לפני חודשיים. 29 בינואר 2025 בשעה 0:33
הדברים צריכים להיות בבחינת כזה ראה וקדש, אבל לא הצלחתי להפנים. אז יומיים הרגישו כמו נצח. וכשהגעת דפק לי הלב וניסה לצאת מהחזה.
התיישבת על הכורסה, שהיא שלך. חיבקתי לך את הרגל והנחתי את הסנטר על הברך שלך. מאוד רציתי להיות חלק מהגוף שלך.
מילים קשות הרגישו כמו מסמרים שנדפקים עם פטיש בתוך העיניים שלי. הקשבתי, פציתי פה והושתקתי, המשכתי להקשיב למרות הקושי.
התנצלתי בלחישה. בכנות גדולה. באמת הבנתי שלא היה מקום להתנהגות שלי וגם לא לכל הצידוקים שמצאתי להתנהלות האיומה שלי ובעיקר למה שהותירה בך.
הנחתי ראש על הבטן שלך, נישקתי והסנפתי ורציתי לבכות. מצצתי את האצבע שלך ורציתי לבכות. חנקת אותי ורציתי לבכות. נישקת אותי ורציתי לבכות. ליטפת אותי ורציתי לבכות. הדגשת לי כמה שאני שייכת ורציתי לבכות.
