאהוב אפחד. חוץ מאת עצמי. את עצמי אני דווקא אוהבת יותר. זה חדש כמו גבעול עם עלים שלא היה פה לפני. וגם זה מפחיד, אחרי שהתחתית נהיית חלק מאיך שאת מציגה את עצמך, אחרי שהפגיעות הזאת נהייתה חלק מהזהות שלך, להרפות ממנה פתאום. מי אני בלעדיה היום? כי אני לא בטוחה שאהבתי את הגרסה שהייתי לפני הדכאון.
אני רק רוצה לבכות כל הזמן
כי אני מתרגשת בשבילי מהדברים המדהימים שאני מצליחה לעשות לאט לאט סביבי שוב ומרגישה את העוצמה מעקצצת לי באצבעות והשפתיים, לפעמים. אבל גם כי זה שובר לי את הנשמה לדעת שאני מצליחה לעשות אותם רק כי אני לבד. רק כי האנרגיה שלי לא נשאבת למסלול המשיכה של מישהו אחר. רוצה לבכות כי אין מילים לכל זה כמו כד שמלא עד הסף ולא משמיע אפילו רחש אבל אם מקשיבים מקרוב זה כמו להצמיד אוזן לקרחון. שומעים את המתח חורק כמו לוחות טקטוניים. רוצה לבכות כי איבדתי הכל אבל את הדברים הנכונים אני מרוויחה בחזרה וזה לא פחות ממדהים שיש דברים ואנשים שחיכו לי שנים שאצא מהדכאון והחרדה.
זה כואב להבין מה איבדת מה שרפת מה ביזבזת ובו זמנית גם מרגש להיות בצד השני של זה. וזה משמח לאללה להיפטר משיט ואנשים רעילים שלא היית צריכה מלכתחילה. אבל רק איתי. נהייתי יופי של אי, בודד. רוצה לבכות כי היה איזה טיימר בראש שלי והוא צלצל ודברים שממש רציתי שייקרו לא קרו כי אני לא טובה מספיק.
אני כמעט מסתכלת על הבלגן הזה מבחוץ
זה כאילו המוח שלי הוא אלבום ויש בו שירים שמחים ועצובים ומרגשים ומרימים - אבל כולם מנגנים בבת אחת. מרוב שאין לי כוח להתמודד איתו אני רוצה לטרוק עליו את הדלת - אבל אז אני אשאר בחוץ ובחוץ פחד אלוהים. בחוץ יש שקט מצמית שאני זוכרת טוב מאוד איך הכל מת בתוכו. זוכרת את הקור השחור שנשאר כשחונקים את הכבשן של הנפש, כשמכבים את הכאוס שהוא המוח.
אז אני מרגישה הכל. למרות שמפתה לאללה להתדרדר ללא להרגיש שום דבר שוב.
