הפוכה

את מה שמעבר למה שאני רוצה לתת לך, אני רוצה שתיקח.

אתה מבין את זה?

לנשום, כן, זה חשוב מאוד לנשום.

-

זה נורא מעניין כל העסק הזה של לימוד עצמי.

 לתפוש את עצמי בשקרים קטנים, לעצמי,

 לשים לב למה אני בוחרת לשים לב.

 ממש ממש מעניין.

 ניקיתי את הבית לכבוד שבת, התחלתי לבשל הכל מריח טוב, כשאני מבשלת אני חושבת עליך, אתה יושב שם ומסתכל עלי נותן לי עצות מועילות יותר, או פחות ובעיקר נהנה להסתכל עלי כמה אני נלחצת מזה שאתה מסתכל אלי, עלי.

 זה מצחיק אותי לראות אותי כך, איך אני מגיבה לדברים שאתה אומר לי.

 מתישהו אצליח לכנס את כולם, להעיר את זה שהלך לישון אחרי לילה בלי שינה, למצוא את זה שמסתובב עם החברים שלו בחוץ ולאתר את זה שהלך למקום אחר. כולם יבואו וישבו סביב השולחן והחושך המעצבן הזה שכבר בארבע וחצי עושה הרגשה של שמונה בערב יעטוף אותנו מבחוץ.

אולי אעשה חלה?

נשיר שירים של יום שישי, כי חייבים, "הנה מתוק ומהנאאעים" זה אחד השירים המועדפים עלינו. נותנים ידיים ושרים.

ואז נאכל מהר מדי ונקנח מהר מדי ונפנה מהר מדי כי ארוחות שישי הן עדיין, למרות המאמץ הכנה של כולנו, עדיין, לא באמת נינוחות.

אחד עסוק בהתבגרות שני עסוק בסיפורים, שלישי בחוסר נעימות ורביעית בעיפות.

אני?, אני עסוקה בלנסות לג'נגל בין כולם ומחפשת את השישי שלי בתוך זה.

חלה זה רעיון מצויין, זה יסתדר עם המרק שעשיתי, למרות החום.

אתה מדבר איתי על כאב, אמרתי לך... הכאב של ההעדרות שלך גדול הרבה יותר מכל כאב של נוכחות.

 לנשום זה חשוב

 זה לא רק לחלשים. זה חשוב.

 אני מזכירה לעצמי לקחת עוד נשימה אחת.

 שבת שלום.

זה מתחיל בהודעת בוקר טוב סתמית שנוחתת לי במייל, וממשיך בטלפון.

כל היום הוא מטריף אותי, מגרה אותי ועושה לי טיזינג כמו שהוא קלט שאני אוהבת וצריכה.

בתובענות לא מתפשרת, בחד משמעיות ובכנות שובה.    

"אני רוצה אותך"  

"אני צריך אותך"    

אני מנסה להתחכם, לברר למה, מה קרה? למה היום פתאום? לרדת עליו טיפה והוא בשלו.    

"ככה, כי אני רוצה, כי אני צריך - אותך"    

בוקר שהתחיל עם החלטה להרגע, לנוח, להפסיק עם החיפוש הזה אחרי ריגושים בגרוש הופך להיות בוקר אינטנסיבי ותובעני, צהריים שאני זזה בחוסר נוחות וציפיה בכסא.    

"אני לא יכולה היום, קבעתי עם חברות, ילדים, בלגנים, אין לי מתי"    

"את תמצאי מתי!!"    

אני מנסה להזיז דברים, דוחה פגישה, משנה סדרי עדיפויות אבל לחיים יש חוקים משלהם והשבוע תובע את תחילתו, אני לא מצליחה.    

בשלב מסויים אני מבינה שלא ילך, שאין סיכוי, שפשוט לא אצליח לפנות את השעתיים האלו ,שאני לא יכולה להבריז שוב לחברות שקבעתי איתן פעם שלישית, שאני גם לא יכולה לדחות.    

"תגיעי חצי שעה קודם, תמצצי לי ותלכי לפגישה שלך"    

אני לא מוכנה לזה, אני לא שלו, אם ואולי וכאשר והיה ו... אולי הוא היה יכול להוריד לי הוראות כאלו, אבל ככה? עצמאית? אין מצב.

אני מסרבת.    

התנהלות אחר הצהריים קצת משכיחה ממני את הרעב שהוא עורר בי, אני מתקלחת ומגיעה מוקדם מהצפוי לפגישה. בדרך אני חושבת עליו, תכלס, הייתי יכולה להספיק אם הייתי ממש ממש מתאמצת. הנה עובדתית אני יושבת בבית הקפה עם ספר שמישהו שיכולתי לאהוב נתן לי וקוראת.    

