תלוי על הצלב

כשאני מחפש מה לעשות עם כל הרעב הזה, כועס ומתוסכל על הצום הארוך, אני יודע שאני יכול להאשים רק את עצמי. לכעוס רק על עצמי.
זה הרי אני שהתחננתי לפירורים של תשומת לב, למרות שידעתי שזה הכי הרבה שאוכל לקבל עד להודעה חדשה. חשבתי שאסתפק בזה.

כמו שקרה איתך עד עכשיו, לא חשבתי עד הסוף. הפירורים האלה משפילים אותי בצורה שלא דמיינתי לעצמי, אני מרגיש כמו קבצן, כמו נרקומן. הבעיה היחידה עם הסוג הזה של קבצנות, הוא שכרגע יש רק אדם אחד שמחזיק במה שאני צריך. 
ובכל זאת, אני לא רוצה לבקש ממך, לא יודע למה. אולי זה האגו שעוד נשאר, שמונע ממני להתחנן אלייך שתסכימי שאבוא לנקות לך את המקלחת בשביל הזכות לראות את כפות רגלייך. אולי אני חושש שתתאכזבי, שאני לא עומד במילה שלי ואין לי יכולת לדחות סיפוקים.  בכל מקרה, נואשות זה לא מגניב.
אין כאב אין רווח, זה נכון. אז אני מכתת את רגליי רחוק מאזור הנוחות, מעביר את הזמן בניסיונות לשפר את עצמי כדי להיות קצת יותר ראוי להיות השטיח שלך בפעם הבאה שניפגש. 

אני מניח שמפקדת הכלא שבו אני אסיר תודה על כך שנתת לי לאסוף ממך את התחתון שלך ולכבס אותו ביד, אף פעם לא מאחרת. היא רק מתעכבת.

וכשאני מגיש לך את כבודי העצמי מרוסק לחתיכות על מגש, נותר לי רק להמתין, לא מורגש, להנחיות נוספות. יגיעו כשיגיעו.

הכרנו כמה ימים אחרי יום ההולדת ה-32 שלי, גמרתי באמצע הסשן, בלי שליטה, כשהיא דחפה לי אצבע לתחת והורתה לי לאונן כדי להעמיד אותו. השפכתי כשהוא עמד למחצה. מופתע, מגמגם. "סליחה, אני לא יודע איך זה קרה". היא הורתה לי ללקק את הכל מהרצפה והמשיכה לאלף אותי, לאחר חצי שעה גמרתי שוב כשהיא השתינה עליי.

כשחזרה מברלין ליפו לא פחות מאשר בתחילתו של אוגוסט והשתכנה זמנית אצל חבר, קפצתי אליה עם חומוס וטלפון חדש והיא נתנה לי ללקק לה את כפות הרגליים המזיעות ולגמור. כמה ימים לאחר מכן, בערב שבו טסתי לחודש, ישבנו על הבר במזקאל אחרי שקניתי לה שני זוגות נעליים ודנו בהסדר שלנו, חצי משכר דירת 2 חדרים בפלורנטין, ובתמורה אנקה לה את הבית בכל יום שישי. כשחזרתי, הלכנו לראות אחת. היא שנאה אותה. שאלתי אם אפשר לקפוץ לסטודיו אם אנחנו כבר באיזור והיא אמרה שבסדר. ישבתי שם לרגליה, כשהיא במכנסון דמוי עור ובגופיה גותית שקניתי לה, היא הייתה עצבנית וחסרת סבלנות. "הסשן שלך היום הוא למצוא לי דירות, כאן, על הברכיים. יש לך שעה למצוא חמש הצעות לפחות."

הרבה מהפנטזיות שלי היום מתחילות מנקודת המציאות הזו. אם לא הייתי מאורס אז לונילית, אולי היא הייתה שמה עליי חגורת צניעות ואוסרת עליי לגמור עד שאמצא לה דירה. לאחר שבוע הייתי נכנע ומציע לה לעבור אליי, מעביר את חפציי לחצי חדר השירות, שם אתגורר מעתה. 

בסוף, היא מצאה. ימי השישי האלה באותה שנה היו עבורי חיים שלמים. ארבע עונות, בוהק או אפור, מזיע בטי שירט או עם סוודר, הייתי מגיע אליה עם שתי שישיות מים. לעתים הייתי מעסה את רגליה, בחורף עם גרביים לבנים דקים ובקיץ בלי. לעתים ניסתה ללמד אותי למשוך לק עד שהתייאשה. בסופ"שים עמוסים במיוחד, הייתי מסתפק רק בשליחות של המים, מוסיף איזה פרח ובקבוק יין בצבע שבהתאם לעונה והיינו מעשנים על המרפסת הצרה, בדמדומים של רחוב וולפסון בערב שישי כשבעיקר הציפורים חיו בנוף.    

