-

אתה מלמד אותי שאפשר אחרת. שאפשר להרגיש ולכאוב ולחוות בעוצמות שחודרות לעצמות ושלמעשה משרתות את אותה מטרה. בדיוק כפי שאני כאן לשרת, אותך.

הסמרטוט הרטוב בצבע ורוד ובניחוח אפרסק מוחק פסים פסים של רוק ודם שהלשון שלי הותירה על הרצפה כשליקקתי כמו כלבה טובה וקטנה את הדנא המעורבב של שנינו. החדר חם ואפוף ריח סמיך של מחזור מהול בבושם שלך. הירכיים שלי מלאות בדם ואני חושבת איך לפני דקה מצצתי את האצבע שלך בשקיקה עד שכמעט ירדו לי דמעות. אני פותחת את החלון, לבושה בגופייה ובתחתונים ספוגי דם והקור גורם לי לצמרמורת. טעם מתכתי חד בפה שלי בזמן שאני מזמזמת עם שלומי ברכה ׳היא אומרת יש לי פה חדר, תמונה מיטה וקיר ונדמה לי שהיא פוחדת מיחסים קרובים׳.

אני עומדת בחלון של המשרד ומעשנת סיגריה. באוזנייה מקשיבה למעט ההודעות הקוליות שיש לי ממך. מנסה להבין מה גורם לי לנזול, הקול או התוכן, אולי גם וגם. הקול הנמוך שלך, הנשימות בין המילים, הצליל הקטן הזה כשהשפתיים נפתחות כדי לדבר. אני בולעת רוק, נוטפת, סתומה.

אני, אולי אולי, עשירית הדרך בתהליך המטמורפוזי שנוצר כתוצאה ישירה מהדינמיקה מלאת הדיסוננס בינינו. אני מוצאת את עצמי מצד אחד חבולה, כואבת ומתחננת, מיללת כמו חתולה מיוחמת ומצד שני בכיינית, מעצבנת ומפונקת, מיללת כמו גורה פצועה. אני מרגישה את המגע שאתה מעניק לי ביד חשופה, או בכל אמצעי, בקיצוניות יתרה, מעין סינסתזיה נעימה ומפחידה בו זמנית. חווה קשת רחבה מדי של מחשבות ותחושות שונות ביסודן, כשתכליתן ומקורן אחד.

המילים, הנזיפות, האיפוס הבלתי מתפשר מהדהדים לי עמוק במוח, מזכירים לי שאני נושמת את האוויר שאתה מאפשר לי. מסתובבת בבית או בדרכים, פועמת, ומחפשת כמו משוגעת את הריח שהשארת אחריך על הגוף שלי או בכל מקום אחר.

התעוררתי בבוקר עם רצון גדול לשמוע את הקול שלך. אז ביקשתי הכי יפה שיכולתי. הקונסטלציה לא הייתה כזו שבה אתה נצמד לי לפנים ולוחש לי מילים יפות-רכות-סוטות-נוקשות שמזיזות לי את עור התוף בתוך האוזן, בזמן שהירך שלך צמודה לי לכוס וכפות הידיים שלך שוברות לי את הגרון, אבל זה היה מספיק טוב בשביל להתניע את היום, עד שתגיע מתישהו בערב.

הרצון הבלתי צפוי הזה הכניס אותי ללופ לא מאוד נורמלי של תחושות שנעות על סקאלה שבקצה האחד הרצון להתמסר ובקצה השני הרצון לברוח. אז אני אוספת את המילים שאתה מפזר לי במהלך היום ועורמת אותן בעדינות מופתית לאורך הקצוות הרחוקים זה מזה, בציפייה לגלות איזה צד יכרע תחת העומס.

אין לי את הזכות לעצבן אותך, אבל ברגע של סתימות יצאו ממני מילים מתריסות שהטעינו אותך בזעם הזה שהתנפץ על הגוף שלי. אני לא בטוחה אם נשכבת צמוד אליי כשסיימת להתפרק כי באמת נרגעת או רק כי ריחמת עליי, אבל ממש באותה שניה נעשיתי קטנה, נוטפת, נוזלת שמבקשת עוד ממך, בלי לדבר.

דיסוננס עצום מאפיין את אותן כפות הידיים שחופרות חונקות מעלפות מאלפות סוטרות. ואחכ עושות קצת נעים בגב או מלטפות ברכות לא ברורה שכזו את הפנים דקה אחרי שאני פוקחת עיניים, מטושטשת מחניקה.

יש רגעים, מעטים מאוד, בהם כל מה שקיים בי מתנקז לנקודה אחת שהיא הריאות שלי. כפות הידיים שלך שלא מאוד מתאמצות, לאט לאט לאט מקשיחות ומתהדקות סביב הגרון שלי. אני תופסת במכנסיים שלך, או באמות שלך, או בכל מקום אחר בך ומרגישה את הדמעות זולגות בצידי האף ועל הלחיים. מתאמצת מאוד לשמור על עיניים פקוחות, כדי לא לפספס אף רגע מהמבט המזוגג, המזוקק המהפנט שלך כשאתה נושם ונושף עליי ואני רק אמצעי לממש איזה משהו שאולי בכלל לא קשור אליי, אבל אני במרכזו קיימת יותר מתמיד.

ואז מתישהו הידיים שלי מרפות ממך ונופלות, העיניים שלי נעצמות ואני כבר לא שם יותר.

באופן פרדוקסלי הוכחתי לעצמי שאני צודקת

ואין שום מקום שבו באמת יש לי מקום

יש דברים בלתי ניתנים לזיוף. כמו להסתובב יומיים וחצי עם תחתונים ספוגים נוזל ברטולין. הכוס שלי מרגיש את מה שהראש שלי לא ממש רוצה. או אולי ממש לא רוצה.

הבילד אפ הזה הורג אותי