שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

DANGEROUS

©כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני, זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר. תוכן בכתב או תמונות
כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.
התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך, לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
הקריאה באחריות הקורא בלבד.

קצת מהכתיבה שלי:Fantasy Land 1-22 (המועדפים עלי- מס' 7, מס' 11, 17)
לפני 17 שעות. 5 ביוני 2020, 19:36

 

שוב לבד.

זה תמיד חוזר לזה.

הלב קצת כואב לי אבל אני...

אני גורה טובה .

מלקקת לעצמי את הפצעים המדממים.

גורה טובה.

היא עוד תמצא  את זה שיעטוף אותה באהבה .

שיקשיב ויכיל אותה בדיוק כמו שהיא.

את זה שיש לו לב גדול.

 

אילו רק הייתי קלילה יותר.

אילו לא הייתי בוחנת ובודקת כל הזמן

אילו לא הייתי מלאת חומות

אילו לא הייתי הודפת 

למה אני לא יכולה .... להיות חופשיה?

להפגש

להרפות מחשבות

לגעת

לממש

לעשות מה שהגוף צורח אליי

אבל המוח לא מאפשר !!!!!!! 

לא יכולה בלי חיבור, בלי הקשבה, 

בלי הכלה הדדית!

למה???????? למה לעזאזל למה????????

למה אני לא יכולה לאפשר לעצמי???????

To be easy....

לפני יומיים. 4 ביוני 2020, 0:26

ובלילות

השיגרה נשמרת, הסיוטים חוזרים.

ואני מפחדת ללכת לישון.

אני יודעת בדיוק מה קורה בסיוט אותו אחלום,

גם הלילה.

אחרי הלילה האחרון שהיה נוראי והסיוט חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים והעיר אותי מהשינה שוב ושוב בלי שאוכל לשלוט בו,

אני כבר מפחדת ללכת לישון.

 

ואף אחד לא מבין את זה.

אף אחד כבר לא שם.

החומות שבי אכן עומדות בסטנדרטים הגבוהים שקבעתי להן.. מצליחות להרתיע ולהרחיק את כולם.

 

ואני..

אני מחכה שתחליפי את הסיוטים , סבתא

כדי שאוכל לקבל ממך חיבוק חזק ואוהב..

בחלומות.

😢

 

ממני

הנכדה שלך. זו שקראת לה "המלאך שלי".

אני ,עם הלב שאהב אותך יותר מכולם.

ברגע  שנדמת, סבתא,  גם הלב שלי ..

 

נדם.

 

 

כבר שנה וחצי מאז שאת אינך עוד,

ואני מתה מבפנים

ביחד איתך.

לפני 4 ימים. 2 ביוני 2020, 12:32

😍!! Love this view 

*צולם 2.6.20 דולפינה.

לפני 4 ימים. 1 ביוני 2020, 21:13

כוסאומו!!!!!

זדיינו כולם! 

למה ?

כי ככה בא לי!!!!!!

 

זה בהחלט לא היום שלי .

מהבוקר אני מסתובבת מיוחמת מורעבת 

והרעב הזה....

הגורה הקטנה שבתוכי מסתובבת סביב עצמה בכלוב הברזל 

עצבנית

וחסרת סבלנות

דעתה מושמעת ומורגשתתתת היטב בתוכי!

 

אז כשאני מורעבת ככה

אני הופכת לעצבנית בעצמי!

ואחר הצהריים שלי לחלוטין הוא לא היום שלי!!!

נסעתי למרכז ביג באיזור שלי להחליף משהו שהבן שלי קיבל באיזו חנות. הכל טוב ויפה אבל חזרתי לרכב ומצאתי ששני זיבלונים חנו את הרכבים שלהם לידי

אבל לא סתם לידי!!! 

אלא בצורה כזו שגם הדלת של הנהג וגם הדלת שליד הנהג לא נפתחות למרווח כזה שאוכל להכנס בו!!!!!!!

עומדת עם מסיכה בשמש מקללת את יום היוולדם

את אמא שלהם, את אבא שלהם 

ותוך כדי הגורה שורטת אותי מבפנים רוצה לצאת.

הלכתי לחפש את המשרדים של המתחם. 

מצאתי לבסוף!

ואף אחד לא היה שם.

בסוף הבנשלזונה (סליחה!) הגיע לאוטו אחרי חצי שעה הגיע איזה ביריון מזוקן שכבר אמרתי לעצמי "דנג'רס תסתמי את הפה . אל תוציאי מילה! תסתמיייייי! תני לו לנסוע"

אז הייתי ילדה טובה! ונסע הבנשלזונה!

