הסערה תמיד תגיע

הסערה תמיד תבוא. זה מה שלמדתי מ-31 שנים על פני הכדור הזה. במשך הרבה זמן חיכיתי למצוא את המקום שלי, חיכיתי שהעולם סביבי יפסיק להסתחרר. כל שנה הייתה מאתגרת וסוערת בדרכה, כל שנה הייתה כואבת ומבגרת. חשבתי שיום אחד אני אפתור את הכל, אני אדע בדיוק איפה כל דבר נמצא ואוכל להכות שורשים. אבל כל פעם שאני מנסה להכות שורשים, משהו בי הולך לאיבוד. 

הרבה פעמים כשפונים אלי פה, אומרים לי שלא פוחדים מהסערה שלי. אבל אני לא מחפשת מישהו שלא פוחד ממנה, אני מחפשת מישהו שיהנה ממנה. אנשים שלא פוחדים מהסערה הרגשית שלי, עדיין מבקשים לשכך אותה. "אבל איזו סיבה יש לך להיות בדיכאון? מה מעורר בך חרדה?" הם שואלים כמו על ספת הפסיכולוג ואני מתגלגלת מצחוק. אני לא צריכה סיבה רציונלית שתצדיק את הסערה שלי, אני הסערה. 

ואולי בגלל זה מי שמנסים לתקן אותי, להפוך אותי לנוחה יותר לעיכול, מרגישים לי כמי שמנסים לשנות אותי. אני לא רוצה להיות נוחה יותר לעיכול, למדתי להתאהב במי שאני, ואולי זה המחיר. אני שואלת את עצמי למה אני ממשיכה לכתוב כאן. בדרך כלל, את הדברים האינטימיים ביותר, אני לא כותבת תחת כינוי מיסתורי. אני שואלת את עצמי כל פעם, האם זה נכון בכלל לחשוף את עצמי ככה כאן. זה לא החוקים של המקום. המקום הזה לא מבקש ממני לפתוח את עצמי באינטימיות, אלא בגרפיות. 

מבקשים לשמוע את הגבולות שלי, מה הדברים הכי קיצוניים שעשיתי, כמה רחוק אני מוכנה ללכת. שואלים אותי כמה מהבלוג שלי אמיתי, וכמה פנטזיה, למרות שזה חלק מהקסם בעיני - טשטוש הגבול בין מי שאני במציאות ומי שהייתי יכולה להיות במציאות קצת אחרת. אני אומרת להם שכמו קוסמים, גם כותבת טובה לא מגלה את הטריקים שלה. מאחורי הקלעים, המכניקה, הרבה פחות מרגשת בעיני ממה שמתחולל בתוכי.

אני תוהה כל פעם, אם אני אכתוב עכשיו, האם זה מסכן אותי. אולי החשיפה הזאת של הנקודות החלשות שלי, מעבירה את המסר הלא נכון. אבל אני לא יכולה לשלוט על האופן שבו המילים שלי יסעירו מישהו אחר. זאת חלק ממלאכת הכתיבה, לדעת לשחרר את השליטה על הטקסט. אני אשחרר אותו אל העולם והוא יקבל חיים משלו. הוא יהפוך חלק מהסערה. כשאני מדמיינת את הראש שלי, מילים מתערבלות בו כמו הוריקן. ואני שם בשקט של עין הסערה. השקט הזה נובע מהיכולת שלי לנתק את הרגליים מהקרקע ולהיסחף, וגם מהיכולת להיאחז במילים, בדפים התלושים מיומנים ישנים שעפים באוויר. 

כשהייתי קטנה אהבתי רכבות הרים. לא מאוד אופייני לילדה המופנמת והפחדנית שהייתי, אבל כמה אהבתי את הריגוש, את המהירות האדירה שהטיחה אותי כנגד חגורת המגן, את הרגליים שריחפו בין שמיים לארץ, ובעיקר - את הציפייה הנבנית בעומק הבטן כשהקרון מאט, ואת יודעת שעוד מעט תבוא הצניחה. 