הודעה ממנו מזמזמת לי את הטלפון.    

"איפה את?"    

"בבית הקפה מחכה לחברות."    

"איפה?!"     

אני אומרת והטלפון משתתק. אני חוזרת לקריאה ואחרי עשר דקות מגיעה עוד הודעה.    

"תכנסי לשרותים, עכשיו!"     

"?"    

"עשי מה שאומרים לך!"    

חברה שלי בדיוק מגיעה ונכנסת לבית הקפה, אני נותנת חיבוק מתבקש מתנצלת והולכת לשרותים.    

זמזום: "תפתחי את הדלת"    

אני פותחת את הדלת, הוא שם, מולי.    

תוך פחות מחצי דקה המכנסיים שלי מופשלים, אני כפופה עם הידיים על מכסה האסלה והזין שלו חודר אלי במהירות.     

אני מוכנה, לא יאמן כמה אני מוכנה, כל היום הזה באמת הטריף אותי.     

הוא מזיין אותי חזק מהר ובאינטנסיביות של אדם רעב. אני מרגישה את המילים שכתב לי במהלך היום, אני מרגישה את הצורך שלו, את ההזדקקות.  

זה מהר, זה חזק וזה ותובעני.     

הוא גומר ויוצא ממני, סוגר את המכנסיים כשאני עדיין ברגליים רועדות שעונה קדימה, נותן לי פליק קטן על התחת.    

"אחלה לחמניות"    

ויוצא.    

לתחושתי עברה בקושי דקה, מעשית אני יודעת שזה בלי אפשרי. אני אוספת את החלקים המפוזרים שלי, מסדרת את השער ויוצאת החוצה.  

החברה שלי יושבת בשולחן מחכה לי.    

היא שואלת אותי לשלומי.    

"רעבה"

ססאמק

אני כועסת, אני ממש כועסת.

וזו הרגשה נפלאה וחיה ואמיתית לכעוס ועדיין, אני כועסת.  

עברתי המון בחצי השנה הזו, למדתי המון בחצי השנה הזו, היי, אפילו אפשרתי לעצמי קצת כאב לב מדומה והתמסרות.  

והיום אני כועסת.  

אני מרשה לעצמי לכעוס וזה יפה, פתאום בשיחה עם חברה גיליתי שלא הרשיתי לעצמי לכעוס, והנה, היום אני מרשה.

כי מה פתאום, שאני אכעס? לא זה עוד עשוי לפגוע במישהו והוא ילך, אבל היי, הוא הלך, ותכלס, גם אתה הלכת, אז הנה, אני כועסת.  

ולא, לא עליך חס וחלילה, גם לא עליך. על הכל, על העולם ועל הסיטואציה על החיים ועל עצמי, על הדברים שקרו על האילוצים, על זה שעכשיו ולא פעם או אחר כך, על זה שככה ולא אחרת.   על תזמון ועל דרך על דברים שתלויים בי ושלא תלויים, שקרו או שלא קרו.

פייייי במחשבה נוספת גם על דברים שיקרו.  

ותכלס, בינינו, לא משנה על מה אני כועסת אני שמחה על עצם הרגשת הרגש הזה שכבר שכחתי איך הוא מרגיש.

על זה שכשאני כועסת אני מרגישה ועומדת על שלי, שכעס משמעו התנגשות, וזה אומר שיש במה להתנגש שאני לא מכילה ומקבלת כל דבר אלא עומדת, אני, בזכות עצמי, מול משהו ומתנגשת.  

איזה כיף זה מכות (:    

מי יודע, אולי אחרי הכעס תגיע ההשלמה, ואולי אז היכולת לאהוב שוב,

באמת.  

"הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר
כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
זה כמו מקום אחר
אני בורח וקורא לך לא יכול להשתחרר"
(רוקפור)

       

זה הכל בפרטים הקטנים, אתה יודע.

הכל בפרטים הקטנים.

--------------------------------------

זה בפרטים הקטנים, לארגן את כולם לבד בבוקר, להכין את הסנדויצים, להלביש, להוציא, לצאת עם הכלב לטיול, פעם, אני הייתי עם הקטנה ואתה הוצאת את הגדולים, מי שסיים ראשון יצא עם הכלב. פעם אני שיחקתי איתם ואתה הכנת ארוחת ערב, אני סידרתי את הבית ואתה יצאת איתם החוצה, אני רחצתי כלים ואתה עשית מקלחת. חלוקה, ועכשיו אני צריכה לזכור לתת אוכל לחיות כשאתה לא כאן בבוקר, אני צריכה להכין ארוחת ערב והיא מול הטלויזיה כשהיא לא עוזרת לי, אני צריכה לקלח והמדיח עובד שעות נוספות.