 

יופי! 

נכנסתי לרכב. נסעתי לכיוון סופר פארם בו קניתי מסיכות לפני שבוע. המסיכות לא טובות כי הגומי שלהן נקרע כשמותחים אותו לשים על האוזן.

סבבה? סבבה  

בדרך לשם נתתי למישהו שיצא מחניה להשתלב 

ולקח לזה שהשתלב שניה יותר מהזמן הרגיל להשתלבות כזו וזה מאחוריי התחיל לצפצף כמו משוגע 

אז.....

סורי , אבל החיה יצאה עליו ונשבעת שזו פעם ראשונה בחיי שעשיתי כמו שהילדים קוראים לזה "אצבע שלישית" !!!!!!! כדי שיסתום כבר ויכבד אנשים שעושים מעשים טובים.

 

אבל מה. זה לא היום שלי .. זוכרים???

וההוא מאחורי המשיף לצפצף גם כשהמשכנו לנסוע ונצמד לי לרכב כדי להראות לי "אהההה אני הבוס! למי את עושה אצבע שלישית . למי????"

ואני אמרתי טוב. רק נעבור את הרמזור ושיעזוב אותי בשקט. 

אבל ... הוא נצמד וצפצף ומהמראה ראיתי שצועק ומקלל 

והתחלתי להלחץ אז עשיתי כל מיני פיתולים בדרך לסופר פארם והוא...אחריי!

ועשיתי פרסה בכיכר.. והוא אחריי.

וזהו. הבנתי שזה לא מיקרי. הוא אחריי!!!!!! 

והתחלתי להלחץ והתפללתי שלא יהיה פקק כדי דלא אצטרך לעצור ובשניה  שהתפללתי לאלוהיי הויקינגים , איזו זקנה  ירדה לחצות את הכביש במעבר חציה ועצרתי.... ונעלתי את האוטו נעילה מרכזית 

וראיתי סרטים בראש שהוא יוצא אליי ומפוצץ אותי . את השמשה. דוקר אותי...

והוא לא יצא ונתתי גז והחלטתי לנסוע לתחנת המשטרה.

נוסעת. והוא אחריי

והפנים שלי אדומות. והלב דופק 

והמזגן על פול

והוא אחריי הבנשלזונה!!!!!!!

התחילו לרדת לי דמעות בלי בכי

ואחרי עוד כמה פרסות וכיכרות הוא עדיין אחריי

הגעתי לחניה של המשטרה וצרחתי לשוטרים שעמדו שם 

וההוא אחריי

עצרתי את האוטו ורצתי לשוטרים

וההוא הבין מה קורה וברח

ואני.... הוזהרתי לא לעשות אצבע שלישית לאנשים.

 

ואחרי שנרגעתי המשכתי את הסידורים.. סופר פארם. החלפת מסיכות והשלמת קניות.. ירקות..אבטיח וכו..

נזכרתי שאני צריכה לתדלק אז עצרתי בתחנת הדלק בדרך הביתה.

"נא הכנס את כרטיס האשראי  ואחריו הרם את הפיה והתחל לתדלק"

מכניסה את כרטיס האשראי ושום דבר לא קורה!

וגם הכרטיס לא יוצא...

לא מבינה מה המכונה המזדרגגת הזו רוצה ממני ואז נפל לי האסימון.

הכנסתי את כרטיס האשראי למקום שממנו יוצאת הפתקית/קבלה 🤦🤦🤦🤦

לקח ל2 הבנות החיילות משוחררות חצי שעה לפרק את המכונה כדי להוציא לי את הכרטיס!!! 

ואני? הרגשתי כל כך זקנה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. וכשסוף סוף הכרטיס היה בחוץ, המתדלקת אומרת לי "את עוד רוצה לתדלק נכון?"

אני עונה לה בחשש "כן?"

והיא לוקחת את האשראי.. "בואי עדיף שאני אלחץ במקומך" ויפה שתיקה לחכמים...

וסוףסוף חונה בבית..

מרימה את כל הקניות. רוצה הכל בפעם אחת כדי לא לרדת שוב לרכב... כי כבר אין כוח..

ומרגישה תוך כדי שעולה במדרגות שהשקיות לוחצות לי על האצבע.... השלישית.. 🤦

וכבר ממשיכה כי עוד שניה אני בבית....

ולא. זה לא היום שלי. 

והאצבע השלישית שלי כאובה. פצועה . נפוחה וחסרת תחושה כבר חצי שעה מאז הלחץ של השקיות עליה :(

 

ועכשיו זדיינו!

לפני שעוד משהו יקרה!

