ובכל פעם נראה שהיא מגלה פינה אחרת של המיטה.
כמו קטנטנה שלוקחים ממנה את הצעצוע לחודש ואחרי חודש היא מגלה בו עניין חדש. כאילו חדש ממש.
אני מוצא את עצמי מכוון לשם. לפינה של הפינה של הפינה של המיטה.
שאני רומס ומזיין ובועל אותה שם.
עם הדבש והעוקץ. עם המר והמתוק.
עם הריתוק של היד הגדולה על מה שנשאר מהפרצוף שלה. מאחד את הלשון שלה עם הקורה של המיטה.
למקום ההוא שבו נגמר המזרן והמסגרת של המיטה נחשף.
כשאני חושב על זה אני די בטוח שהיא הספיקה לעשות בדיקת איכות לכל המסגרת של המיטה.
לפעמים זו פינה אחרת של מיטה. ובה מעבר לה יש תהום. והראש זולג החוצה ואיתו המחשבות.
כמו הדם שזורם למח ככה המחשבות נוטפות ממנו החוצה.
לפעמים גם הפינה נגמרת והראש שלה פוגש את הראש של המיטה. ראש לראש.
כמו שני איילים מתנגחים. ולא בטוח מי מנצח.
אני מוציא כרית קטנה שמפרידה בינהם כמו שופט בקרב האבקות בזירה.
ואז דופק אותה מספיק חזק כדי שתתנגח בראש. בקטנה. ממש בקטנה.
אני לא יודע איך שולחן המטבח עומד על תילו אבל המיטה לפחות מתחילה להשמיע צלילים של כניעה.
ממש כמו הכוס שלה. והמיינד שלה. רגע לפני שקיעה. ניצוצות של הבנה.
לפעמים הסדין הוא זה שנכנע ומתקפל. מאבד את גבולותיו . ונתלש.
בשארית כוחות של מודעות היא מנסה להדק אותו חזרה למזרן אבל אז אני פשוט מציע את הראש שלה.
מציע את הסדינים על הראש שלה וממשיך להרוס אותה משם והלאה.
יום אחד. יום אחד היא פשוט תוותר. יום אחד היא לא תוכל יותר. יום אחד היא פשוט תכנע.
המיטה.