אח שלי שולח כמה תמונות לוואצאפ המשפחתי - הוא, אישתו, והפושעת הקטנה בת השנתיים וחצי.
גיסתי המקסימה על איזו נדנדה גדולה והפושעת עליה עם חיוך ממיס והתלהבות שיש רק לילדה בגיל שלה.
בתמונה אחרת אחי מחזיק אותה על הידיים והיא מחזיקה מקל עם צמר גפן מתוק (שערות סבתא),
שניה לפני שהיא טורפת את הממתק הגדול.
וככה זה ממשיך עם עוד כמה תמונות, שני הורים צעירים עם פושעת קטנה וחיוך שעבורו אתה מוכן
לעשות כל מה שהיא רוצה רק כדי לראות אותו מופנה אליך.
ואני שמח בשבילם מאוד, מן הסתם, אבל גם מקנא. לא קינאה מסריחה ושלילית כזאת של צרות עין
אלא קינאה כזאת שגורמת לך לתהות למה לוקח לך כ"כ הרבה זמן להגיע למקום הזה שהם נמצאים
בו.
אני בוהה בתמונות שניות ארוכות ומבין ויודע שבא לי את זה. תא משפחתי חם עם פושעת או שתיים.
או שלוש. ואין לי זמן, אנרגיה ועצבים להשקיע במשהו שאני יודע שלא הולך לשום מקום, ולא בא לי
כ"כ להסתכל אחורה ולהבין שבזבזתי זמן על משהו שלא קידם אותי לאיפה שאני רוצה להגיע רק כי
זה כיף לי עכשיו, באותו רגע.
זוגיות עם המון אהבה והערכה הדדית, אישה טובה שבמבט אחד ללא מילים תבין את רצוני ותהיה כלי
לשימוש אישי למגוון הסטיות השונות שמתרוצצות לי בראש, וכמה פושעים קטנים שיסובבו את שנינו על
האצבע הקטנה שלהם.
לא צריך יותר מזה.