הכל בפרטים הקטנים.

_______________________

זה בפרטים הקטנים, אנחנו יושבים אחד מול השניה בבית קפה זר ואתה פתאום מסתכל עלי במבט שגורם לי להשפיל את העיניים, אני כבר יודעת איך זה יגמר? אני תוהה ביני לביני, זה כבר נרשם שם? הפרט הקטן הזה של המבט.

אתה מחזיק לי את היד באוטו, והזרמים עוברים בי, נגעת לי ביד, בסך הכל ביד, נגיעה ראשונה אחרי כמה שעות של שיחה. אם הייתי שמה לב לפרטים הקטנים הייתי יכולה לדעת איפה זה יגמר.

הכל בפרטים הקטנים.

______________________

זה בפרטים הקטנים, הילד צריך צלוטייפ בשביל להכין איזו יצירה, פעם הייתי מרימה טלפון ואומרת לך להביא, עכשיו הפרט הזה הוא באחריותי, מאיפה אני אביא לו צלוטייפ עכשיו? אז אני מתקשרת אליך, אתה לא זוכר להביא, אני אלך לקנות אותו לבד, אצא במיוחד בשביל זה, צלוטייפ, במיוחד לצאת מהבית.

הכל בפרטים הקטנים.

____________________

זה בפרטים הקטנים, זה לתת לך חצי מהשוקולד, לזכור, זו הנקודה הזו, הקטנה והכל כך מדוייקת שם בפנים שמטריפה אותי, זה להצליח להיות מצד אחד שם, ומצד שני להרפות. מצד אחד לאפשר מצד שני להקשיב. להכיל ולהיות מוכלת. זו השניה הזו שבה אני עוברת ממצב של הקשבה פעילה, חושבת  אינטיליגנטית יחסית, למצב מקבל, שקט, בלי איי קיו אחד לרפואה שמסוגל לחשוב. והיכולת שלי ששכחתי שקיימת לעבור בין שני המצבים האלו.

זה הגוף שזוכר, שהתגעגע לכאב הזה.

הכל בפרטים הקטנים.

___________________

הכל בפרטים הקטנים, אנחנו מדברים בטלפון ואני מספרת לך על הצרות שהיא עשתה לי בבוקר, לא רצתה את זה ולא רצתה את זה, גיל שנתיים במלוא עוצמתו, על איך שהיא הצליחה להרגיע את עצמה ואיך היתה צריכה חיבוק אחר כך. אני לא אומרת שיש לה יכולת שאין לך, להרגע ולהבין שהיא נמצאת במצב שלא מוביל לשום מקום, ואז אני אומרת לך שאני אוהבת מאוד את הילדה שלך, וגם את כל שאר הילדים שלך, הם גם הילדים שלי, פעם, הייתי אומרת שאני גם אוהבת אותך, היום לא. אתה שם לב שמשהו בקול שלי השתנה שנסגרתי ושואל, אני מסבירה לך, הפרט הקטן הזה ירד, אני לא אומר את זה. אנחנו נפרדים וסוגרים את הטלפון בהרגשה מוזרה.

זה עדיין, בפרטים הקטנים.

__________________________

אתה מתרגש, ממני, וכועס על עצמך בגלל זה, ואותי זה משעשע, ההתרגשות שלך מרגיעה אותי.

בתנוחה מסויימת אני מרגישה את הכאב, והוא מזכיר לי אותך, נמצא שם, פרט קטן, לכאורה לא משמעותי, אבל קיים, נמצא, נוכח.

_________________________

אתה יודע, זה תמיד בפרטים הקטנים

ואני עוד עשוייה להתחיל להאמין.

"משעמם לי"

"אז תכתבי"

"על מה אכתוב? הראש שלי כל כך ריק ועייף והאי קיו היחיד שמסתובב לו שם בין האוזניים עייף מהמכות שהוא מקבל מהצדדים כל פעם כשאני מנערת את הראש כדי להצליח לתפוש מחשבה"

"תכתבי על כמה שאת מתגעגעת. על געגועים, כמיהה, ציפיה, ערגה"

_________________

איזה אידיוט, איך הוא מכיר אותי, דוקא על זה מכל הנושאים בעולם? ודוקא היום כשאני מושעממת? זה לא נכון, ולא טוב, והנה אני כותבת.

