סרטן הגדי

'אבא'.
אבא זו המילה הראשונה שהם יגידו. המילה הראשונה בכל שפה. גם אם הם אינדיאנים או צ'רקסים הם יגידו 'אבא'. רק לנו היהודים המילה הזו תופסת. יש לה משמעות.
אנחנו תמיד צוחקים שהאשה בעצב סבלה 9 חודשים אבל המילה הראשונה שייכת לנו.
בהתחלה זה נשמע קצת מוזר. כבר הספקתי לשכוח. ולא יקירתי. זה לא רמז.
נשמע נהדר. הקושי הראשוני הזה לבטא את ההברה הזו. אבבבבבא!. זה עדיין במקרה.
מהר מאד הם מקשרים את הסיבה ותוצאה ומבינים שאתה מגיב להם בכל פעם שהם משתמשים במילה הזו. הם קנו אותך. כמה נפלא. אבא. חיות צומי שכמוכם.

בשלב יותר מאוחר הם כבר משדרגים את ה'אבא' שלהם לכדי משפט שלם. זה בהחלט משהו שלא ניתן לכתוב אך כל מי שעבר את זה יודע. זה מן 'אבא' של בכי. 'אבא' של אני צריך משהו. 'אבא של תבוא , אוכל, משחק, משעמם לי, ציצי.
ואז שוב סיבה ותוצאה. הם מבינים שציצי אתה לא יכול הרי לספק ולגבי כל השאר- ובכן, הם נתקלו באבא שדוגל בעצמאות מגיל צעיר מאד. הם מבינים שאבא לא מנהל משא ומתן עם בכיינים. הם מחליפים את ה'אבא' באמא. ברב המקרים זה פשוט עובד. ומה שעובד לא מחליפים. לפעמים גם חיים שלמים.

אחרי זה מגיע השלב של הRECORD. אתה שם לב שהשם שלך כאילו מפעיל אצלהם סוג של יומן פנימי. הם מקשרים אותך לפעולות יומיומיות שהם עושים. מדווחים לך גם כשאתה שם. זה בהחלט משעשע לעיתים. לפעמים סתם מרגיז. קטונת מלהתלונן הרי. 'אבא אני הולך לעשות קקי'. 'אבא אני רואה טלוויזיה'. 'אבא אני הורס ל** את הרובוט'. 'אבא אני שובר לך את האייפון'.
אתה מסביר להם. אתם לא צריכים לדווח לי. פשוט תלכו ותעשו. רגע. לא את האייפון.

ואם אז התלהבת מזה. אחרי זה כבר לקחת את זה כמובן מאליו. שקוראים לך אבא. לפעמים שוכחים את משקל המילה עבורם. עכשיו, כשהם קטנים, הם חושבים שאתה אלוהים. יודע הכל. עושה הכל. פותר כל בעיה. כל כאב. כל חידה.

לאט לאט הם יפנימו. שאבא הוא בסך הכל בנאדם. עם טעויות בדיוק כמוהם. ועם שטויות בדיוק כמוהם. כשהם יתבגרו ובאמת יכעסו על אבא, הרי לא יהיה חסר על מה, אבא יסביר להם, שזה בסדר, גם אבא פעם כעס על אבא.



בהשראת פוסט של Mזל אריה.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=282045&blog_id=56528



פורסם במקור ב-3/8