לפני 4 חודשים. 25 בנובמבר 2024 בשעה 1:18
יש רגעים, מעטים מאוד, בהם כל מה שקיים בי מתנקז לנקודה אחת שהיא הריאות שלי. כפות הידיים שלך שלא מאוד מתאמצות, לאט לאט לאט מקשיחות ומתהדקות סביב הגרון שלי. אני תופסת במכנסיים שלך, או באמות שלך, או בכל מקום אחר בך ומרגישה את הדמעות זולגות בצידי האף ועל הלחיים. מתאמצת מאוד לשמור על עיניים פקוחות, כדי לא לפספס אף רגע מהמבט המזוגג, המזוקק המהפנט שלך כשאתה נושם ונושף עליי ואני רק אמצעי לממש איזה משהו שאולי בכלל לא קשור אליי, אבל אני במרכזו קיימת יותר מתמיד.
ואז מתישהו הידיים שלי מרפות ממך ונופלות, העיניים שלי נעצמות ואני כבר לא שם יותר.