נהג האוטובוס המזוין עוצר חמישה עשר מטרים מהתחנה (יצוין, שמקום עצירתו הנוכחי הוא תחנה המיועדת לקווים אחרים, וכן שבינו לבין התחנה התיאורטית שלו - מיקומינו הנוכחי, יש עוד תחנה). לא, יא סמרטוטה, אל תלכי אליו. Together we stand, divided we fall. יופי תלך אחריה חתיכת מפגר, יתייחסו אליכם איך שתתייחסו לעצמכם חבורת מובסים אומללים.
אני הולך אחריהם, אני רוצה להגיע לעבודה.
יפו. בוקר גשום (לא הכל אבוד). אחרי שלושה אוטובוסים מפוצצים שחלפו על פני ועל פניהם, עוצר הרביעי. צפוף, אבל לא מסריח כמו באוגוסט. חמים. עיניי פוגשות בטייץ השחור של הראשונה. בכל אוטובוס יש בממוצע (מדד בעייתי) ארבע – חמש כאלו. סוודר אפור שמונח לה בצורה נכונה על הגוף, בעיקר על השדיים. בתנועות מדודות של כפחות משניה, אני מקבל את כל המידע שנחוץ לי. קצת מבאס שהיא עם הנעליים השטוחות האלה, הייתי רוצה שתייחל לעיסוי כפות רגליה בשובה.
מתקדם עוד קצת במעלה האוטובוס. מקלל בלב עוד סוציומט אדיש שכולם על הזין שלו, קורא עיתון. תנוחתו הנינוחה כופה התחככות ואף דחיפה קלה במעבר.
יום המזל שלי. אני מוצא מקום מול חיילת פריחה יפהפייה. מאופרת, ציפורניים מוקפדות. שיחה קצרה בטלפון, היא מודיעה שתאחר בעשרים דקות. זה בטח היה הממונה עליה, איזה רס"ל שהיא משפיטה. היא בטח הודיעה לו שתאחר בכדי שיספיק לשפוך את כוס הקפה שהוא מכין לה באופן קבוע בשמונה ושלושים, לשטוף ולייבש (היא שותה רק בכוס הזו) ולהכין לה חדשה. היא יורדת ואני אחריה, לא רוצה לעכב אותה, בשביל שלא ייענש שלא בצדק, על שגם הקפה השני התקרר.
צחות הבוקר החורפי בדרך מתחנת האוטובוס למשרד היא שיא קצרצר ביום. פניו הזעופות של השומר הקפוא מזכירות לי שגם במקומות אחרים לא הכל ורוד.
עורך הדין של הצד השני, הקבלן, מרים את הקול. הם לא מוכנים שהסעיף הזה ייכנס כעילה לחילוט הערבות ומבחינתם לא תהיה עסקה. איתי, השותף האחראי עליי, ממלמל משהו, גם בגלל שהוא יודע שהם צודקים אבל גם בגלל שלא כל כך אכפת לו, פערי הכוחות הם לטובתנו. הפשטנו אותם, ועכשיו אנחנו רוצים גם לזיין אותם בתחת (ושייהנו מזה? לנו זה לא מוסיף או גורע). הפתעה, מוסכם שהסעיף יימחק. אי אפשר שלא לחייך למראה הזה שלהם, עירומים וגאים.
אני מבקש מרותם שתערוך חיפוש בנושא השיקולים במתן צו מניעה במכרז להקמת תשתיות*, היא תישאר עד מאוחר. הייתי רוצה לחזור איתה הביתה. היא תבקש ממני לערוך חיפוש של כל הזיעה שהצטברה בין האצבעות בכפות רגליה.
חוזר לבד. מתחבר לאתר ההוא שכולכם מכירים.
בכלוב אני מרגיש שליו.
* נערך מטעמי דיסקרטיות
לפני 13 שנים. 22 בספטמבר 2011 בשעה 23:20
