"של מי את גורה?"
"שלך אדוני"
"חזק יותר גורה. של מי את?"
"שלך אדוני!!"
"ילדה טובה. תפסקי את הרגליים כלבה!"
יד אחת...יד אחת בעלה את גופי בכל צורה אפשרית. היד שלו נגעה בכל פצע חשוף. בכל איבר רגיש. בכל רפלקס רגעי. הוא היה בכל מקום. ממלא אותי שוב ושוב...נותן לאצבעות שלו לזיין אותי, בפה, בכוס, בישבן...מצווה עלי לגמור, שוב ושוב ושוב. ואני גומרת כמו כלבה צייתנית...גומרת לפי הספירה שלו בגניחות חזקות שמטריפות אותו. אני נהנית לראות אותו. רעב, משתוקק, מאופק, רגוע ונחוש. נחוש להוכיח לי כמה הוא האדון שלי וכמה אני שלו, למטה, הנסיכה הקטנה שלו.
"על ארבע גורה..." פאק! המילים שלו מטריפות אותי...אני נעמדת בתנוחה ומכינה את ישבני לסדרת ספנקיס הראשונה שאדוני יעניק לי...הלב שלי פועם, מתרגש...ממתין בסבלנות.."גורה, את יודעת שכל מה שאני עושה הוא לטובתך, את סומכת עלי?"
"כן אדוני"
...היד מונפת באויר ואני מרגישה את המפגש הראשוני והבתולי הזה. בין היד החשופה לבין הפלח המאדים...לא עובר זמן רב עד המפגשים הבאים ...הוא מפליק לי חזק במיוחד בפעם האחרונה...אני מתקשה, זה נהיה כואב יותר מידי..ואז, אז הוא, האדם הזה שמכיר אותי יותר מעצמי, מרגיש הכל, מכניס את אצבעותיו לכוס...מחדיר אותן פנימה, מרגיע אותי...שולף אותן בעדינות...ולאט לאט מתקרב עם האצבעות הזולגות לפי הטבעת שלי....