-

הכל בסדר, תירגעי.

הגוף כאן, הראש לא

ככל שאני רחוקה יותר, כך בטוחה יותר. בעיקר לעצמי.

תמיד לפני שאתה הולך, אני אוהבת לשבת על השטיח בין הרגליים שלך בזמן שאתה נועל נעליים. אלו רגעים שמשלבים בין הצורך לאחוז ברגליים שלך עוד קצת ולהיצמד חזק, לבין הרצון להביט בפנים שלך, לספוג כל קמט, כל שערה לבנה בזקן, לשנן את המתאר של השפתיים שלך, של האף. של כולך.

תמיד אחרי שאתה הולך, מתחיל המאבק הפנימי בין כמה שאני מתגעגעת אליך לכמה שאני אוהבת אותך. אבל לא מיד, כי לוקח לי כמה זמן לחזור לעצמי מהמרחב האחר ששלחת אותי אליו אחרי חניקות ארוכות ואגרופים שמותירים בי כאב ממך.

כשאתה מצמיד אותי לקיר בחניקה ונצמד אליי חזק לגוף כדי שלא אפול מעילפון, אני מרגישה הכי יציבה.

כשאתה מצמיד אותי לכרית בחניקה והפנים שלך צמודות לפנים שלי, אני נושמת הכי עמוק.

לילה טוב, אבא.

הדברים צריכים להיות בבחינת כזה ראה וקדש, אבל לא הצלחתי להפנים. אז יומיים הרגישו כמו נצח. וכשהגעת דפק לי הלב וניסה לצאת מהחזה.

התיישבת על הכורסה, שהיא שלך. חיבקתי לך את הרגל והנחתי את הסנטר על הברך שלך. מאוד רציתי להיות חלק מהגוף שלך.

מילים קשות הרגישו כמו מסמרים שנדפקים עם פטיש בתוך העיניים שלי. הקשבתי, פציתי פה והושתקתי, המשכתי להקשיב למרות הקושי.

התנצלתי בלחישה. בכנות גדולה. באמת הבנתי שלא היה מקום להתנהגות שלי וגם לא לכל הצידוקים שמצאתי להתנהלות האיומה שלי ובעיקר למה שהותירה בך.

הנחתי ראש על הבטן שלך, נישקתי והסנפתי ורציתי לבכות. מצצתי את האצבע שלך ורציתי לבכות. חנקת אותי ורציתי לבכות. נישקת אותי ורציתי לבכות. ליטפת אותי ורציתי לבכות. הדגשת לי כמה שאני שייכת ורציתי לבכות.

הנידיות מתפרצת ממני, עוד לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, ואני מוצאת את עצמי רוקעת ברגליים ומתבכיינת בפנייך כמו ילדה קטנה שתלשת לה את הסוכריה מתוך הפה ואתה לא מחזיר בחזרה.

אני יודעת שאני לא באמת צריכה להסביר לך שהחוסר הפיזי שלך, כשאתה לא לידי, תוקף אותי ככאבי רפאים בכל איבר בגוף, אבל אני מוכנה להישבע שההיעדר גורם לי להחסיר נשימה וללב שלי להחסיר דפיקה ובאופן כללי מוציא אותי מדעתי, שמתיישבת בחזרה בנוכחותך.

העינית נדחפה לי לתוך הרקה כשתפסת לי את הראש והצמדת אותי חזק לדלת של הבית, אחרי אחת האמירות הסתומות שלי. כל הרגע הזה, שבו אתה נוהם ורושף ונושם עליי, הנחית אותי בשניה אחת לתוך גבולות הגזרה הברורים שהגדרת לי, למרצפת האחת שישים על שישים שגם כך אולי יותר מדי בשבילי.

הדבר הראשון שעשית כשהגעת, זה לחבק אותי חזק חזק צמוד צמוד, שאי אפשר לזוז ואין מקום לנשום.

הדבר השני, זה להניח את כפות הידיים שלך על הגרון שלי וללחוץ חזק, כך שבסוף פתחתי עיניים באופוריה על הרצפה, רועדת בזמן שאתה מלטף לי את הפנים ולוחש לי שהכל בסדר. מושיט לי יד ומושך אותי מתהום הנשיה שנקברתי בה במשך ככ הרבה שנים.

יש את הרגע הזה, שאתה מצמיד אותי אליך וכפות הידיים שלך אוחזות אותי חזק מתחת לצלעות. אתה מכאיב לי, אבל אני לא מסוגלת לזוז. ואני מהופנטת מהמבט שלך, מהאחיזה שלך שמצמיתה ומבייתת אותי ומזכירה לי למי אני שייכת.

אתה מלמד אותי שאפשר אחרת. שאפשר להרגיש ולכאוב ולחוות בעוצמות שחודרות לעצמות ושלמעשה משרתות את אותה מטרה. בדיוק כפי שאני כאן לשרת, אותך.