כשהייתי קטנה יכולתי לרדת מרכבת ההרים ולרוץ שוב לתור, אף פעם לא הקאתי. אבל לצערי היכולת הזאת לא נשמרה, והגוף שלי הטיל וטו על רכבות ההרים. אני מתגעגעת לתחושה הזאת של הנפילה היציבה שלא מסתיימת בהתרסקות אל הקרקע, לצרחות הפחד והאדרנלין המתפרץ.

בימים האלו יש יותר מדי צרחות מוחנקות. שמעתי שהממשלה האיסלנדית יצאה בקמפיין שבו אנשים שולחים הקלטות שלהם צורחים, והם ישדרו אותן במקומות שוממים שאף אחד לא ישמע. לי דווקא בא שכולם ישמעו את השאגה הזאת, שנים של פיתוח קול לימדו אותי לצעוק עד השמיים בלי לפגוע במיתרי הקול, אבל אם אתה רוצה (או שאיכפת לך מהשכנים), אתה יכול גם לכסות לי את הפה ולתת לי לנהום לכף היד שלך. אתה יכול לקשור אותי, לחנוט או לעקוד אותי.

אני לא אראה בזה מגבלה, אלא רתמת בטיחות. תשלח אותי לתקרה מרוב כאב, ואל תניח לי עד שכל הצרחות יעזבו את הגוף. אני אצנח מטה רפויה ותחושת ריקנות מבורכת תמלא אותי, איזו מן שלווה.

בכל פעם שאני מנגן
משהו בי מתנגן:
זאת הדרך שלי
לשיר את עצמי
לעצמי.

השהות שלי כאן בכלוב נעה במעגלים. פעם בשנה בערך, אני מגיעה, טובלת את האצבעות במים, מקווה שהפעם זה יהיה אחרת. בדרך כלל זה מתחיל מחוויות חיוביות, מדהימות אפילו, שלא חשבתי שיקרו. אני יודעת שאלו חוויות חד פעמיות, אז אני נהנית מהן בתור מה שהן, ולא בתור מה שהן לא.

אני לא מפנטזת על העתיד, על הפעם הבאה, אני לא מקשיבה להבטחות לטווח הארוך. איתי קשרים נשרפים מהר, וגם אני מתלקחת בקלות. אחרי כמה חוויות חיוביות, אני מחליטה לתת יותר אמון באנשים. אני עדיין נזהרת, תמיד עם הרגל על הבלם, ובמודע אני משקיטה מעט את תחושת הבטן. אני יודעת שאם אני תמיד אקשיב לתחושת הבטן שלי, אני לא אוכל באמת להאמין לה.

סביבי כולם אומרים שאני יותר מדי זהירה (כשהם שומעים שנאנסתי, באותה נשימה הם מצהירים שאני לא זהירה מספיק). הם תמיד רומזים שאני פגועה מדי לעולם הזה, ושאם אני אמשיך להקשיב לתחושות הבטן שלי אני תמיד אשאר לבד. העניין הוא שכשאני לרגע אחד לא מקשיבה לעצמי, אני הולכת לאיבוד. כשאני נותנת הזדמנות לאדם הלא נכון, גם אם זאת כולה הזדמנות לשיחת טלפון, אני הופכת לאדם שאני לא אוהבת להיות.

לאחרונה אני מרגישה שאנשים חושבים שזה התפקיד שלהם לתקן אותי, כאילו שאני שבורה. השבוע קיבלתי הרצאה שלמה על האופן שבו אני מתמודדת עם המצוקות שלי. "פשוט תהיי מישהי אחרת", זה מה שהרגשתי שהשורה התחתונה. אני לא רוצה להיות מישהי אחרת. אני מי שאני כבר 31 שנה, וכל שנה אני לומדת קצת יותר על מי אני. אני לא שגרתית, אני גם לא נורמלית, זאת חלק מעסקת החבילה.

כשמישהו שאני בקושי מכירה דורש ממני "תתמודדי עם המצוקה שלך כמו שאני חושב שצריך", אני מרגישה נרמסת. כמשוגעת, לעיתים רחוקות אני מקבלת לגיטימציה להתמודד עם הדברים בדרך שלי. אנשים מסתכלים עלי מלמעלה, מאבחנים אותי, ומצהירים שאני לא הולכת בדרך הנכונה. לפעמים אני מרגישה שעבור הרבה אנשים, לשלוט במישהי כולל את הפן הרגשי.

