הפוכה

גם אצלך 
החגיגה נגמרת 
ובחצות 
הביתה את הדרך 
קשה לך למצוא 
מתוך החשכה אנחנו מבקשים - 
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. 

ואיזו חגיגה זו הייתה... (:

תודה!

זה כאילו במקרה

כל מני משפטים כאלו שמוציאים אותי מאיזון.

כאילו במקרה, בחוסר רגישות אפילו, באגביות של חוסר תשומת לב.

אנחנו לא מדברים עליהם כמעט אף פעם, על המשפטים הקטנים האלו.

הם שם, שנינו יודעים שראינו אותם והם עומדים מצחקקים להם בשורה על העור שלי, מסמנים את הנקודות שבהן הם פגעו.

בהתחלה הם התגנבו, הסתירו את עצמם בכל מני תלבושות מפוארות, בעטיפות של מילים יפות אחרות, סיפורים.

היום הם כבר עומדים ואפילו מעזים לזקוף ראש, להתריס מולי להוציא לי לשון, נה נה נה נראה מה תעשי עכשיו.

משפטים.

לפעמים, אתה יודע, לפעמים הם מחייכים אותי. תרגיעו אני אומרת להם, חלאס נו, לא באמת. באמת חשבתם שתצליחו? ככה? שלא אשים לב ואתן לכם לפגוע?

אבל לפעמים הם באמת מצליחים לעבור את עטיפת הבטחון ולחדור אותה, לפעמים, כשהם מדוייקים, הם מעצבנים אפילו.

ולפעמים, רק לפעמים, הם ממש כואבים.

למרות שאני יודעת שהנחת אותם בצורה הזו, בזוית הזו, כל כך מדוייקת בדיוק בשביל זה, בדיוק בשבילי.

למרות שאני רואה אותם, ורואה אותך מאחוריהם.

אני פריקית של מילים, תמיד הייתי.

אתה יודע באיזה מילים בדיוק להשתמש, ובייחוד, איזה מילים להשאיר לא משומשות עומדות בצד מבויישות, ושנינו רואים אותן ואתה בוחר להשאיר אותן בצד.

מחר.

אולי מחר תשתמש בהן.

מחר. 

כן. 

מחר.

אתה יודע, אחרי שחשפת אותי, קילפת ממני את הבגדים ואת העור והשארת אותי ערומה מולך הכל הפך להיות הרבה יותר רגיש.

הסנסורים שלי קרובים יותר לפני השטח ואני מגיבה מייד לכל שינוי.

מייד.

אם לא חייכת אלי בבוקר לפני שהתחלת לעבוד אני מחשבת את קיצנו לאחור ובוחנת עם עצמי איך יראו החיים שלי בלעדיך.  

אם ליטפת אותי לפני שנרדמתי אני חולמת חלומות מתוקים מדבש.  

אם אמרת לי משפט לא במקום, אני נסוגה, מסתגרת ומטפחת קוצים להנאתי, ואם לחשת לי זימה באוזן אני הופכת לשלולית מומסת או ללבה רותחת תלוי במילים.  

הכל מיידי, הכל חד משמעי וסופי, התגובות שלי חזקות.

מקצה לקצה -  נדנדה רגשית תלויה על חוט.   

זו בחירה שלי לשים את עצמי שם, זו בחירה שלי לאפשר לעצמי לאפשר לך.  

זו בחירה שלי לבחור בך.       

ותכלס, כשמבינים את זה, באמת מבינים. נורא קל להתנהל מול זה.

"הסבלנות שלך אלסטית. תמתחי אותה עוד קצת".

כשאני מגיעה השולחן עומד במרכז החדר.

הוא ערוך לשני אנשים עם מפה יפה ופרחים. החדר חם יחסית לקור שבחוץ זה מורגש, יש בקבוק יין וכד מים, ובכלל האוירה נעימה. 

המוזיקה שבחרת לרקע מצויינת והתאורה בדיוק בגוון הנכון.

