סרטן הגדי

האספן/חניבעל

זה לא רק החושך, מישהו קשר רצועת בד לעיניה. היא לא רואה כלום.ההאנגהובר עדיין טשטש את זכרונה. היא ידעה שהיא לא בבית. היא לא ידעה איפה. היא לא זוכרת איך בדיוק היא הגיעה לשם. זה באמת משנה עכשיו? נאלצת להשתמש בחושים שנותרו לה , מנסה להאזין אם יש שם מישהו. לא יודעת אם זה יהיה הדבר הנכון לצעוק'הצילו?! 'מישהו שם'?. היא עדיין שותקת. אולי עוד כמה דקות ההאנגהובר יכאב פחות. היא מתקפלת. פאק. זה לא מצחיק. איפה אני.
" זה לא מצחיק. תשחררו אותי". זה מה שיצא לך זונה טפשה? תחשבי. איך קיבינימט הגעת לפה.
אף אחד לא עונה לה אבל את השקט הנוראי שסובב אותה מחליף רעש קטן של מסור.
היא פוקחת עיניה לתוך החושך של רצועת הבד. זה באמת כבר לא מצחיק.
כמו פאזל היא מגלה כל פעם חלק שהיה חסר לה. היא קשורה עירומה לכסא מוזר. לא כסא מעץ.
כסא מסוג של מתכת אבל משהו מוזר בו. הוא לא נפרד מן הקרקע. היא מנסה לזוז אך גם כפות רגליה נעוצות כמו ידיה לחבלים שמהדקים אותה אל הכסא. היא עדיין מנסה לזוז למרות שהיא יודעת שעשו עליה עבודה טובה.
פעילות תוך געשית מתרחשת לה בפנים. היא מנסה לשכל את רגליה. כמו משהו שזוחל בין רגליה. היא בולעת את רוקה. עדיין מנסה להאזין לשינויים בסביבה.לדבר או לא לדבר? לצעוק? לבכות?
חתיכת זונה טפשה.את הבאת את עצמך איכשהוא למצב הזה.
אני חולמת? פנטזת על זה לא פעם אחת טיפשונת. הפעם זה קורה באמת.פאק אלוהים. היא חושבת ששמעה משהו מאחוריה. היא מנסה להסתובב אך לא יכולה.ברווח הקטן בין רצועת הבד לבין האך שלה היא מבינה שהיא נמצאת בחדר חשוך לגמרי. היא יודעת שההיגיון הבריא שלה יגיד לה לצעוק הצילו. ככה לפחות מישהו בטובתה או רעתה יידע שהיא שם והיא התעוררה.
היא מלקקת את שפתיה היבשות. כמה זמן אני פה אלוהים?
הפעילות התוך געשית מתגברת. לא נח לה. היא מנסה לחכך את רגליה זו בזו אבל רגליה הקשורות מפושקות.
"מישהו שם"??? היא שואלת ביראה ומסובבת בחצי סיבוב את ראשה לאחור.אין עונה.
בואי נחפש עוד חלק בפאזל טיפשונת. איך הגעת לפה. את חייבת להוציא את עצמך מפה.
"הצילווווווווווווווווווווווווווווווווו" ההיגיון הבריא שלה התעורר. אין עונה. שקט שרק בית קברות בלילה יכול לספק. אפילו לא.
מי זה היה ? דניאל?? היא נזכרת בעוד זיון עם דניאל הצנחן כמו בכל שישי בצהריים. לא משנה אצל מי. הוא היה עושה לה את זה פה ושם. משחקי בדסמ לטף הם קראו לזה. אבל אז זה היה הכל מבויים ובהסכמה ובידיעה מראש. שום דבר לא היה בהפתעה. בקטעים האלה יעקב היה צנון. הוא לא היה יוזם שום דבר. אני עשיתי הכל.אני לימדתי אותו הכל. אחרת היה נשאר אותו החננה שהוא.
אין סיכוי שהוא מאחורי זה. אין סיכוי.
עכשיו זה וודאי. היא רטובה. זה לא יכול להיות. היא צוחקת מרב שהיא מפוחדת ולא יודעת מה לעשות. בעיקר עם עצמה. היא רטובה מזה שאיכשהוא הפנטזיה שלה מתגשמת לנגד עיניה או ליתר דיוק לא לנגד עיניה ולמרות שהיא חסרת אונים היא פאקינג נהנית מכל רגע.
דלת נפתחת מאחוריה.
דניאל? הצילו? היא מנסה להדק את רגליה. רק זה מה שחסר לה. שחתיכת סוטה זקן יידע שהיא נהנית מזה. לא רק שהוא יאנוס אותה אלא שהיא גם עזרה לו ולעצמה להרטיב את האזור. תמיד פרקטית זונה טפשה.
היא מחכה לתגובה.שותקת. מתחננת שניחוח הרטיבות שלה לא יעלה באפו של המתבונן מאחוריה.
מי שפאקינג זה לא יהיה. להפתעתה היא מנסה להיחלץ מהקשרים של ידיה.ללא הצלחה. היא מנסה איכשהוא להעביר את הזמן.
הוא עובר לפניה.
היא מתנשפת. הוא ממש קרוב. היא מריחה אותו. זה לא דניאל. זה לא דניאל. היא לא יודעת אם לבכות או פשוט להתעלף. והרטיבות שלה רק מתגברת. לא לזה התכוונתי במימוש הפנטזיה שלי חתיכת זונה טפשה.
לדבר או לא לדבר. היא משתנקת.
"בבקשה רק תגיד משהו. ואם אתה יכול לא להרוג אותי בדרך אני אשמח.
על האונס וההתעללות אתגבר.איכשהוא. בבקשה רק אל תהרוג אותי".
"לא הבאתי אותך לפה כדי להרוג אותך.ואם לא תהיי שקטה גם את הפה אני אסתום לך".
הוא לא ענה על האפשרות השניה.
היא שותקת אבל הרטיבות שלה כמו שלולית קטנה על הכסא מחפשת את דרכה החוצה.