בכל פעם שאני מתאהב
משהו בי מסרב:
זאת הדרך שלי
להזהיר את עצמי
מעצמי.

אני מתבקשת להתעמת עם המצוקות שלי חזיתית. אני נשאלת שאלות שנשמעות כאילו יצאו מאיזה ספר עזרה עצמית "פשוט תסתכלי על הדברים אחרת", מנסים להראות לי את האור. מבקשים ממני להתפשט לגמרי, לחשוף את כל הכאב שלי בפני זרים, וכשאני לא מוכנה – מניחים שאני שבורה וצריך לתקן אותי. אבל אני לא שבורה, אני לא זקוקה לתיקון. אני גם לא צריכה לשפוך את כל המצוקות שלי החוצה על האדם הראשון שמבקש להקשיב.

זה מבלבל, כי אני כנה מאוד, אני מדברת על דברים שבדרך כלל לא מקובל לדבר. כשנכון לי, אני חושפת את עצמי במלוא פגיעותי, אבל לעיתים מבקשים ממני לא להקשיב לעצמי. לא לשאול את עצמי האם זה נכון לי, אלא לתת אמון בעיניים עצומות.

זאת לא אני, אני מצהירה בפניהם. אני לא אתן אמון בעיניים עצומות, כי לעיתים קרובות מדי זה לא נכון. זה מאכזב אותם, כי הם מרגישים שאני לא בשלה, ויש לי כל כך הרבה פוטנציאל. קשה לי לדמיין איך השליטה הרגשית הזאת יכולה להיות בריאה ונכונה, אפילו המטפלות שלי לפעמים לא יודעות איך לאכול אותי. אבל לפני כמה שבועות המטפלת שלי אמרה לי שאני יודעת הכי טוב על עצמי, אפילו יותר ממנה, ואז מה אם היא אשת מקצוע "יכול להיות שאני טועה", היא מציעה.

אולי לאחרות זה נכון, לשפוך מייד את כל הפחדים הכי גדולים שלהן. אולי לנשלטות שפויות יותר, שהנפש שלהן לא פצועה ורגישה כל כך. אבל זאת לא אני, אני לא רעיון של נשלטת, אני לא רעיון של אישה. הנפש שלי, על כל הפצעים שלה, היא לא מקום לחטט בו. זה מקום סוער, שאפשר לטבוע בו אם לא נזהרים, לרוב בניסיון לא לטבוע – הם ינסו להטביע אותי.

הנפש שלי היא מקום שיחידים יכנסו אליו, רק מי שראוי למעמד. וגם אז, אל תשכח שאתה אורח. אני יודעת איפה נמצא כל דבר, והכאוס שמפחיד אותך ומותיר אותך חסר אונים הוא הסביבה הטבעית שלי. אתה לא תהפוך אותי למישהי שאני לא, אלא רק תהיה שם כדי לראות אותי הופכת לכל מי שאני כן.

בכל פעם שאני שר
משהו בי נשבר:
זאת הדרך שלי
לתת לך את עצמי
עד מחר.

(נתן זך)

כזאת אני, לא מבינה רמזים, צריכה שיגידו לי במפורש

אני צריכה שישחררו אותי במפורש, שיאמרו לי "אני לא מעוניין".

אני אובססיבית כזאת, כשמישהו אומר שהוא רוצה להיות איתי, אני נאחזת בזה

רוב הפעמים, אני יודעת, כשמישהו אומר שהוא רוצה להיות איתי זה לא שקר

זאת "אמת לשעתה".