דנג'רס😠

 

 

לפני שבוע. 29 במאי 2020, 20:31

"תוציאי אותה לשחק.

את חייבת. 

אם תמשיכי לכלוא אותה בכלוב שבתוכך

עלול לקרות משהו לא טוב." הוא אמר.

 

"מה ? היא ככה כבר כמה שנים. מה כבר יקרה??" שאלתי אותו.

 

"לצערי היא עלולה לגסוס למוות בכלוב שבתוכך

בלי אויר

בלי אור שמש

בלי חופש.

והיא עלולה לברוח ממנו. 

לברוח כנגד רצונך" 

 

"תשחררי אותה.

תלווי אותה. לכי איתה. את חייבת את זה בשבילה"

 

"אני מפחדת!!!!"

 

 

"אני מפחדת להרגיש שוב

כי כשמרגישים ונפגעים

הכאב קשה יותר להתמודדות.

כשלא מרגישים כלום 

זה כואב....פחות."

 

גורונת שלי.

היא שורטת את דפנות כלוב הברזל השחור 

שבתוכי.

מייללת מעט.

מריחה ריחות מפתים.

רוצה להתמתח , לקפוץ בשלג , לשכשך במים

לנהום ולהתגלגל על הדשא כשתצא השמש.

היא רוצה להתגרות בך, מרחוק

לצפות מאחורי השיח  באיש המוזר הזה עם הריח המוזר הזה , הוא משמיע קולות מוזרים שמסקרנים אותה , גורמים לה לרצות להתקרב אליו.. מפתים אותה .

 

גורונת שלי...

מה אעשה איתך?? מה....

לפני שבועיים. 20 במאי 2020, 22:14

הרגליים שלי לא זזו הן הפכו לכבדות כבטון

והעיניים פתאום כבו. 

והחדר החשיך 

וזו שוב רק אני כאן. 

 

נשימותיך הכבדות

שמעתי אותן

חותכות את הדממה.

הרגשתי את החיוך שלך , את ההתגרות שלך דרך המילים.

"נו, חיים פעם אחת, תשתחררי קצת, תפסיקי להלחם כל הזמן, לחשוב כל הזמן, ככה את רוצה לחיות את החיים שלך?!"

--שתיקה--

"נו, תשתחררי קצת" ונותן מכה בבטן, כהתגרות, כנסיון להשיג תגובה

ואני. עומדת דומם. לא זזה. לא מגיבה.

הייתי שם קודם, בעבר, הקפאון הזה שלי אל מול

אדם שצמא לבוא על סיפוקו.

כך או אחרת.

--חייבת לצאת מכאן. עכשיו--

"היי! לאן את חושבת שאת הולכת???" אמר כשהתקדמתי לדלת ופתחתי אותה. הספקתי לעשות צעד אחד החוצה כשהוא הקיף את הגוף  שלי בזרועו האחת ומשך אותי לאחור.

אני זוכרת את ציפורניי שורטות את מפתן הדלת הישנה. את השריטות של ציפורניי על העץ. את הרעש שלהן. 

התפתלתי ונאבקתי כדי להחלץ מאחיזתו אבל הוא היה גדול ממני בהרבה ורק צחק לו שם צחוק ויקינגי 

בעודו נועל את הדלת.

אצבעותיי דיממו.

הוא התקרב והדפתי את פניו בכף ידי ובעשותי זאת השארתי עליו את סימן שריטותיי. 3 פסים ארוכים של דם.

זה רק הגביר את הרצון שלו . את התאווה שלו. 

רצתי לשולחן לחפש את המפתח בעוד הוא שוטף פניו בכיור שבחדר הסמוך. לא מצאתי אותו.

המפתח נעלם ואיתו נעלמו גם התקוות שלי.

 

הוא עמד גדול וזקוף ראשו כמעט מגיע למשקוף הדלת. מגבת לבנה עם פסים של דם מונחת על כתפו ושיערו הארוך הבהיר רטוב ואסוף לאחור.

"כך או אחרת. אמרתי לך . כך או כך את תאפסי את הספירה הלילה. את חייבת לחזור לחיות. להפסיק לברוח. לא יכול להיות ש3 שנים אף מונעת מעצמך מגע , חום, קירבה, עונג. כך או כך את תקבלי אותם הלילה. ככה אמרתי."

 

לא עניתי לו . לא אמרתי מילה. הגוף והמוח שלי צרחו לי לברוח משם לא משנה מה. 

כל עצב בגופי היה דרוך וחיפש מילוט.

הוא התקרב צעד ואני נכנסתי לכוננות . ציפורניי מושטות קדימה ועיניי רשפו אליו. 

