הסיפור שלי הוא לא מוזר. טוב, אולי רק קצת עבור כמה סחים בודדים. משינה, אף פעם לא הבנתי באיזה צד הם בדיוק (החוצפה, עורך דין שמבקר את משינה על שהם לעתים סחים מדי לטעמו). בכל מקרה, בתקופה ההיא שהתרחשה לפני כשנתיים בזמן שבין פברואר ליוני, שהייתה עיצומה של האובססיה שלי לאלה, כשהייתי רץ על הים כדי לנסות לשחרר, המועדף עלי שלהם היה "אשה", שהתברג לפלייליסט הפמדום הרומנטי שלי בזכות שזיקק אצלי, במיוחד החלק של הגיטרות בגרסת ההופעה החיה, את תחושת התסכול המעורבת בהבנה, של "אתה לא ברמה שלה". איזה צירוף מקרים, במקרה זו גם הפנטזיה שלי, או כך לפחות אני חושב, שמישהי עליונה תשלוט בי. זה נכון שעד שפגשתי את אלה זה לא קרה לי, ושכמו כל פנטזיה, המימוש שלה היה שונה מאד מהמציאות. ההשפלות שלה פגעו בי וחרמנו אותי כל כך בו זמנית, שהייתי צריך להזכיר לעצמי לא פעם שהיא הבטיחה לא לפגוע בי, לפחות לא בכוונה. בין הפעמים שקיבלתי גישה לכוס שלה, שאותן אפשר לספור על כף יד אחת, היו יכולים לעבור חודשיים של ריחוק, שבהם הייתי משרת, כמעט א-מיני. טוב, לא בדיוק. ברוב הפעמים שבהן הייתי מסיים לנקות את ביתה או לעסות את רגליה אחרי שטיפלתי עבורה בחלק מטרדות היום, רגע לפני שהייתי הולך, היא הייתה אומרת משהו בסגנון של וואי איך שכחתי, אתה רוצה לאונן? ברגעים האלה, הרגשתי כל כך עלוב, כשהנהנתי במבט מושפל, מחכה לאישורה. כשהיה ניתן, הייתי יורד על הברכיים, מפשיל את מכנסיי ומאונן בזמן שהיא מסבירה לי שזה בדיוק המקום שלי, שזה נכון אולי שגבר רגיל לא היה מתרגש מזה, אבל אני מיוחד.
אני טיפוס רומנטי, קצת כמו אותה אחת באחים קרמזוב שקפצה מצוק רק בגלל שרצתה להידמות לאופליה. אומנם היו לי גם תקופות שבהן שאבתי השראה מהרוסים, בעיקר מלוין של טולסטוי (שוב, היומרה), אבל רוב הזמן התחברתי לטיפוס הוולבקי. גבר לבן במעמד הבינוני-גבוה (יותר בכיוון של הרחבת תחום המאבק, פלטפורמה וסרוטנין, פחות אפשרות של אי או המפה והטריטוריה) בעולם המערבי, שמתקשה לנהל יחסים חברתיים ומתאר אותם מנקודה שהיא מצד אחד בהירה ומצד שני מאד נכה. כך שבאותם רגעים, שלא הצלחתי להקשיב לשיר אחד מההתחלה עד הסוף, או כשהייתי נוכח שאני לא זוכר את מראה הים שחלפתי על פניו כי המחשבה עליה גברה על כל דבר אחר, ציינתי לעצמי את העונג המתוק שיש בתחושת הדמיון לגיבור ספרותי.
האובססיה שלי החמיאה לה, אבל בעיקר שעשעה אותה לזמן קצר עד שהחליטה להוריד אותי קצת לקרקע, להערצה יותר מחוברת, מודעת. זה לא היה קל ועד היום אני שואל את עצמי האם אני נשלט אמיתי, שמסוגל להתגרות יותר ממה שהוא מסוגל להיפגע, או שבסוף היום רק רציתי להגשים פנטזיה.
לעתים אני עונה תשובה אחת ולעתים אחרת, יש רגעים שבהם אני כל כך מתגעגע לדבר איתה או ללקק לה את חור התחת, והנוכחות שלי בעולמה נראית קצת כמו חלום, ואחרים שבהם אני נזכר בתחושת הנחיתות מול מי שאתה מנהל איתו סוג של מערכת יחסים. אז אני שואל את עצמי האם עליי לזכור או ללכת אחר אותה רומנטיקה וולבקית ולשכוח? ואם לשכוח, איך אוכל?