"ביקשת שאבשל לך פעם, זוכרת?" אתה שואל ואני מהנהנת בזמן שאתה מוביל אותי אל השולחן ומושיב אותי.

אני מתיישבת בכסא ואתה הולך לעשות רעשים של מטבח ומקרקש כל מני כלים לכמה דקות עד שאתה חוזר ומניח מולי על הצלחת הגדולה צלחת קטנה עם מנה ראשונה, זה נראה טוב, זה מריח מצויין ואני גרגרנית נהנתנית שכמותי לא מחכה תופסת מזלג ושולחת אותו כדי להתחיל לאכול.

אתה עוצר אותי "חכי רגע"

אתה לוקח לי את יד ימין ומחבר עם גומיות לא הדוקות מדי את הזרת לקמיצה. אתה עושה את אותו הדבר ביד שמאל.

"זהו, עכשיו את יכולה להתחיל לאכול, בתאבון"

אתה מחייך מולי, ומרים כוס להשקה.

זה טיפה מוזר אבל אני מסתדרת די בקלות עם המגבלה הזו, האוכל שהכנת מעולה, יש לך יכולת לשלב דברים שלפעמים נראים מפתיעים והשיחה נעימה.

כשאני מסיימת ולפני שאתה ניגש להביא את המנה העיקרית אתה מחבר לי גם את האמה לקמיצה והזרת. שלוש אצבעות מחוברות יחד והשתים האחרות חופשיות.

האחיזה של הכלים נעשית טיפה מסורבלת בזמן המנה העיקרית אבל אתה מחיך אלי כאילו כלום ואני מקבלת את המגבלה הקטנה הזו וממשיכה איתה.

האוכל טעים לי, האוירה נעימה לי ואתה כולך מחוייך מולי.

בשלב הבא אתה שולף כפפות כאלו, עם האצבעות חתוכות כך שהקצה שלהן בחוץ, רק כשאני מכניסה את היד אני מגלה שארבע אצבעות תפורות יחד, אנחנו עדיין באמצע המנה העיקרית ואני צוחקת על זה שאני עכשיו כמו סרטן, מנסה לתפוש במלקחיים שנשארו לי את המזלג והסכין, להשאר "מנומסת" באכילה, הרי השקעת ובישלת לכבודי.

בפעם השניה שאני מפספסת אתה מעיר לי שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה ולא מנומסת כשהמזלג מחליק לי ושאולי כדאי שמישהו ילמד אותי לאכול בסכין ומזלג כמו שצריך, כי זה ממש לא נעים לשבת מולי כך.

אני מנסה להתנצל אבל אתה שולף שני ספרים מהמדף ודוחף לי אותם מתחת לבית השחי, "הנה, ככה, מרפקים צמודים, לשבת זקוף ולאכול יפה"

איכשהו אני מצליחה להסתדר עם המגבלה החדשה בזמן המנה העיקרית אבל אז אתה קם לפנות את הצלחות ובדרך ניגש אלי ומנשק אותי. הטעם שלך משכיח ממני את הכל אני נמסה אליך והספרים נופלים.

אתה מתרחק ממני מחזיק לי את הסנטר "נו באמת הפו טפשה שכמותך, את לא מסוגלת לעשות מה שאני מבקש ממך. 

אבל טוב, אם זה קשה לך, אין בעיה, תחזיקי את הספרים עם היד"

אתה מניח את הספרים מאחורי כשיד ימין שלי אוחזת אותם. "לא לעזוב" אתה מתרה והולך להביא את הקינוח.

קערה עם ליצ'י, שלמים, לא קלופים.

אתה מתישב מולי מקלף לעצמך בנינוחות מעצבנת ליצ'י משלך.

אני מסתכלת עליך, מסתכלת על הפרי, מסתכלת על יד שמאל הפנוייה שלי בתוך הכפפה המגבילה ולא עושה כלום.

"מה קרה?" אתה שואל אותי, "לא מוצא חן בענייך הקינוח שהבאתי לך?"