אהבתי את הדירה הזו, 35 מ"ר שיכולתי לקרצף ביסודיות בשלוש שעות, כולל מקלחת, ארונות וכלים. באותם צהרי קיץ היא שלחה אותי להביא מגב ארוך מהטמבוריה, והורתה לי להבריק את חלונות המרפסת המטונפים. כשבדקה מידי פעם את התקדמות העבודה, הבהירה שדרוש שיפור. הייתי קרוב לשבירה, החום, המאמץ הפיזי. חשבתי למרוד. מי היא חושבת שהיא, להשפיט אותי ככה. בסוף, היא הייתה כמעט מרוצה. "אתה כל כך פתטי, לך תביא את המשפך מתחת לכיור." היא הורתה לי לשכב על הרצפה שגם לא הצליחה להתקרר ונעמדה מעליי בחצאית. "אתה חושב שמגיע לך פרס?"

"לא גבירתי, אני חושב שעשיתי עבודה גרועה."

"נכון, אם היית מתאמץ קצת יותר, היית זוכה בכל. אבל אולי בכל זאת אזרוק לך עצם, אתה רוצה לשתות או לגמור?"

כבר ציטטתי קטע מהתסריט של ילדות קריירה של מייק לי על פנטזיית אונס, it's only a fantasy. 

כשאתה מאונן שלוש פעמים ביום על פנטזיות חגורת צניעות, יש משהו עצוב, בריחוק הבלתי אפשרי בין המציאות ובין הפנטזיה. 

אני חושב שבעיקר אצל מזוכיסטים, להגשים פנטזיה זה כמעט דבר והיפוכו.

אני זוכר איך בתור ילד התרגשתי מסצינת השליטה הנשית בירח מר של פולנסקי. מאז, עברו כשלושה עשורים ונראה שה-BDSM הפך פחות חריג (ללואי סיקיי יש קטע במופע החדש שלו, על התמקמות הגייז והצמחוניים בלב המיינסטרים). לא ראיתי את חמישים גוונים, אבל ראיתי מיליארדים (אחלה סדרה) וכמה פרקים מבונדינג (סדרה מאד חלשה של אמאזון או משהו כזה על דומינטריקס בניו יורק), ולמרות פערי האיכות הגדולים בין השתיים, המשותף ביניהן היה התחושה שעלתה אצלי כנשלט שמי שכתב ושיחק את הסצינות, לא באמת מכיר ומתחבר לסצינת יחסי השליטה ועושה זאת מתוך הבנה שטחית ופשטנית של הסמלים החיצוניים של התחום.

אתמול צפיתי באחד הפרקים של "איך להפוך לאלוהים" החדשה עם קירסטין דאנסט (האלוהית).סצינת השליטה שם הייתה עשויה כל כך טוב ואינטליגנטי, שבדוק שמישהו שם במערך (כותב, במאי, שחקנים) מבין עניין אחד או שניים בשליטה נשית והוביל את הסצינה הזו למקומות סופר מחרמנים. היה כיף.

התנתקות, אשם, תחושת החופש שבהיעדר השליטה, נתינה עד אין קץ, פחד מאינטימיות. קדוש מעונה. כל כך מסובך, ומעט מאד מידע שנצבר בנושא. למה? בגיל 6 הייתי אסיר שלה. לאחר שהתחננתי שתשחרר אותי היא צחקה, "לעולם לא". ואחר כך, אני לא זוכר מתי בדיוק, אבל כשהייתי בערך בסוף חטיבת הביניים, התפרסמה כתבה על מלכה מקצועית בעיתון לאשה. היה שם, בדיעבד, תיאור בנאלי מאד של התחלה של סשן, איך היא פוקדת עליו לזחול כמו כלב, לנשק את מגפיה או משהו כזה, והייתה גם תמונה, אולי אילוסטרציה (עוד זיכרון ילדות רחוק). אלו היו שבועיים מרגשים, עד שהאשה שבזכותה קיבלתי מתנה כה יפה, זרקה את הגיליון הישן לזבל. כמה שנים לאחר מכן עוד חיפשתי אותו במספרות. אולי טוב שלא מצאתי, יש לי תחושה שהייתי מתאכזב. אני לא זוכר את הפעם הראשונה שבה גיליתי שעליונות נשית היא רק משחק, ויש גם, אני לא יכול לכתוב את זה במפורש, זה גס, את ההיפך. לא זוכר אם הייתי אדיש או מאוכזב, מאוכזב מהעולם או מעצמי.