רשימה

למה אני מתגעגעת

תמימות

שמחת חיים

צחוק מתפרץ

צמרמורת

ראשוניות

נגיעה מחשמלת 

בטחון.

אני מתגעגעת להרגשה הראשונית הזו, לפרפרים, להתלהבות ולהתרגשות.

אני תוהה אם זה בכלל אפשרי עוד היום, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה דברים וכל כך הרבה גברים.

אם לא הכל כבר כל כך צפוי וכל כך לעוס וכל כך מוכר.

ואם אולי, זו אני שלא מאפשרת לעצמי להיות תמימה יותר.

עדיין, אני מקבלת הרבה תגובות מהסביבה על זה שאני עדיין נקייה, "שומרת על זה", מצליחה איכשהו להלך בין הטיפות ולא להרטב, לא להתפלש בזבל. אני בוטחת בעולם ובתמורה הוא בוטח בי, בדרך כלל.

כן, כלפי חוץ כשרואים אותי ומדברים איתי אולי כך אני נראית.

אולי זה כמו שאני מקבלת מהסביבה תגובות של "לך אנחנו לא דואגים, את חזקה" כשאני מרגישה כל כך חלשה וחשופה ופגיעה.

אני מתגעגעת לבטחון לידיעה שאני אהובה ולא משנה מה, לידיעה שאני, כמו שאני, מוכרת, חשופה, ומקובלת על ידי מי שמולי.

זה יכול להיות עכשיו כמו שזה היה פעם? ברור לי שלא, זה חייב להיות אחרת, אני אחרת, אבל פעם, בשנות העשרים וכמה זה היה פשוט. וזה מוזר, כי אז היה לי הרבה פחות בטחון בעצמי, אז פחות ידעתי מה אני רוצה, מעצמי או מהסביבה, אז הלמטה היה למטה, אבל הלמעלה היה למעלה.

אז למה זה נראה כאילו אז זה היה פשוט כל כך?

למה עכשיו זה נראה כל כך מסובך?

זה מעולה להגיד כי הסביבה מסובכת יותר, כי העולם שאני קפאתי בו במשך עשרים שנה במקום בטוח השתנה, כי הדרישות אחרות והסטנדרטים אחרים.

חברה אמרה לי שאני רוצה אולד פאשן. יש בכלל? אני מסוגלת לזה בכלל או שגם אני, למרות הפנטזיה, צריכה להכנע לאומנות האינסטנט?

אני מתגעגעת להתכרבלות, לגוף שנכנס בדיוק, אבל בדיוק בתוך גוף אחר במין התאמה כזו של חילזון לשבלול.

אני מתגעגעת להכרות, איטית, עמוקה ו"נכונה" לדעתי.

אני אוהבת לאפות. אני יודעת גם לבשל, אני אלופה בלהכין צהריים לארבעה טינאייג'ים רעבים תוך עשרים דקות, אבל אני אוהבת לאפות. ומהאפיה אני הכי אוהבת את אלו שלוקחים זמן, את אלו שמבשילים לאט, אלו שכבר כשמכינים את הבצק אפשר להריח אם זה יצא טוב או לא, ואפשר לדמיין את הטעם שיהיה לזה בסוף, אבל צריך להתאפק, לעבור את כל השלבים, אחר אחרי השני אחד על גבי השני.

ואז, גם אחרי שזה מוכן לחכות עוד קצת, לעשות את הקישוט הנכון, את הסיום הנכון.

ורק אז להכניס לפה ולהתענג על הטעם.

אני מתגעגעת למישהו כמוני,

חכם כמוני, לא יותר ולא פחות

יפה כמוני לא יותר ולא פחות

עם ציפיות ומחשבות ורצונות ותהיות כמוני

עם אהבה כמו שלי.

אני מתגעגעת למישהו שיוכל לעמוד מולי, ויהיה בגובה העיניים (גם אם פיזית הוא גבוה ממני בעשרים ס"מ כדי שאוכל להתכרבל בו כמו שצריך)

שלא אצטרך להתאמץ, שזה יבוא, יגיע, יזרום כמו נחל.

אני מתגעגעת לבטחון.

ולשקט שמגיע ממנו.

__________________________________

זה יכול היה להיות טוב יותר.

מאז שהתהפכו לי החיים אני לא מספיק, לא מספיק טובה.

אני לא אמא מספיק טובה,

אני עושה כל מה שצריך מגיעה בזמן ומכינה אוכל ומקלחת את מי שצריך, אבל אני לא שם, והם מרגישים את זה.

הגדול מתעופף החוצה, מבלה עם חברים כמה שהוא יכול, כן, אפשר להגיד גיל התבגרות, ואפשר גם לא.