אני מתפתלת ועונה משהו מבולבל ומתחמק.

"תאכלי!"

אני אוחזת ליצ'י אחד ביד שמאל ומתחילה לקלף אותו עם הפה, חתיכה חתיכה, הקליפה נשברת לי. זה מתסכל, אני מרגישה איך אני מתחילה להתעצבן עליך. בנוסף לכל זה אתה יושב מולי ואחרי שקילפת את הליצ'י שלך אתה אוכל אותו בסכין ומזלג חותך חתיכות קטנות ומסתכל עלי בחיוך.

אני נאבקת עם קליפה של פרי מטופש ואחר כך עם הפרי עצמו על הצלחת.

אין לי שום סיכוי.

כשרק הכרנו ביקשת ממני את האוזן שלי, נתתי לך אחת בשמחה. יש לי, היו לי, שתיים.

את השניה כבר לקחת לבד.

רק חודש או חודש וחצי אחרי, אני לקחתי אלי את האזניים שלך.

אחר כך לקחת לי חלקת צואר, גם אני לקחתי ממך את אותו שקע.

את המותן שלך לקחתי לדעתי עוד לפני שאתה לקחת את שלי.

אבל את הפטמות אתה לקחת ממני הרבה לפני שהעזתי לקחת ממך את שלך, וגם אז עשיתי את זה מאוד בעדינות.

את כפות הרגליים לקחת לי היום, אני לא לקחתי את שלך, אבל מצד שני יש לי את כפות הידיים שלך, והאצבעות שלך שהן שלי. זו נראית לי חלופה הוגנת, אולי אפילו יצאתי כאן ברווח מסויים.

את הגב גם לקחת לי, אני עוד לא הספקתי לנכס לי את הגב שלך.

אבל אלו כולם איברים חיצוניים, אתה יודע, הם נגמרים לאט לאט. ואז מתחילים להכנס לאיברים הפנימיים.

את הסרעפת לקחנו אחד לשני כבר מזמן, אתה יושב לי על שלי חזק ונוכח, גם אני על שלך. קשה לנשום ככה, הנשימות נעשות מודעות יותר לעצמן.

אתה מתפתל לי בקרביים, בבטן, ברחם, מלטף את הדפנות, בודק. אני נכנסת לך לבטן התחתונה, לוחצת שם.

אנחנו סוחרים בחלקים שלנו בלי לשים לב. כל פעם משתלטים על עוד פינה כל פעם מגלים עוד טריטוריה כל פעם מערבבים עוד קצת את הרווחים בינינו.

זה נעשה מסובך יותר כשמתעסקים באיברים פנימיים.

זה נעשה יותר מסובך כשנוגעים באיברים הפנימיים.

זה נעשה מסובך יותר כשנכנסים פנימה.

רק את העניים השארנו, בלי לגעת.

את העיניים אני לא אתן לך, כי אני צריכה לראות אותך. אני צריכה לראות אותך מנכס לעצמך חלקים ממני, תובע בעלות על אזורים בי ובגוף שלי, אני צריכה להסתכל לך בעינים ולראות שאתה מבין מה אתה לוקח. אני צריכה את הכווץ הזה בפינה של העיניים שלך כדי לראות אותך רואה אותי, לראות אותי בעיניים שלך.

בעיניים אנחנו לא נוגעים.

אנחנו נפגשים אחרי מליון שנים, לפחות זה מרגיש כמו מליון שנים.

העור שלי מתגעגע אליך, זה כבר לא אני, או הראש או חלקים, זה העור שמתגעגע.  

אני מגיעה לפניך, אני תוהה אם אתה מכוון את זה תמיד כך בכוונה, שאחכה לך, או שזה כל פעם פשוט יוצא כך.  

אני קצת מחפשת את עצמי, בודקת את החדר המוכר, מסתכלת מהחלון לראות אם אתה מגיע, מתיישבת, קמה, אני מתרגשת אליך, מצפה.  