ואז כל הכתיבה הזו של הרוסים, באחים קראמזוב לדוגמא: "אהיה בעלה, אתכבד להיות בן זוגה, ואם יבוא אליה מאהב, אצא לחדר אחר. אצחצח ערדליים מעופשים של ידידיה, ארתיח מחם, ארוץ בשליחויות..." "קטרינה איוואנובה תבין הכל", אמר פתאום אליושה בקול חגיגי, "היא תבין את כל עומק היגון הזה, ותדע להשלים ולקבל. יש לה לב נאצל – והרי אין בעולם איש אומלל ממך, היא תיווכח בזה בעצמה". ואז בהמשך: "...לא ארפה, אמשיך להתעקש עד שיכיר אותי סוף-סוף באמת, ויספר לי הכל בלי להתבייש!" הצטווחה פתאום כאחוזת דיבוק, "אני אהיה לו לאלוהים והוא יתפלל אלי – את זה לפחות, הוא חייב לי על בגידתו, ועל מה שעבר עלי אתמול בגללו. כן, שיראה כל ימיו שכל ימי אהיה נאמנה לו ולהבטחה שנתתי לו אז, למרות שהוא לא שמר אמונים ובגד. ואני...אני אהיה רק אמצעי לכינון אושרו (או איך לקרוא לזה), מכשיר, מנגנון לכינון אושרו...".

אני מודה, אין בעולמנו שלם, והכל מלא סתירות. קיימות סתירות בתורה. אבל כמו בתורה של היהודים (שם אני אוחז בצידו השני של החבל, אתאיסט), כך גם אצלי. התורה הכתובה, המדוברת, אפילו המדומיינת, היא רק סמל. כי תגידו מה שתגידו, אני בתוכי יודע, כשאני בוהה מבעד לחלונות האוטובוס בסלמה או בדרך יפו, מנסה להביא מזור לנפשי באמצעות התבוננות במוסכים חלודים, מלוכלכים, שכשאתן מופיעות משם, מאיזו פינת רחוב, רוכבות על אופניים או מטיילות עם הכלב, אז הלב מתעלה ונחמץ, המחשבה ממריאה אל כל האושר שתוכלו לגרום לנתיניכן, ומתרסקת עם כל אלו שלא יזכו לחוות אותו. והנה אתן מתהלכות איתי על אותה אדמה, עם כל הרוך והיופי הזה. ולכן, אני מאמין בעליונות נשית.

הייתי רוצה, שהשכנה תיכנס לקפה. לא, את לא מפריעה, תמיד יש זמן לקפה. אני מנומס וביישן, יהיה לה קל מאד להעביר לאחורה של התודעה כמה אני רוצה לזיין אותה (כלומר, ללקק לה את התחת אחרי שרכבה על האופניים, היה חם ו.., אבל זה באמת לא העניין עכשיו).

וגם, שהילדים של השכנה (עוד שכנה, אחרת) יבואו לשחק אצלי בפלייסטיישן. ושאחותם החמודה, השקטה, שתמיד מסתכלת עליי בעיניים שואלות, תשאל. נשב על המדרגות ונשתה מיץ, עם קשית, ואני אשיב לה שאני לא יודע. אבל נדבר, מצד אחד, מצד שני, מצד שלישי... כן, זה מבלבל.

הייתי רוצה לומר לך כמה היית חסרה לי, חשבתי עלייך המון.

אבל לא כך נוהגים אצלנו, ואני, לא נוהג אחרת.

אישי, ילדותי. ללא יחסי שליטה בין בני אדם. רק ביני לבין משהו רע אחר.

שוב, משום מקום, לאחר 12 שנים של אדישות מוחלטת, אותו דיכאון. עדיין לא התחלתי, כמו אז, סתם לבכות במיטה אבל זה מרגיש לי שזה די קרוב.
אומנם, עתה הסיבות הן ממשיות. אם אותו מתבגר היה מקבל הצצה ליום בחיי, נניח להיום, הייתה לו סיבה מצוינת להיכנס לדיכאון.
אבל מה בכל זאת משותף לאותו סטלן חביב שהאמין שיוכל להיות טייס, מורה או סוציולוג, לבין אותו גבר מזדקן, סוציומט שהכל סוגר עליו, שמבין שיותר בינוני מזה כבר לא יכול להיות, ושזה כאן להישאר?
הן. דנה והיא (עם השם המיוחד).
רציתי לומר לה אז בחדר האוכל, כששאלה אם יש בה משהו שונה. דיברנו שנינו באותו הטון המתבודד מרחש גיבובי השטויות של כל השאר. רציתי לומר לה שהיופי שלה מיוחד. על הזין, שכולם ישמעו. קוק בצהריים, זה בוודאי יכול היה לעזור.
כשגיחכתי כמו אידיוט זה כבר היה מאוחר מידי, אותה עווית כבר אחזה בפנייה, עשירית, חצי שנייה?
כמה מעוות העולם הזה, שמישהו כמוני יכול בכלל לגרום זאת למישהי כמוה. שאני סמרטוט, הבנתי כבר אז עם דנה. 12 שנים זה הרבה זמן. מתרגלים. אבל סמרטוט שמלכלך אלילות, זה כבר מדכא.