כזאת אני, שונאת דברים שנשארים פתוחים, קצוות שנותרים פרומים

לפני שנה פגשתי מישהו כאן, נפגשנו והייתי נסערת ומוצפת. הוא ליטף לי את הראש ונתן לי לבכות, הוא הכיל לרגע את הסערה שבי. לא חשבתי שזה יכול לקרות, אבל הנה, זה קורה. בסוף הפגישה הוא אמר שניקח את הזמן לחשוב אם זה מתאים לנו, הוא הבטיח לי שלא ייעלם. גם זאת הייתה "אמת לשעתה", כי אז הוא נעלם. כמה שבועות אחר כך שאלתי אותו מה עם ההבטחה שלו, יכולתי לספוג את הסירוב אבל לא את מה שהגיע אחר כך. הוא הטיח בי שהוא לא מעוניין ושהוא היה ברור בדבריו, אז איך לא הבנתי.

התרסקתי. כזאת אני, מזוכיסטית עד הסוף, ידעתי שהוא לא איתי אבל הייתי צריכה לשמוע את זה במפורש. המחיר היה כבד מנשוא. התרסקתי, שלושה ימים לא הייתי בכלל, ובערב השלישי בטעות נעלתי את עצמי בבית. חבר שלי חשב שקרה לי משהו, אז הוא הזמין פרמדיקים ומשטרה שניסתה לפרוץ את הדלת. פתחתי את הדלת, עדיין מרוסקת, והחבר תיאר אותי כ"התגלמות טהורה של האיד". דרשתי מהפרמדיקים הבנים שייצאו מהחדר, לא הסכמתי להיות בחברתם. כשחבר שלי הוביל אותם לחדר השני הוא התנצל ואמר "זה לא אישי", ואני צעקתי בכעס "זה לגמרי אישי".

הפסיכיאטר בבית החולים סירב לתת לי טיפול, הוא רשם בדוח שיש לי אישיות גבולית ושניסיתי להתאבד ואז שחרר אותי לדרכי. לקחו לי חודשים להתגבר על הסאגה הזאת, ומה שנשאר ממנה הוא בעיקר ההשפלה: איך נתתי לעצמי להרגיש על קרקע יציבה, איך ביקשתי שישמטו אותה בכוח מתחת לרגליי. כעסתי, בעיקר על עצמי, כי זאת לא הייתה אשמתו שאני כזאת רגישה.

הלוואי שיום אחד אני אדע לשחרר את עצמי לבד. לדעת בבהירות שזה כבר לא יקרה, שעבור רוב האנשים, מילים הן רק מילים ולעיתים רחוקות הבטחות. אבל משהו בי מבקש שתרסק אותי, כדי שימותו בי כל התקוות.

היא אומרת שאם כל כך הרבה גברים לא עומדים בציפיות שלי, אולי הבעיה היא בציפיות שלי, ושאני רגישה מדי. לשמוע את זה מגבר כבר לא מרסק אותי, אבל לשמוע את זה מאישה, פשוט תוקע לי סכין בלב. אנחנו לא מכירות בכלל, אבל כל הגוף שלי זועק. והיא תאמר, מנקודת מבטה, שהנה בדיוק ההוכחה שאני רגישה מדי.

אני לא רגישה מדי

אני רגישה מאוד. אני מרגישה דברים שרוב בני האדם לא מסוגלים לחוש, ניואנסים של המציאות הזאת שנסתרים לעיני כל. זה הופך אותי לחברה נהדרת, לכתף שאפשר לבכות עליה, ולמי שתמיד מאזינה בלי שיפוטיות.

בגיל עשר זיהיתי לראשונה משהו שכל המבוגרים החכמים סביבי לא השכילו לראות: את איש החינוך שפגע בנערים בסביבתי. כבר אז ידעתי לחוש סכנה, גם כשלא היו לי מילים לתאר אותה. רק ידעתי - זה אדם שצריך להישמר ממנו. אני משתדלת לכבד את הילדה שהייתי, על ידי הקשבה בלתי מתפשרת לתחושות הבטן שלי.

היום התעלמתי מתחושות הבטן שלי, ונתתי הזדמנות למישהי להכיר לי את השולט שלה, היא התרשמה ממני מאוד וכנראה סיפרה לו עלי דברים מרשימים מאוד. קמתי במצב רוח הרפתקני, גם זה קורה. האמת? בדרך כלל אני לא נותנת כאלו הזדמנויות. לרוב אני חושדת שמדובר באדם שמתחזה לאישה כדי להכיר לי את עצמו בתיווך נשי (שוב, תקראו לי פרנואידית, זה שאת פרנואידית לא אומר שלא רודפים אחריך). אחרי השיחה איתו הבנתי שאין סיכוי שזה המצב, כי בעוד הרגשתי שהיא ראתה אותי, הוא פשוט דרס אותי ברגל גסה.

