שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שירבוטים

במה יוצרת משלי.



אני מפחדת ממך,
מהמילים שלך,
מהחיוך הקטן,
מהמבט שקורא אותי,
מאיך שאתה גורם לי להרגיש.

כשהכל קורה כל כך מהר,
אני מדמיינת עלינו דברים.
נחלשת,
הלחץ ביד, ההתרגשות בבטן.
ועם זאת, ייאוש קטן
צפייה לעוד אכזבה.

כשאתמסר לך,
תשגע אותי.
כשתגלה אותי,
אתרגש.
כשימאס לך,
אעלם.

פעם אחת נוספת ודי.
לפני 11 שנים. 28 ביולי 2013 בשעה 17:37

"אני חייבת להבין את הכאב"

"הרגשת אותו אתמול, וגילית שהוא מוליך אותך להנאה. 

הרגשת אותו היום, ומצאת שלווה. 

לכן אני אומר לך: אל תתרגלי, כי קל מאוד להצליח לחיות איתו, הכאב הוא סם חזק מאוד.

הוא נמצא בחיי היומיום, בסבל הנסתר, במעשה הדחייה מצידנו, בוויתור שאנו עושים, כשאנו מאשימים את האהבה בהתרסקות חלומותינו.

הכאב מבהיל כשהוא מראה את פניו האמיתיות, אבל הוא מפתה כשהוא לבוש כקורבן, כוויתור. או כפחדנות. ככל שהאדם דוחה את הכאב, 

הוא מוצא תמיד דרך להיות איתו, לחזר אחריו, לגרום לו להיות חלק מחייו."

לפני 11 שנים. 21 ביולי 2013 בשעה 22:05

אנחנו מדברים על הדברים הרגילים שלנו של היום יום

בתוספת קמצוץ של קוצ'י מוצ'י 

וכל דבר בך צועק לי 

כמה שיהיה קל לי להכניע אותך

האם זה יתכן שכל שיחה שלנו 

מדגדג לי על קצה הלשון,

"טוב תרד על ארבע ותשתוק"

ובא לי, בא לי,

לחבוט בך, עם המחבט היפה והסקסי שלי.

אתה לא לגמריי בקטע, אבל לאט לאט אתה מסתגל.

רק אני צריכה ממך מעט סבלנות,

וצייתנות.

לפני 11 שנים. 13 ביולי 2013 בשעה 9:30

כי ב21.11 אני טסה ללונדון,

לא בשביל להשתכר כל היום בפאבים (כפי שראוי לעשות),

לא בשביל מסעי שופינג מטורפים, 

לא בשביל מסע של סופ"ש קסום בעקבות הביטלס 3> 

 

אולי חלק מהם גם, 

 

אבל אני טסה בשביל להשתתף במופעים של 50 שנה לDOCTOR WHO! ולהצטלם עם TARDIS!

ולנסות להרביץ לDALEKS!! ולצעוק כמו גרופית מטומטמת למאט סמית ודיויד טאננט.

ואין יותר חנוני מזה.

אז אני חנונית ואני גאה בזה, FUCK OFF. 

 

 

לפני 11 שנים. 29 ביוני 2013 בשעה 18:31

וזה כזה חמוד :]

 

איך כולם שמה, 

"ניסיתם סקס בשלישיה?" 

"איזה תנוחות אתם אוהבים?"

הם כאלה חמודים ואני כזה מתאפקת לכתוב.. 

אהמ פלייפארטיז מישהו?

סאדו-מאזו? ניסיתם נייוש? ועם מחבט/שוט/אזיקים?

אוח זה קשה לשמור על ארשת פנים ונילית לחלוטין,

פשוט לראות אותם מתלהבים מדברים כל כך תמימים. אוח.

לפני 11 שנים. 27 ביוני 2013 בשעה 22:09

לפני 11 שנים. 8 ביוני 2013 בשעה 10:24

בשקט שבנינו אני שומעת הכל 

העיניים שלך מספרות לי 

את מה שהמילים מחסירות

 

לפני 11 שנים. 6 במאי 2013 בשעה 23:38

בא לי לכתוב מעט על זוועת המין האנושי

אולי זאת אני ואולי זו הכמות הגדולה של פרקים של dr who שצפיתי בהם בבת אחת,

אבל משהו גרם לי להתחיל לחשוב עלינו בכוכב הזה.

אני חייבת לאמר שבד"כ אני איכשהו עוד מקבלת את בני מיני ומאמינה בטוב שבהם,

מסרבת להאמין שהכל כבר מקולקל בבני אנוש וכל מה שנותרנו איתו זאת צחנה.

אבל לא היום, היום בא לי להקיא רק מלהסתכל בפרצוץ של אנשים.

