אני נוסע בדרכים לא מוכרות למשימה שהטילה עליי מעכשיו לעכשיו, בהיי.
לפי החישוב שלי להשלמת המשימה, אמורות להיות לי 5 דקות בסיומה להגיע למשרד ולהתחבר למחשב לפגישה שנקבעה כבר לפני שבוע. אני לא אספיק לאכול לפני ואצטרך להעביר את השעה הנוראית הזו רעב, עוד מחיר שהייתי צריך לשלם כדי שתהיה מרוצה. הבוקר דווקא התחיל רגוע, שלהי אוגוסט, העבודה בחצי כח, הזדמנות לאכול ארוחת בוקר בקפה השכונתי לפני שאטפל בכמה דברים שתכננתי, ארוחת צהריים, זום ושנצ. חוזר מהקפה כדי להתגלח ולפתע מבחין בהתראה של הודעה מאח"מ. יש בערך שני אנשים שהודעה גחמתית מהם יכולה לשנות לי את התכניות, השותף המנהל, והיא. זו היא, הודעה של "אני אשמח אם תוכל ...", שניהם גם כל כך אדיבים תמיד. אני מסביר לה את הלו"ז הצפוף שלי ומתנצל שכנראה זה לא יקרה. היא מציעה דרך שכן. ועכשיו אני נוסע בדרכים לא מוכרות, בהיי.
בין ריכוז בתכנת הניווט ובין חישוב מעודכן של הזמנים, אני חושב אם זו דרכה להדגים לי נקודה בדיון האקדמי בינינו, שבידיאסאמ הוא צורך לא רק מיני. היא תמיד מסבירה כל כך טוב. כן, זה מחרמן אותי בטירוף, כשמישהי כמוה משתמשת בי ככה. אבל לא רק, כשאני בכביש המהיר, בדופק גבוה, אני מרגיש איזו הרגשה של חופש להיות מי שאני, של הגשמה עצמית, וזה נראה לי כל כך הגיוני. ועדיין, אין אחד בחיי האחרים, הכנים לכאורה, שאני יכול לחלוק איתו את ההרגשה.