הפריע לו לשמוע שאתמול בלילה עשיתי סשן, כי זה מבחינתו "לא שליטה אמיתית". הוא לא שופט אותי חלילה, אבל לא הפסיק ללהג על זה שכל אחד יכול לקשור מישהי ולזיין לה את הצורה אם היא רק תיתן לו. אני לא מבינה איך אנשים מצדיקים בעיני עצמם את הסנטימנט של "אני לא אומר משהו אישית עלייך, אלא רק על כל האנשים שהם כמוך". 

זה לא סוף העולם שלא הקשבתי לעצמי היום, כי הצבתי את הגבולות שלי וברגע שהבנתי שאני תחת מתקפה, סגרתי הכל ואמרתי יפה שלום. עכשיו אני בוכה, וכואב לי בשבר שבחזה. זה חלק מלהיות רגישה מאוד, דברים שאנשים זרים לגמרי אומרים לי (בתוספת המשפט "אני לא מנסה להעביר עלייך ביקורת", שאחריו תמיד באה ביקורת) מחלחלים עמוק. מבחינתם אני רגישה מדי, אבל אני חושבת שאין דבר כזה רגישה מדי. רגישות היא המעלה הכי גדולה באדם, ואדם שרואה בה נטל או חולשה הוא אדם לא רגיש מספיק. וזה אדם שלא מתאים לי.

כן, רוב הגברים אינם רגישים מספיק עבורי. זה לא אומר שאני צריכה להנמיך את הסטנדרטים שלי. זה אומר שאני לא לכל אחד. אני נהנית מזה שאני לא מתאימה לכולם, אני לא נוחה לעיכול, אני כל כך הרבה ויש כאלו שזה יותר מדי עבורם. אבל עבורי זה לא יותר מדי, ועבור כל מי שבוחר לאהוב אותי זה לא יותר מדי. אז עכשיו כואב, וזה מותר. אני לא צריכה לתת לכאב לבלבל אותי ולגרום לי לחשוב שאני לא מספיק נכונה עבור העולם הזה. ככה אני, כואבת באותה עוצמה שבה אני אוהבת. ואין דבר שאני שונאת יותר מאשר כשאני נותנת יותר מדי הזדמנויות לאדם להוכיח לי שאני טועה - ואז אוכלת חרא על זה שלא נתתי מספיק.

התגעגעתי לרגע הזה, אחרי שאני צורחת בכאב שלא יאמן וקורסת לידיים שלו. הוא מסיר את הכיסוי מהפנים שלי ומבקש שאני אביט בו. מייד אני שוב נוכחת, העיניים שלי בורקות באושר ובגאווה. זה הרגע הזה שבו גואה בי ההבנה שהגוף שלי מדהים, שאני מדהימה, ושאני והגוף שלי אחד הם.

זה לא תמיד מובן מאליו, שאני והגוף שלי אחד. שנים של טראומות העכירו את הקשר בינינו, ניכרו בינינו, וככל שהניכור גדל, כך התכנסתי בתוך עצמי. ידעתי שבמצב הזה שבו אני בקושי שולטת על עצמי, אני לא יכולה להרשות למישהו אחר לשלוט עלי. הרגשתי כמו ילדה פצועה בעולם מלא חיות טרף, וידעתי שהדרך היחידה להגן על עצמי, שהדרך היחידה להחלמה, עוברת בתקופת התכנסות.

שנים שבקושי אוננתי אפילו, הייתי נוגעת בעצמי וכל מה שהרגשתי זה את השבר, או הגלד המחוספס שעולה עד בית החזה. הייתי יבשה, והגוף שלי היה זר לי. לא הצלחתי להתנתק מהמחשבה שזהו, חטפתי מכה אחת יותר מדי, ואני שבורה. אז הרפיתי. העונג לא חסר לי, אבל היעדר המחסור שרף אותי מבפנים.