הקטנה חזרה להרטיב, וגם כאן, אפשר להגיד שהגמילה לא היתה מושלמת ופורים ובלגנים, ואפשר גם לא.

אני ליד, לא בדיוק, לא מכוונת.

תמיד עמדתי על זה שנאכל ארוחות ערב יחד, כולנו, גם אם לא נוח, גם אם לא מתאים. שיחרורים ואחורים היו רק באישור מיוחד.

אבל כשאחד מאיתנו לא היה, בגלל משהו מיוחד, אז לפעמים הארוחה התרופפה קצת, ולא היתה ברזל.

עכשיו, אחד מאיתנו לא נמצא כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, וכל הזמן זה מתרופף.

ליד, לא בעומק לא בנוכחות מושלמת.

אני לא עובדת מספיק טובה,

וזו בעיה כי אני עובדת אצלי ומעסיקה את עצמי, אין לי במי לנזוף אלא בעצמי ואין לי איפה להסתיר ולמרוח כי ממני אני מסתירה את זה.

דברים מצטברים ואני מעבירה אחריות ושולחת הלאה, שואלת שאלות ודוחה.

דוקא עכשיו כשאני חיבת להיות הכי מוצלחת כדי שיבואו ויבואו עוד, אני דוחה ולא נותנת את השרות שאני יודעת שאני יכולה לתת, שמצפים ממני לתת.

אני מפספסת דברים, מבלבלת לקוחות ועושה נזקים, קטנים, פיצפוניים, לא משמעותיים, נזקים שאחרים עושים כל הזמן, אבל אני לא, אני שווהיותר.

והם מצטברים הם מצטברים.

כשהייתי שכירה זה היה נסלח לי, כי אני "עוברת תקופה קשה" אבל עכשיו אני לא יכולה להרשות לעצמי לותר לעצמי.

אני לא מרוכזת מספיק לא חדה מספיק.

אני לא אני מספיק טובה,

אני ליד עצמי, לא ישנה מספיק, לא שותה מספיק מים.

אוכלת יום כן יום לא, הפורים הזה ואזני ההמן ומשלוחי המנות והג'אנק הזמין הזה על השולחן כל הזמן,

חזרתי לעשן אחרי יותר משלוש שנים בלי,

אני שותה כשיוצא יותר מדי,

מזדיינת כשיוצא עם מי שיוצא.

אני לא אני מספיק טובה לי.

ואני פוגעת בעצמי, כדי להרגיש, כדי שתהיה סיבה, כדי שאולי אצליח להבין.

וכי אולי בכלל, אני אשמה. אז מגיע לי עונש?

אני ליד, אני לא מספיק

קהות חושים הכל לא נוגע, הכל לא עובר.

אני יודעת שאני יכולה וצריכה יותר, אני זוכרת מעבר למסך שמכסה אותי שפעם ידעתי.

משהו בפורים הזה איזן אותי טיפה, אולי החופש עם המשפחה, אולי המסיבה שהייתי בה והחברים אולי המרוץ לסיים תחפושות לעשות משלוחי מנות

אולי סתם הזמן שהיה לי עם עצמי.

או אולי אני מתחילה לגרד את הגבול העליון של הנזק.

אני עדיין לא אני, אבל אני לפחות עכשיו מודעת לזה, וזו כבר חצי מהדרך הביתה.

אלי.

אולי.

"תגיד, אתה הרי עצלן נוראי, אם אני אבקש ממך לבוא עד לכאן כדי לזיין אותי, אתה תבוא?"

"כן"

--------------------------

כשהיינו בטיול המשפחתי האחרון שלנו לפני פחות משנה, אז, כשעוד זה נראה כאילו השמש זורחת והכל בסדר, בסדר, בסדר, כשהייתי תמימה ולא ראיתי, התעלמתי.

אז

היינו במגלשות אלפיניות

זה התחיל בעליה ברכבל אל הר ענקי, גבוה, כזה שלא רואים את הסוף שלו. כזה שמתחילים את העליה עם חולצה דקה ולמעלה יורד שלג, כזה הר.

ושם למעלה מתישבים במין מכונית קטנה חוגרים חגורה שנראית לא בטוחה בעליל ומשחרים את הברקס, דחיפה קלה והמכונית מתחילה לדהור במורד ההר על מערכת מסילות מסתובבות כמו רכבת הרים אבל טוב יותר.

אפשר להאט את הקצב עם הברקס ואפשר לאפשר לה לדהור למטה.