אני שומעת את הצעדים שלך עוד לפני שאתה פותח את הדלת וכשאתה פותח אותה אני מסתובבת לכוונך מחייכת ומקפצת כולי מהתרגשות. משהו בהבעה שלך עוצר אותי.

אתה לא מחייך אלי, למה אתה לא מחייך אלי?  

הקפצוץ שלי לכוון שלך נקטע עוד לפני שהוא מתחיל והבעה של שאלה עולה עלי, מה קרה? למה אתה עצבני? קרה משהו?  

אתה רואה את סימני השאלה על הפנים שלי מחייך, מניח את התיק ליד השידה הקטנה ואומר לי, "הכל בסדר. תרגעי, תתפשטי ותשכבי על המיטה על הבטן"  

"??????"  

אני לא מבינה, יש איזה נתק במוח שלי בין ההרגשה שהייתי בה לפני שתי דקות כשחיכיתי לך, בין הקול החם של שיחת הטלפון שעוד עוטף אותי, לבינך שעומד מולי מוזר כזה, אולי זה לא אתה? אולי זה בכלל אחיך התאום? מה קרה?  

אני מנסה לשאול אותך, להתקרב אליך, אבל אתה בשלך, על הבטן על המיטה בלי בגדים ועכשיו.  

משהו בעיניים שלך משכנע אותי לעשות את מה שביקשת. אתה לא דורש, אף פעם אתה לא דורש, אתה רק מבקש, מבקש בקול מדוד, שקט, חד משמעי.  לפעמים אתה צריך לבקש פעמיים ואז אני מרגישה מפגרת שלא שמתי לב בפעם הראשונה לבקשה, שהייתי עסוקה בליהוג או ברחתי במחשבות לאנשהו.   

אתה מבקש, אני עושה.  

תוך כדי הסרת הבגדים אני מסתכלת עליך בחצי מבט התוהה שלי, הזה עם ההטיה של הראש הצידה, מנסה לקרוא אותך מעבר, אני רואה אותך שם, רואה שאתה מתרגש, רואה שאתה איתי.

אני רואה שאתה מבקש אבל תוהה קצת מה יקרה, איך אגיב איך אתה תגיב.

אני נהנית מהנקודות האלו שבהן אתה בוחן אותי, אותנו. שום דבר לא מובן מאיליו בהן, זה רק מעצים את ההרגשה.

אבל יחד עם זה אני כועסת, כל כך הרבה זמן לא נפגשנו ואתה לא נותן לי לגעת בך, העור שלי צמא למגע ואתה מרוחק, סגור, הודף אותי ממך.  

אני נשכבת, רוטנת, אתה פורש לי את הידיים לצדדים ומפשק את הרגליים. אני פרושה מולך.  

אתה מהדק לרגע ארוך את האחיזה על מפרקי היד וכף הרגל כאילו אומר לי להשאיר אותם שם, קושר אותם בלי חבל.   

ומתחיל.  

בהתחלה בקלות יחסית עם כף היד, אחר כך כנראה עם חגורה או עם המקל הזה שלך, אין לי מושג, אני מתפתלת. 

כואב לי ובעיקר אני פגועה. 

באמת? כאילו באמת? ככה? אחרי מליון השנה שבהן לא נפגשנו ככה אתה בוחר לקבל את פניי?   

אבל למה?  

אם בהתחלה עוד הייתי מחוייכת יחסית, במין "טוב יאללה אתה רוצה ככה הנה, הנה, מורידה את הבגדים שוכבת יופי לך? מרוצה?" עכשיו אני ממש לא מחוייכת.

כואב לי, ואתה לא מפסיק, וכל הצלפה שלך פוגעת ומעליבה אותי יותר.  

למה? למה? זו המילה היחידה שעולה לי, אני גם אומרת אותה בקול רם בשלב מסויים ואתה משקיט אותי במין ששש וממשיך.  

כשאני מתקפלת, כי אני כבר לא יכולה לשאת את זה יותר אתה מחזיר אותי, בלי מילים לאותו מקום וממשיך.  