"כן, ידעתי שאיתך זה לא יהיה קל. ידעתי שהדרך היחידה להחיות אותך שוב תהיה בכפייה. את לא תפסיקי להלחם, אני מכיר אותך. קדימה חיה, זנקי אליי. תשרטי אותי!!! תרביצי!! תהדפי!! קדימה!!!!"

 

ורציתי לקפוץ עליו, לשרוט ולהרביץ ולהיאבק ולנשוך ולפחות להרגיש ככה ...קצת.. להרגיש .. ככה!!!!

ואז הוא התרחק ממני ... וראיתי אותו מטושטש 

רציתי לרוץ אחריו לעשות מה שאמר!!!

לחיות ולהרגיש 

ואפילו להיות טובה!! 

אולי גם הייתי מנגבת את השריטות שעשיתי לו... אלו שהיו קצת מכוונות וקצת לא. אלו עם הדם.

הייתי...

 

אבל הרגליים שלי לא זזו הן הפכו לכבדות כבטון 

והעיניים פתאום כבו 

והחדר החשיך 

והוא.....

הוא היה רק בחלום שלי

עוד חלום

שלא יתגשם כנראה

 

לעולם.

 

לפני חודש. 24 באפר׳ 2020, 23:08

מסתבר שהמצב קלקל לי בצורה דרמטית את הפטיש שלי לכפפות לטקס שנצמדות לידיים ונוגעות בגופי.

בהתחלה כשרק התחילו ללכת עם כפפות לטקס בחוץ, הלב שלי היה מחסיר פעימה למראה גבר עם כפפות כאלו. 

כיום, כשיש לי חבילת כפפות לטקס באופן קבוע על השולחן במשרד, ובתדירות שמחליפים אותן, זה קצת הוציא את הייחודיות של לראות ולשמוע גבר שם כפפות על ידיו כשאני עירומה מולו.

מה שכן, לא מצליחה להעלים את הזיק הטיזרי בעיניים בכל פעם ששמה כפפות במשרד.

לא יעזור חחח המחשבה תמיד תהיה על יד מכוסת כפפה שחודרת לתוכי :).

 

דבר  נוסף שגיליתי הוא הסרטונים הללו של השוטרים שאוזקים בכוח את מי שמסרב/ת להזדהות.

אני, בניגוד לאחרים , חושבת שעבודת השוטרים באותם סרטונים היתה למופת. חושבת שהם פעלו  לגמרי נכון, לא תתכן תקיפת שוטר והתנגדות לשוטר, כמו שאחד מהם אמר "אנחנו לא בשכונה. את לא יכולה לתקוף שוטר ככה ולצפות שנתעלם".

 

מצטערת להודות, אבל הכוח שהפעילו כדי להוריד אותה לאדמה ולאזוק אותה הטריף אותי 😍😍😍

נראה לי שאני אלך לשחק הערב "ים יבשה" בגבול ה500 מטרים מהבית .. אניח כל פעם רגל מעבר למה שמותר, וכשיבוא שוטר (מקועקע זה בכלל בונוס)  אני אוציא עליו את הצד הפראי שבי :) רק כדי שיאמר לי "את מתנגדת??? את מעיזה להתנגד לשוטר?? את הבאת את זה על עצמך...." ואז ארגיש את הפה שלי מתמלא בחול, את כובד גופו מצמיד אותי לאדמה, ואת ידיי נאזקות לאחור.... אחחחחח

 

 

(כן, ממש. בטח...רק אני 😅)

 

 

 

לפני חודש. 22 באפר׳ 2020, 18:18

תודה לך, ויקינג.

שיתפת את הסרטון החשוב כל כך הזה בבלוג שלך ודרכו  הבנתי את התהליך שאני עוברת בחיי בשנים האחרונות.

תהליך התנקות. 

התנתקות  כפויה,

ולא ממש מרצון, אבל  לא נותרה לי ברירה אחרת. נמאס לי שאני מעניקה מעצמי ומי שמסביבי לא שם לצידי. 

נמאס לי שאנשים שהגדרתי כחברים, לא דואגים לי. לא שואלים מה איתי. לא יודעים על ענייני הבריאות שלי, על הדברים הקשים שעברתי ועדיין עוברת  בחודשים ובשנים האחרונות. 

נמאס לי להעניק מעצמי עד שאני נותרת ללא אנרגיות ולשאוף לקבל בחזרה, לא אותו דבר, אבל לפחות קצת.... ולקבל כלום !

נמאס לי להיות טובה. טובה מידי.

פגעתם/ן בי!

