סרטן הגדי

מכירים את הנוהל. לוחצים על PLAY ואז קוראים.

&feature=related

אז קבלתי תשובה שלילית ממקום עבודה שעליו בניתי עד הפנסיה.
התפקיד, התנאים, כל ההטבות מסביב, המיקום, השעות. הכל התאים. זה היה האידיאל.
והאידיאל שלי מבוסס על מקום העבודה של אבא שלי.
חברה גדולה. תנאים מצויינים. הטבות, חופשות, פינוקים. בעיקר למשפחה.
וקבלתי תשובה שלילית.
בתפקידים מהסוג שלי מתקבלים למקום עבודה רק אחרי כ-5 שלבים.
בהתחלה יש את הראיון עם המשאבי אנוש.
לפעמים יש שניים כאלה. אחד אצל חברת ההשמה לבכירים ועוד אחד במקום בעבודה.
לאחר מכן מבדקים.
יום שלם של מבדקים.
בדיקת פוליגרף.
שיחה עם פסיכולוג.
שיחה עם בודקת אמינות.
דינמיקה קבוצתית.
מבחנים פסיכוטכניים או פסיכו לא מעניין אותי איך הם נקראים. אלה שאמורים לבדוק את כישוריך. מבחני מחשב שמוגבלים בזמן ומתוכננים כך שאין אפשרות שבעולם לסיים את כל השאלות בזמן אלא אם אתה מנחש.
מבחנים שנועדים לגלות אם למועמד יש פוטנציאל לעבירות רכוש, עבירות על בסיס של הטרדה מינית, ריגול תעשייתי וכיו"ב.
אם עברת את המבדקים יש גם ראיון אצל מנכ"ל או סמנכ"ל החברה.
אחרי כל אלה אתה עובר. אולי.
אתה קודם כל צריך להיות מתאים יותר מהמתחרים האחרים. מספיק שמועמד אחר שעבר כמוך את המבחנים גר קרוב יותר ויחסוך לחברה יותר דלק ונסיעות, יכול להיות שהוא יתקבל.
מסכת עינויים. ומי שעבר יודע.
ועברתי את כל אלה.
בציפיה דרוכה לקבל את ההודעה המשמחת.
אז זהו שלא.
וזה מאכזב ברמות קשות.
כי זה לא היה עוד מקום עבודה.
זה היה ה-מקום עבודה.
ולא רק זה.
הזמן שכל הראיונות האלה דורשים.
על חשבון העבודה הנוכחית כמובן. על חשבון תירוצים שניסית למכור לבוסים הנוכחים. על חשבון המשכורת הנוכחית.
על חשבון הילדים שלא ראית.
ואני מכיר את כל המנטרות...'דלת נסגרת חלון נפתח', תקבל הצעה יותר טובה, אתה תראה זה יסתדר וכל שאר משפחת ה'יהיה בסדר' הכל כך ישראלית.
וראבאק. אלה לא רחמים עצמיים אבל תנו כמה דקות להיות מאוכזב. מדוכא. בדאון. עצוב.
כמובן שזה יעבור. אין ברירה.
כמובן שאמשיך לחפש. אין ברירה.
וסליחה על הציניות. באמת.
ותודה מראש לכל הדואגים והמנחמים. באמת שתודה.
אבל דירבאלאק- בלי מנטרות ופתגמים סיניים.
נו ו...
אני מפרסם את החרא הזה בחג פורים?
אולי עוד יום יומיים. מיד אשלח לטיוטא.
נו באמת.
FUCK IT.
חג שמח.


ואני לא יכול להוציא את השיר הזה מהראש.