אתה ממשיך גם כשאני כועסת עליך ומנסה בכוח לצאת מהנקודה. אני מתיישבת משלבת ידים מולך ושואלת למה, אבל אתה מסתכל עלי, משכיב אותי שוב, וממשיך.  

אתה ממשיך גם כשהבכי שלי הופך מצעקות ליבבות, גם כשאני מפסיקה לשאול למה.  

אתה מפסיק טיפה אחרי שהגוף שלי נרפה, שאני מקבלת, שאני נכנעת.

ואז אתה שוכב עלי, ערום, החום שלך על הגב שלי ואתה מחבק אותי עוטף.  

הדמעות יוצאות ממני בלי קול עכשיו, אני רפויה.  

עובר נצח ואז אני שואלת אותך, למה?  

אתה מסיט את השער מהאוזן שלי, מלטף לי את הלחי ואומר לי:  

"כי אני יכול"

זה מאוד פשוט.

זה מאוד מאוד פשוט.

זה היופי של זה, הפשטות.

הגשם שירד השאיר את האדמה ספוגה מים, הירוק כבר התחיל לבצבץ ולכסות את החום הקשה שהיה שם קודם.

ביער כבר רואים ניצנים של פרחים והילדים של הגן מספרים כל יום על פרח חדש שראו.

הם לקחו איצטרובלים ומילאו אותם בבצק עם זרעונים וכל הציפורים באות לאכול. הבוקר היה שם שחרור.

כן זה פשוט, אתה אומר, אני עושה. ככה. 

מי אמר שפשוט חייב להיות קל?

.

היא אומרת לי, אחרי החורף בא האביב, ואז הקיץ ואז מה? הסתיו אני עונה לה, היא מחייכת, ואחרי הסתיו בא החורף, זה מצחיק אותה. החורף הזה מבולבל, כל פעם הוא בא מחדש.

כן, גם האביב אחריו אני אומרת לה, ושוב אנחנו חוזרות על המעגל.

באיזהשהו מקום פרוורטי זה מוצא חן בעיני שיש נשים אחרות שרוצות אותך, ושאתה שלי.

זה מופרע?     

אני חושבת שאכתוב את המשפט הזה בבלוג.  

שיתהפך העולם.

כשאני אבוא להיות אצלך יומיים אני רוצה שתבשל לי.

ואני רוצה להיות אתך למטה.

תכלס, בכל צורה שאפשר לקרוא את המשפט הזה למרות שהוא נכתב על החדר שלך.

ואני רוצה לחטט לך בספרים ובתקליטים למרות שזה לא יגיד לי כלום, רק כדי לראות אותך זז בחוסר נוחות כשאני עושה את זה.

ולהזיז לך דברים על השולחן, שוב מאותה סיבה.

ולשתות אתך תה חם כשיורד גשם בחוץ.

ולהתכרבל אתך.

ולהרדם מרוב תשישות כשאתה מחבק אותי, ולהתעורר באותו מקום.

אני רוצה לראות אתך את השקיעה, ואת הזריחה שאחריה.

לראות אתך סרט שממש מעניין אותך וחשוב ואיכותי, ולהרדם תוכדי כי זה לא יעבור אותי.

לראות אותך רואה משחק.

לראות אותך מתנהל בשלך.

להתקלח אתך, לקלח אותך.

ללטף אותך שוב ושוב בכל מקום אפשרי ולנשק אותך מלא.

לאכול אתך ארוחת בוקר נינוחה, עם מוזיקה ששמת ברקע ושמש שנכנסת קצת, מהכוון שאין שכנים.

להיות אתך.

עוד

ועוד

ועוד

ועוד

ועוד קצת

ועוד

ועוד

ושעדיין ישאר לנו זמן,

לעוד קצת,

ואפילו הרבה.

להיות לידך בשקט. לראות אותך קורא או מתעסק במשהו שלך.

ועוד.