בהתחלה זה היה מפחיד, בלמתי כל שניה, זה צובר תאוצה כל כך מהר עד שנדמה שאפשר לעוף ממנה בסיבובים, אבל אחר כך הרפיתי, שחררתי ואפשרתי לעצמי לעוף.

כשזה נגמר, לא הרגשתי את כפות הידיים מהכפור, אבל הרגשתי כל כך חיה, אחרי כל כך הרבה זמן.

התדרדרות במדרון, נפילה כמעט חופשית. והדם זורם לי בעורקים.

----------------------------------

בגללך הערתי את השדים אתמול, בגללך, והם מתעוררים, לעזאזל, הם מכירים את הקול שלך, את הריח, המגע. אתמול הם צרבו לי מבפנים על הישבן סימן של כף יד, בוער, אדום. מין סימן מטרה, להבהיר לי, כאן אנחנו רוצים את היד שלו, כאן בדיוק, ושמה שהוא ישאיר יעלים את הסימן שאנחנו עשינו.

מגרד לי מתחת לעור.

______________________

אתמול כשחזרתי הביתה דמיינתי איך יראה הרחוב שלי בגוגל ארץ, לא שהם יגיעו לכאן אי פעם, אבל לדמיין זה נחמד. נזכרתי בהקדמה לטיול המשפחתי שעשיתי איך כשתכננתי את המסלולים "נסעתי" עם גוגל בכבישים באירופה ונדהמתי מהנוף, מהירוק, מהמרחבים.

אם האוטו של גוגל יגיע לכאן, זה יראה אותו הדבר.

אז למה כשזה רחוק זה מפתה יותר?

______________________

אתה חושב שאנחנו עוד יכולים? אתה חושב שצריכים? כל כך הרבה עבר כבר כל כך הרבה זמן וכעס וכאב, אתה חושב שזה אפשרי בכלל?

אני יכולה להתמסר אליך כך? להרפות את המחשבות ולאפשר? הרי גם כשהייתי שם זה היה לי קשה.

אני חושבת ששנינו יכולים לספור את הפעמים שבהם באמת, אבל באמת אפשרתי, באמת התמסרתי ושלחתי את המבוגר האחראי לישון.

עזוב, אתה חושב שאני בכלל יכולה באופן כללי? לא רק אתך, עם מישהו. במיוחד עכשיו, כשאני האחראית היחידה, להרפות ולאפשר אני יכולה?

אני רוצה?

אני צריכה?

_______________________

אני דוהרת במדרון עם ידיים לצדדים, הרוח מצליפה בי ואני צועקת אבל לא שומעת את עצמי, האנדרנלין בשיא, אני יכולה להתרסק כל שניה, והכל כל כך ברור וחי.

______________________

מה אני עושה? אני לא באמת רצינית. לא, אין סיכוי

ובכלל, זה לא הוגן ורק על זה מגיע לי מכות.

טיזינג פומבי ממוקד וישר.

מה אכפת לי בעצם.

ווייייששששששש

היתה תקופה, כשהייתי מחוברת יותר לעצמי שהם היו מגיעים כמו שעון,

לקראת החגים ובאזור פסח.

ככה, פעמיים בשנה, באים לביקור.

הייתי מרגישה אותם מגיעים עוד קצת קודם, צופה את זה שעוד שניה הם כאן ומנסה להתכונן אליהם, לא תמיד הצלחתי.

לקראת החגים זה היה ברור, אחרי החופש הגדול כשאני מרוטה לחלוטין, אחרי שחודשיים התרוצצתי כמו תרנגולת בקרקס מנסה לאזן את כל המטלות, ילדים, עבודה חובות וכולי.

אחרי שביליתי שעות רבות ו-איכותיות- עם הילדים הנפלאים

אחרי שלא קראתי מילה,

לא ניהלתי שיחה מבוגרת

לא יצאתי לשתות

ובקושי הזדיינתי

יש כמה ימים בתחילת ספטמבר של נשימה, שם הם צצים, כי הם יודעים שעוד שניה הדלת תסגר שוב ויבוא רוששנה וסוכות ועוד שבועות של התרוצצות וחופשה ומשפחתיות נפלאה ונהדרת.

שם הם תובעים את שלהם

בשנים שבהן אין זמן, שלושה ארבעה ימים והופ נופלים שוב לחגיגות החגים, נפלאות לוח השנה היהודי, הם מחכים עד אחרי סוכות להתפרצות.

ואז הם מגיעים, מגרדים מעקצצים.

ואני, כמו חיה לפני שנת חורף שמחפשת מזון כדי להצליח לעבור את התקופה הקשה, מחפשת באובססיביות חולנית כמעט, נוברת וחופרת.