היום נגלה סרטון באינטרנט המציג את המפלצת האמיתית בבני אדם,

את גבורתו וכוחו העצום על תרנגולות הודו.

איך אדם נורמאלי מסתכל על אכזריות שכזו, התעללות נוראית, חסרת לב וקרה 

ולא מרגיש את הכאב החד הזה בלב, מתי שכחנו לבכות על זוועות שכאלה?

כל מה שאני שומעת לאחרונה זה רק "הטבעוניים האלה עושים הרבה רעש"

בטח שהם יעשו הרבה רעש, החברה המקולקלת והמפלצתית של בני אדם מתירה לחשמל 1000 תרנגולות רק כי אין בהן שימוש,

לזרוק אלפים של גוזלים לתוך שקיות זבל לגסוס בחום ובחנק רק כי אין צורך בהם,

והיום, היום המפלצת יצאה החוצה במלוא הדרה והראתה איך תרנגולי הודו פצועים ומסכנים, שעורבו בתאונת דרכים, נבעטים ונזרקים בכוח לכלובים,

בעוד איברים בגופם נשברים, חלק גוססים, חלק פצועים, חלק כבר מתים וזעקות של בכי נוראיות, כמו שרק חייה חסרת ישע יודעת להשמיע.

והבני אדם, הם ימשיכו להתעלם וימשיכו לצרוך את אותו מזון שמעודד את הזוועות הללו וימשיכו להיות אדישים, רק כי זה טעים.

הלוואי שיכולתי להתנתק מהכוכב לכת הזה ולמצוא מקום כלשהו ביקום בו יש יצורים עם טיפה יותר חמלה מהמפלצת הזוועתית הזאת, הקרוייה בן אדם.

 

 

לפני 11 שנים. 1 במאי 2013 בשעה 21:09

כל שחשקתי

למעט כנות מרעננת

ולמעט סבלנות ממך

נרקוד את מקצב חיינו לאט

עם נשימה רכה

נשחרר את כל הלחץ והדאגה

כך נחייה

עיניים כבויות וחיוך נסוך על פנינו

נשקוט פעם אחרונה

עם נשיקה מתקתקה

 

לפני 11 שנים. 23 באפריל 2013 בשעה 23:07

 

הייתי בערך בת 12 עם גבות של תפלצת קטנה

כראוי לילדה ממוצא מרוקאי שהתחילה להתפתח

ואחרי מסע שיכנועים קל של הקוסמטיקאית של אמא

הוחלט שמסדרים לי ת'צורה (בגבות).

שיצאתי ממנה הפנים שלי כל כך השתנו שהייתי בטוחה שאני נראת מזעזע

הסתובבתי כל היום כשהידים מכסות לי את הגבות

הלכתי ברחוב כפופת ראש

ופחות או יותר רציתי לקבור את הראש באדמה.

 

היה איזה ילד אחד שלמד איתי בשכבה,

חננה מעט וטיפה צ'אבי

חשבתי לעצמי שאין סיכוי בחיים שארצה אותו, 

אז התיידדנו.

באותו יום באתי אליו, היינו אמורים ללמוד

כמו סתומה ישבתי וכיסיתי את הגבות

וצרחתי, שלא תסתכל!!!!

לבסוף הוא טיפה הרגיע אותי

גרם לי להבין שזה לא כל כך נורא,

אפילו מעט מחמיא לי.

ואז התקרבנו,

וכמעט התנשקנו (כמעט נשיקה ראשונה)

ונבהלתי וברחתי.

 

שאני מסתכלת אחורה, לא השתנתי אפילו במעט.

לפני 11 שנים. 11 באפריל 2013 בשעה 21:29

כל החיים הרגשתי שאני עומדת בצד, לא שייכת, מתבודדת

מתרחקת מקבוצות חברים גדולות

סולדת מאנשים שטחיים ורדודים

מבדלת את עצמי מאחרים 

ומעדיפה את זה ככה

הרבה פעמים חשה דיכאון של בדידות

אך שמתחיל להיות צפוף מידיי הקלסטרופוביה שלי מניעה אותי להתרחק שוב 

להתבודד

תמיד מרגישה שאני מדברת יותר מידיי ואין לי שליטה על זה

בניסיון ליצור הקשרות חברותית אבל בסופו של דבר מניעה את כולם לא לסבול אותי

אדם מכוער שכמותי

יצור מיותר פה על פני האדמה 

שומרת על החיוך הצבוע שהכל בסדר 

וכל מה שאני רוצה זה פשוט להעלם בלי דרך כואבת או מפחידה פשוט להעלם

אולי אני כן שייכת לפה, לאתר הכלוב