סרטן הגדי

"מה אתם רוצים ממני?!" היא זועקת למעלה ,מותשת ,חלושה, יבשה מדמעות, לעבר הפתח שעל התקרה. מוקפת קירות לבנים ללא חלונות. כנראה יותר מקומה מתחת לאדמה.
אבל ללא מענה. זה היום השני ללא מזון ומים. הם מנסים להתיש אותי. להחליש אותי. להביא אותי לכדי תלות בהם. אני יודעת.
יומיים כבר בין קירות לבנים בחדר גדול. יותר אפילו מהסלון של הוריה. ריק. ללא שום דבר. היא יודעת שהפחד הוא הדבר היחיד שגורם לה לא להשתגע מהבדידות הזו. מהמחשבות האלה. מהייסורים האלה. ממה אם. ממה יקרה. ממה אם זה הסוף.
הכניסה למרתף בו היא נמצאת היא רק דרך פתח שנמצא בתקרה שאליו מחוברות בצידו השני מדרגות מתקפלות. כנראה כדי למנוע ממנה ניסיון בריחה.
זה אולי ההד או משהו אחר אבל היא הפסיקה עם הזעקות כבר אחרי החמש שעות הראשונות. היא היתה צריכה מידי פעם לזעוק ולצרוח רק כדי להשתחרר. כדי להוציא את זה. את פחדיה. את תסכוליה. את החששות הכבדים ביותר שלה.
שיבואו. שידברו איתי. למה אותי? מה הם יעשו לי? הם מתכוונים להתעלל בי? להרוג אותי? לאנוס אותי? להעביר אותי בינהם?
הבדידות הזו חונקת אותה. החדר אמנם גדול אך תחושת חוסר האוויר מטרפת אותה. חסרונה של אור השמש מדכא אותה. עוד כמה זמן אצטרך להיות פה. אסירה. חטופה.
היא נואשה להזעיק עזרה. אף אחד לא ישמע אותה שם. אף אחד לא יושיע.אף אחד לא יקשיב. אף אחד בעצם לא יידע.
בחצות היום השני הפתח למעלה נפתח.