אי אפשר להתעלם מהם, הדם תוסס לי בעורקים, אני מסתובבת חדה ורגישה, מגע של רוח, ליטוף של סדין מעורר אותי.

הכל רגיש, חד, יוקד, תובעני.

ואני חיה.

ואז יש חורף, וגשם, התכנסות הביתה, מעילים, מחלות ופתאום, כמעט בלי ששמים לב מגיע האביב, פורץ בצבעים מרהיבים וכמו הזמזום בחוץ אני מתחילה לזמזם מבפנים.

היציאה החוצה, השמש המלטפת, העור החשוף אחרי חודשי השכבות, אני מתעוררת שוב, אחרת, אבל שוב.

מגיחה הפעם כמו פרפר אל העולם.

אלו שדים אחרים השדים של האביב, הם שמחים יותר ואפלים פחות, אבל עדיין הם תובעים את פורקנם.

כך פעמיים בשנה אני מובלת, מאפשרת לעצמי להתמסר אליהם.

בשנים האחרונות הם לא היו, לא באו, חיכיתי להם בהתחלה, אחר כך הפסקתי לחכות.

חשבתי שהתבגרתי, התברגנתי, זהו, זה כבר לא יקרה.

למדתי לרסן אותם, אני חכמה יותר היום, בהההה.

רק פברואר עכשיו ואני כאן, אחרי שידעתי בודאות שלא אגיע.

הם מתחילים לגרד את התחתית להוביל את עצמם מהבפנוכו, לדלג מעל כל המכשולים של השנים האחרונות, ערמות הדברים שהנחתי עליהם בעלית הגג כבר כמעט הסתירו אותם לגמרי אבל הם מזיזים ומפנים אותן, פורצים את הדרך החוצה, משאירים טפיפות רגליים קטנות על ערמות אבק.

אני רואה אותם.

אני שומעת אותם.

וביהירות של שנות חסד מסתכלת עליהם ואומרת "בואו חמודים, נראה אתכם יכולים עלי עכשיו, אני חזקה, אני שלמה, אני עגולה"

בסופו של כל חורף, האביב מתקרב.

אין לי שום סיכוי לנצח מולם במלחמה הזו.

ואני אכנע.

אני תוהה אם המשימה (משימה, כן, איזה ביטוי מופלא ניו אייג'י) שלי עכשיו היא לזיין את כל הגברים שויתרתי עליהם במהלך עשרים השנים האחרונות.

אני חושבת שזה יספק לי עניין ותמריץ לקום, לפחות לחודשים הקרובים, אחר כך, כבר לא תהייה לי ברירה ואאלץ להסתכל למציאות בעיניים ולהתמודד איתה.

בינתיים זה יכול להיות שעשוע מעניין, בחינה של עצמי מולי ועוד כל מני דברים.

יש את המובנים מאילהם, אחד שכתבתי עליו בפעם שעברה, כמובן,

ואת הקבלן שבנה לנו את הבית (כמה טיזינג איכותי היה שם)

את השכן מלמעלה (נדמה לי שאשתו מסתכלת עלי במבט מוזר, והיא גם מעצבנת כזו, זו סיבה מספקת)

ויש את השכן מלמטה (למרות ששם אני אוהבת את האישה אז כנראה לא אעשה את זה)

יש את המסג'יסט ההוא שעצרתי,

ואת חבר הילדות שחידשתי איתו קשר לא מזמן,

ההוא הצעיר שרצה אותי וסרבתי,

החבר של החבר הטוב,

ההוא מהמסיבה על החוף,

וזה מחנות כלי העבודה.

יש כל כך הרבה, וככל שאני חושבת על זה צצים לי עוד, עם חלקם אני בקשר עד היום, חלקם היו ועברו, לכולם אמרתי לא.

יותר או פחות חד

יותר או פחות החלטי

אבל לא.

עכשיו, כשאני מותרת, אולי זה הזמן הנכון לעשות חיפוש ולקיים את כל הפעמים שבהם רציתי והטבעת עצרה, טבעת, קולר, חבל, משהו עגול שישב עלי ומנע ממני דברים.

כך גם מרגישים בדיאטה? רוצים ולא עושים?

עוגת שמרים שוקולד מפתה?

הרבה פעמים אחרי הביס הראשון היא מתגלה כעבשה, מתוקה מדי, עם סירופ סוכר ובלי העדינות הזו שיש לעוגות שמרים איכותיות, אבל המראה, ואחר כך הזכרון של הויתור, אם היה, נשארים.

ובעוד שנה, או מתישהו כשאתפכח, אני צריכה להזכיר לעצמי לחשוב מה אני רוצה.

