קר בחוץ,היער ירוק מבריק מגשם של אמש,השתדלתי ללכת בשביל,לא להרטיב את הנעלים, ושולי המכנסים בעשב הרטוב,כך שהייתי הולך מכורבל במעיל כנגד הרוח הנושבת מהים,ידיים בכיסים,מחפש פטריות שיחכו לי בצידי השביל, שלא אצטרך להיכנס לתוך היער הרטוב,אבל רוב הפטריות אינן ממושמעות,אז אספתי מעט,מספיק לארוחת הבוקר.
חשבתי על האתמול,על שהלכת לפני שעה,ועל הזמן שהיה ועל הדברים שספרת לי,על עומק נפשך, שאין לה גבולות,היית שם איתי,אני הקשבתי,למדתי אותך,לא הכאבתי לך,טוב אולי מעט הצלפתי,אבל את עשית זאת לעצמך קשה ממני,ישבנו זה מול זה,על המזרון שמוטל על הרצפה,נרות ברקע ואת דיברת,לא נגענו הקשבתי לך ושתקתי,את חשפת הכל בפני, גלויה כפי שאולי אפילו לעצמך לא היית.
מהמילים שיצאו מפיך,גם את התחלת להכיר את עצמך,אמרת דברים שלא חשבת שתגידי לאיש,אמרת דברים , דברים שלא אמרת לעצמך עד כה,וזה יצא,קולח שוטף,ללא היסוס כלל,זה עמד שם זמן רב,חיכה לצאת,ואתי, ופתחתי,ואת הרגשת שזה אפשרי לפתוח,ועשית זאת בשלווה,באמת שלך,שניסיתי לאחוז בידך,לחבק,נסוגת לאחור,הבנתי,לא ניסיתי יותר,רק הקשבתי,ראיתי כאב שיוצא,בושה שחשפת באומץ,עינייך לחות,ואת לא בוכה,מדברת בשקט,מקנחת את האף,ומוחה דמעה בסתר,חייכת לפעמים,ברגעים שפתאום הבנת על מה את מדברת עם אדם שאת מכירה זמן קצר כל כך,מוזר לך להרגיש חופשיה כך,לא לחשוש,ראיתי אותך לופתת בחוזקה את ממחטת הנייר הלחה,ראיתי אותך מביטה בכוס היין ,מסובבת אותה בידך מחפשת מילים,ואני שותק,האם יש משהו שאומר והכאב יעלם?
והנרות כבו אחד, אחד,היה חשוך,ניגבת דמעות בהסתר בסדין,ראיתי אותך..ודברת,והיית כה עייפה,לקחתי אותך,הנחתי אותך על המזרון,חיבקתי אותך,נצמדת שקטה,ובכית,גופך רעד בחוזקה,נצמדת,ההתייפחויות היו כבושות בתחילה,אבל הבכי התפרץ,ולא צריך להתנצל על כך,תבכי,אני איתך.ושחררת,ונרגעת,חייכת מבעד לדמעות,ניגשת לשטוף פנים,וחזרת עם מסכת החיוך,ואמרת שהכול בסדר,ומצטערת שהעמסת עלי כל זה,אבל באמת,לא יודעת שזו בחירה שלי? שרציתי להיות איתך ברגעים כאלה? האם החיים הם רק הרגעים הכיפיים?
אז אל תתנצלי ילדה,האמת שלך חשובה לי.שמח שהייתי ,שמח שהיית.