היום הייתי שם בשביל מי שהיה צריך אותי, אבל רק בשביל מי שביקש. הייתה עוד מישהי שכנראה הייתה צריכה אותי, אני כמעט בטוח בכך, אבל בכל זאת לא הגעתי לשם. האם יצאתי ידי חובה? ייתכן.

אז כשאבקש זאת מהם, כשאפסיק לחשוב שאף אחד לא יכול לעזור לי (כלומר, השינוי, כפי שאומרת הקלישאה, צריך לבוא מבפנים) אולי הם יהיו שם.

הזמן הוא ספטמבר 1995, המקום הוא תל אביב, בבית של חברה מהכיתה בקצה השני של הרחוב בו נמצא הבית שלי. דוד שלי אסף אותי, חיכה לי בפינת הרחוב, בצל (זה דווקא היה ספטמבר של מזג אוויר נעים). ככל שהתקרבתי אליו הכל התערפל, אך למרות זאת אפילו שנייה לפני לא צפיתי שתיכף אפרוץ בבכי תמרורים, דמעות עגולות וגדולות ופנים מתעוותות. ונזלת. ככה, בתוך החיבוק שלו נשברתי (הוא היה אדם גדול וחסון, עטף אותי), ביום שאבא שלי נפטר.
ובעצם, קשה לי להסביר למה, כי לא הייתי עצוב מידי לפני, כשהיה חולה, וגם לא אחרי. המשכתי לשחק כדורגל ולאונן כך שסך הכל היה באמת נחמד. את אבא הכרתי רק קצת, הוא עבד קשה מידי והקדיש לי זמן מועט מידי. חבל.

וגם לתוכי נשברו. כמו באותו יום שישי, כשחזרתי עם כל הקניות שעשתה, לאחר שאספתי אחריה את הדברים בחנויות דיזנגוף וקינג ג'ורג' (צעיף, ארנק של הלו קיטי ועוד כמה שטויות ששימחו אותה מאד). לא דיברנו לפני, רק נקבע שאגיע אליה בארבע, לנקות קצת בזמן שתנוח בשעות הכל כך יפות האלה. ירדתי על ארבע מייד כשפתחה, השתהיתי קצת על מראה כפות רגליה היחפות, שציפורניהן היו משוחות בלק אפור כהה. קרבתי באיטיות לנשקן אך לפני שהספקתי היא התכופפה ואחזה בידי, ומשכה אותי אליה. עטפתי אותה כשבכתה. הזמן עשה את שלו ולאחר כשלוש דקות היא נרגעה. קצב נשימותיה הפך איטי יותר, ואני הרפיתי מעט את ידיי. הוא סבל. גסס כ-10 דקות, והיא הייתה לבד, הנהג שדרס אותו פשוט המשיך לנסוע, לא יכלה לעשות דבר. היא ישבה שם ובהתה כשהגיעו מהעירייה לפנות את גופתו לתוך שקית זבל. אני לעומתה לא ממש התרגשתי מהמקרה, מעולם לא אהבתי חתולים.

הלוואי והייתי ונילי. אתמול פגשתי את אחותי לקפה והיא סיפרה לי על החבר החדש הראשון שלה ועל כל מיני דברים שנשמעו מאד נורמאליים. אני כל כך מקווה שהיא לא כמוני, למרות שלהיות נשלטת נראה לי קל יותר. גם לי הייתה אז חברה, והצלחתי להעמיד פנים, למרות שלהעמיד פנים בתור נשלט זה קשה יותר, צריך להציג זקפה. אני אופטימי לגביה.

אני לא שופט אותך, הרי מעולם לא הייתי במקומך. אנא, במחילה ממך, שפטי בעצמך.

האין זו אכזריות לנצל כוח שכזה? ואולי זה ממכר, הכמיהה אלייך, בהחלט יכול להיות, אך מאחר שאת כזה אדם מקסים, מה בדבר אמפטיה? כן, אמפטיה, זה ברור שאת לא מבינה למה את גורמת, כלומר, כשאת צוחקת ככה איתי, האם את רואה את הניצוץ בעיניים? אני בטוח שכן, הן כה כהו, והוא בוודאי בולט בזוהרו. אם כך, כנראה שאת החושך את לא רואה אצלי, כשאת משתעשעת עם אחרים. כמה הם נראים מעוררי רחמים, ליצני החצר שלך.

לכאורה, יש נסיבות לקולא, המנגנון אינו מורכב, ליתר דיוק, הוא פשוט מידי, כך שאולי נשתכח ממך שמדובר בבן אנוש. אבל בכל זאת, הייתי מצפה, לא, סליחה, אינני מצפה לכלום, אינני שופט. ובעצם, למה שלא אשפוט? את צודקת, שחקי לך.