איך אני רוצה

ללמוד, ללמוד מהשעור (ניו איג'יות שמופיעה בפסקה ראשונה יורה באחרונה, תמיד), וללכת חכמה יותר ויודעת יותר ומכירה ומבינה יותר אל הפעם הבאה. אם היא תהיה,

אם היא תהיה,

אם היא תהיה.

אוי זה מפחיד.

עדיף להתעסק ברשימות. זה הרבה יותר פשוט.

מהקל אל הכבד, נראה לי פשוט יותר, בטח מול עצמי.

__________________

אחרי עשרים שנה של טיזינג, לפעמים יותר לפעמים פחות

פעם הוא היה הבוס שלי, אבל מאז עברתי והחלפתי ולמדתי והתחתנתי ועשיתי ילדים

גם הוא

אבל עכשיו, כשנפרדתי באתי לבכות לו, אחרי עשרים שנה של חברות ופגישות לבירה מדי פעם.

תמיד צחקנו על זה, כל פעם מישהו אחר היה המבוגר האחראי שאמר לא, כל פעם מישהו אחר הדף את השני, כל פעם מסיבות אחרות

עשרים שנה שבהן הוא סיפר לי על הזיונים שלו, אני על שלי.

אתמול הלכתי לבכות, ישבנו, כמו תמיד, ובאו אחרים שגם אותם אני מכירה כבר שנים.

הוא השקה אותי והאכיל אותי, שוב, כמו תמיד.

אחר כך הם ירדו עלי, צחקו עלי על זה שאם האיש שלי עזב אותי מה זה אומר עלי.

אמרו דברים שבכל מקום אחר הייתי בוכה מהם, אבל רק חברים שמכירים אותי כל כך הרבה שנים יכולים להתיחס אלי בצורה כזו.

הודיעו לי רשמית שבבחירת הצדדים הם בוחרים את הצד שלו, ושבכלל, אני כנראה לא שווה הרבה אם הוא הלך ממני.

כך הם אוהבים אותי.

אחר כך נשארנו שנינו, והוא עשה לי את השיחה שהוא צריך היה לעשות לי בעוד שנה, אחרי שאתפכח אחרי שאבין, אחרי שאעבור את התקופה הראשונה הכל כך לא ברורה הזו.

ואמר לי את האמת בפנים.

מי בכלל אומר אמת היום? למה אמת? ולמה אני צריכה אותה ממנו, הרי אני יודעת אותה כל כך טוב, לכן אני במסע ההרס העצמי החצי מודע הזה שהשתחלתי אליו.

אמת.

מה פתאום אמת?

אבל הוא צדק, בהכל, הבנזונה.

וראה אותי ורואה אותי מהליבה.

טוב, ככה זה אחרי כל כך הרבה שנים של חברות.

אין לי הרבה חברים, הוא בהחלט אחד מהם.

אבל אז הוא ליווה אותי לאוטו, האלכוהול כבר מזמן ירד ויכולתי לנסוע הביתה.

ושם הוא חיבק אותי,

וחיבק אותי עוד קצת,

תמיד הייתי פריקית של חיבוקים, והוא גבוה ומכיל ומחבק.

ועדיין, לא אני העזתי לעשות את הצעד הראשון, לא הרמתי את הראש אליו, עצמתי עיניים וניסיתי להתמקד בחיבוק ולא במה שרציתי באמת

ככה זה, אחרי אמת כזו, אי אפשר להגיע לאמת כזו בכזו קלות.

אבל אז הוא הרים לי את הראש ונישק אותי, הוא התחיל, בחיי...

ומשם, כבר היה צריך להפריד אותנו כמעט בכוח, רק בגלל שהיינו באמצע הרחוב הצלחנו להתנתק.

המגע שלו, שתמיד היה מרפרף ולא מתחייב הפך פתאום לחזק תובעני ופולש.

עשרים שנה של טיזינג הדדי, כמה פעמים חשבתי על הפעם הראשונה שנתנשק, כמה דיברנו על זה, שסביר להניח שזה יהיה גרוע, שלא יתחבר, שאם זה לא קרה עד היום זה כבר לא יקרה.

שיחות שברור שלא יובילו לעולם לשום מקום.

והנה, קרה, והיה בדיוק מה שהייתי צריכה ואיך שרציתי.

בדיוק.

אישה מותרת זה עושה את זה, גם לי.

(ועדיין, הכתיבה לא יוצאת לי כמו שאני רוצה, היא לא זורמת החוצה, משפטים קצרים. זה יותר קשה ממה שחשבתי)