ניצלתם/ן את  טוב ליבי, את ההענקה שלי ללא הגבולות!

לא הייתם/ן שם לצידי כשהתבשרתי בשורות קשות. 

ולא כשהייתי צריכה לגייס כוחות לטפל בעצמי !

תודה. אבל אני אומרת לכם/ן לא תודה. 

אני רואה איך זה כשאנשים באמת דואגים לי.

אני רואה ושמה לב מי מציע לי עזרה, אמיתית, בלי לבקש תמורתה דבר.

ואני? מסרבת להתכופף יותר. לפחות בנושא הזה.

מי שלא יהיה שם בשבילי כמו שאני בשבילו- לא יהיה בחיי יותר!

 

ממליצה לכם לקחת הפוגה מהטירוף של היומיום

ולהקשיב ולהפנים את המסר בסרטון. אפשר להתחיל מ0:49 דק'

 

דולפינה

 

לפני חודש. 14 באפר׳ 2020, 15:57

 

אני רוצה שתהיה אדם. שדרך הכבוד והיושר הפנימי והנאמנות להתחיבויותיך והבטחותיך יהיו ערכים קדושים לך.

אני רוצה שתבין מי אני, את נפש והדברים שעיצבו אותי להיות מי שאני . שתבין את המגננות והחומות, את החששות והפחדים, את ההתמסרות והרצון להעניק שקבורים עמוק בתוכי.

 

אני רוצה שלא תמהר. שלא תלחץ ,שתתן לי את הזמן שלי, תעזור לי לעזור  לעצמי להיות טובה אליך.

 

אני רוצה לטרוף אותך, לענג אותך, להשאיר את סימני ציפורניי על גופך החזק ואתה בתמורה תשאיר סימניך בי, בגופי. תגרום לליבי שוב לחיות.

 

אני רוצה לחוות לראשונה בחיי מגע של שני גברים.  הם בי ואני בהם. רוצה להילקח בחוזקה ובמקביל לדעת שאתה תמיד שם איתי, מגן עלי, אנחנו מעל לכל. שנינו. תמיד זה קודם כל ומעל לכל אתה ואני.

בהמשך אני רוצה לחוות אותך ביחד איתה.  זו שתרצה שתהיה שלנו. לאחר שתוודא שהיא לא תסכן אותנו בשום מובן. אני רוצה להתמסר לך ולה. אני רוצה להתמסר לך ולטרוף אותה.

אני רוצה לטרוף את הפנטזיות.

לטרוף את החיים ! 

לטרוף עוד המון חוויות שמעולם לא חוויתי

שנינו. יחד.

אבל...

אני נטרפת כל יום מחדש.

רצונותיי נקברים חיים כבר תקופה ארוכה מאוד

תחת מגננות כבדים מנשוא

עד שלפעמים , בייחוד בלילות, אני מתעוררת מתקשה לנשום תחת הנטל.

אני זקוקה לך. 

כנות, יושר וביטחון שהם ערכים בל יעברו מבחינתך.

אני לא סומכת. לא יודעת איך לסמוך שוב.

אני יודעת להדוף, להיאבק, לשרוט את כל מי שמנסה להתקרב ומתגלה כעוד אחד שמחפש זין במסווה של "שולט נשמה טובה" .

מתי כבר תגיע , מתי תכיל אותי בדיוק כמו שאני? 

 

אני רוצה להמצא.

תמצא אותי... בעודני בחיים, שלא אמות לגמרי....

 

מבפנים. 

לפני חודש. 11 באפר׳ 2020, 2:04

 

הסיוטים לא מרפים.

תמיד אותו סיוט, שחוזר כשאני מאוד מאוד מודאגת.

נאבקת במים שמציפים את הבית כדי להציל אותם..

גוריי.

ולא מצליחה להציל את כולם..

כל כך הרבה פעמים ניסיתי בכל כך הרבה דרכים שונות כי אני מכירה את הסיוט בעל פה.. אבל זה תמיד מסתיים כך. 

תמיד מתעוררת בבהלה,מצומררת , מלאת זיעה

מתנשמת עם פנים רטובות.

לפעמים אחד מהגורים ישן לצידי ואני מסדירה נשימה, מנשקת ומחבקת חזק ומנסה לישון שוב

ולפעמים, הצד השני של המיטה ריק

ורק קולות הרעמים נשמעים ברקע

ואורות הברקים מאירים את החדר

גורמים לגופי המבריק, לזהור.

קולות הגשם מתחזקים..

וכל שנותר לי הוא לקוות שאי שם..

מישהו...

מישהו, שומע אותי.