בתקופה הזאת התעצמו הכאבים שלי, שהתחילו אחרי התקיפה האחרונה. זה התחיל מהשכם הימני (אולי כי הדבר שאני זוכרת הכי חזק מהתקיפה זה אותו מנסה למשוך את יד ימין שלי אל הזין שלו), והתפשט לכל הגוף. השרירים שלי היו מכווצים תמידית, מתכוננים למכה הבאה, והגוף שלי לא עמד בעומס. היו תקופות שבקושי יכולתי לשבת בלי שהגוף יבכה ממאמץ.

השתוקקתי לאינטימיות, לא למיניות, לא למגע עצמו אפילו, אלא ליכולת להוריד לזמן מה את המגננות ולתת למישהו להיות קרוב אלי. כמה חודשים אחרי התקיפה ביקר אותי חבר טוב, וביקשתי שנתכרבל, אמרתי לו כמה זה חסר לי. הוא חיבק אותי וטמנתי את הראש בחזה שלו, הרגשתי עטופה כמו בתוך ענן צמר גפן ובכיתי בהקלה.

בחודשים האחרונים הרגשתי הרבה יותר מסוגלת, הצלחתי יותר ויותר בקלות לתת אמון – קודם כל בעצמי. ביכולת שלי לקרוא אנשים, לחיוב ולשלילה, ומתוך כך לבחור באופן אקטיבי לתת אמון כשאני מרגישה שזה נכון.

לקראת סוף הסשן אתמול, כשהוא עינה לי את השדיים, הרגשתי בעננים. לא ידעתי מה הולך לבוא, ידעתי שזה הולך לכאוב, אבל גם שאני אקבל את זה באהבה. במקום להתכווץ בציפייה, נשמתי עמוק והתמסרתי אל חוסר האונים ואל חוסר הידיעה. הייתי קשורה, הרגשתי כמו זחל בתוך גולם. לא ראיתי כלום, הגאג היה טחוב לי לפה, ולא היה לי לאן לברוח – ממנו, אבל קודם כל מעצמי.

הוא שאל אותי לרמת הכאב שאני חשה בפטמות, ואמר שהוא רוצה לקחת את זה דרגה אחת מעלה. לא ידעתי מה הוא מתכנן, לא ידעתי כמה זה יכאב, אבל מיד הסכמתי (לא שהייתה לי ממש ברירה, כמו שהוא הזכיר). לא הייתי מוכנה לזה, צרחתי כל כך חזק והגוף שלי קפץ בתוך מגבלות החבלים. אני חושבת שהוא כיסה את הפה והאף שלי לכמה רגעים לפני שהסיר ממני את המסכה, לוקח ממני את הדבר האחרון שעוד נותר בשליטתי.

"את בסדר?" המבט שלי ריחף באוויר, הוא ביקש שאסתכל עליו. התמקדתי בו ופרצתי בבכי מטלטל, אבל גם לא יכולתי להפסיק לחייך, העיניים שלי נצצו ולא רק מהדמעות. אני יותר מבסדר, מדהים לי. הייתי עדיין מזועזעת מעוצמת הכאב, אבל הרגע הזה מוכיח לי שאני שלמה – ושמעולם לא נשברתי. אני מביטה בו, אני יודעת שהוא מרוצה ממני, ויותר מזה אני כל כך גאה בעצמי. כל כך גאה ביכולת שלי לראות אם מי שניצב מולי ראוי לאמון לי, וכשאני מחליטה שכן, אני מתמסרת כאילו מעולם לא נפגעתי. אני משחררת הגנות ונותנת לכבול אותי בסיטואציות שמאפשרות לי להתרפק ולאמץ את חוסר השליטה על מה שקורה לי באותם רגעים.

ואני נותנת בו את המבט הזה שאומר: "אתה גאה בי, נכון? אני גאה בי. לא הייתי מאמינה, אבל אני מסוגלת. תראה את הגוף שלי, כמה שהוא קסום וחזק למרות ואולי בגלל כל החבטות שהוא ספג. תראה כמה אני חזקה וקסומה, כמה אני נהדרת. אני גאה בי, תראי למה את מסוגלת".

