בילדותי ובגיל ההתבגרות, ניסתי לא פעם להבין את הסיבה שיצאתי כך ולא אחרת. ביישן, כנוע, מופנם, מנומס. וגם חברתי, מפונק, נהנתן. בן בכור במשפחה עיראקית, או כמו שהיא צחקה עליי פעם כשתיארתי לה את ילדותי, נסיך האופל, המתחרה של אבי ביטר. אהבתי גם את הפעמים שבהן צחקה עליי, מתבדרת קלות מהפגנת העליונות ומההכרה בה. אולי מי מהקוראות יודעת, אבל המקור להיותי מזוכיסט העסיק אותי בגיל צעיר ואז כבר לא. 99.9% שלא, אבל אני בכל זאת מתעקש להתייחס לאלפיון הזה כאשה, לא רק בגלל המרד הקטן במוסד האקדמיה העברית ללשון, אלא בעיקר כדי להדגיש את הנקודה שזכרי בטא לא מעניינים זכרים. את מי הם כן מעניינים? נשים. וביניהן יש כמה, אני פגשתי אחת, שהאני הונילי לא היה זוכה לעשר דקות במחיצתן. לעומת זאת, האני הצייתן, הסגפן, המעניק והמזוכיסט, זכה לגמור בנוכחותה ואפילו להיות נוכח בעת שגמרה.
אני זונה של עונג, נהנתן בצורה מבישה, ונמשך לכח נשי יותר מלכל דבר אחר. אז איך היה עליי למקסם עונג בשים לב לכל סט התכונות שקיבלתי? הבין אז בדגדוג קל בבולבול אותו ילד בן 4 כשבהה בסנדליה של הילדה הכי יפה בגן. הכלכלה הקלאסית כמובן מתקשה לתת הסבר לתועלת המופקת מהתנהגות שכזו. כלומר, האדם הרציונלי במודל הכלכלי הקלאסי הוא לא מזוכיסט. שאישה יפה תהפוך אותי למשרת הקטן שלה, שתרדה בי ותנצל אותי לתועלתה האישית, לנקות, להביא, לעשות מטלות אקדמיות, ולעתים רחוקות, במועדים ושמחות ואם התנהגתי למופת, אז לרימינג? אוח, העונג, ידעתי אושר בחיי:)