יש לי תשוקה להרגיש משהו נורמלי

כאילו העולם לא מתמוטט בחוץ

אני פותחת את הפה 

והמילים לא יוצאות

בית החזה מרגיש חלול

כל כך מפתה למלא את החלל הזה בזין

להכיל את כל העולם אני לא יכולה, אבל זין אולי כן

גם זה כבר לא בטוח

אני בודדה

אבל כבר הבטחתי לעצמי לא להזדיין מתוך הבדידות

היא מערפלת לי את החושים וגרמה לי בעבר להגיע למקומות מסוכנים

אני לא צריכה עכשיו שימלאו לי את החללים

רק יחבקו, אני רוצה כתף לבכות עליה

אני רוצה להרגיש ידיים עוטפות אותי 

להרגיש זקפה מתעוררת בין הגופים הצמודים

לרגע אחד לשכוח את התהום שנמצאת ביני לבין העולם

היא שואגת לי בפנים ואני רק רוצה שמישהו ישתיק אותה

אפילו לכמה דקות

בינתיים אני כותבת ושרה

המילים מרגיעות את הסערה והמוסיקה מרטיטה את בית החזה

אני כותבת משמע אני קיימת

אני שרה משמע אני נושמת

אין לי זמן לבכות

לא עליך, לא עלי

לא על כל מה שקורה

על כל מה שמתפרק

אין ללב שלי פנאי להישבר שוב

הוא נשבר כל פעם שאני יוצאת לרחוב

והכל כל כך נורמלי למראית עין

הכל כל כך משוגע

אני יוצאת לרחוב

והעצב ממלא אותי

לפעמים הדבר היחיד שמונע ממני להתרסק

הוא שאני יודעת שלאף אחד אין זמן לאסוף לי את השברים

מה התועלת בהתפרקות אם אין על מי להתרפק

שייתן לי לפחות לרגע מנוחה מהמאבק הבלתי פוסק

למדתי להוריד את המשקל של כל העולם מהכתפיים

למדתי להיראות בחולשתי

אבל זה לא זמן להיות בו פגיעה

זה לא הזמן לבכות

"לפני שאני אשלוט בך", הוא מבטיח. "אני אלמד אותך לשלוט בעצמך".

יש שולטים שחושבים שתפקידם הוא לעצב את הנשלטת שלהם לפי רצונותיהם ולפי צרכיהם. היא, פשוטו כמשמעו, רק כלי עבורם. כלי קיבול לזרע, או להכלת האגרסיות והפנטזיות שלהם. היא, מבחינתם, הייתה יכולה להיות כל אחת. השאלה עבורם היא כמה יצטרכו לעבוד כדי לעצב אותה לפי מידותיהם.

אבל האדון שלי רואה אותי כמו שאני, לפעמים אפילו באופן מדויק וברור יותר ממה שאני רואה את עצמי. הוא לא רואה בי שבר כלי, כמו שאני לפעמים רואה את עצמי. אני עדיין מרגישה שבורה לידו, פוחדת מהרגע שבו הגוף שלי יבגוד בי, ייסגר וינעל מאחורי המגננות. "אני רוצה להיכנס לך לראש", הוא מניח את כף ידו החמה על עורפי, מסיט את השיער מפניי ונושק למצחי. אחר כך הוא מכסה את עיני, ומורה לי לשכב על המיטה.

אני מגששת את דרכי ונשכבת על הגב, כפי שהורה. הוא לוקח את ידיי ומניח אותן לצידי גופי, נוגעות לא נוגעות, מסובב את כפות ידיי שייפנו כלפי מעלה. אני מחכה שיקשור אותי, שיותיר אותי בלי ברירה אלא להתמסר, אבל החבלים לא באים. במקום זה אני מרגישה את ידו מלטפת לי את שיער הערווה, ובלי להתמהמה מוצא את הדגדגן שלי. אני רטובה בשבילו, אפילו שהוא עוד לא עשה בי כלום. יש נשלטות שזה משפיל אותן, כשגופן מתמסר כך, אך אני רוצה שהוא יראה: "תראה, מה הגוף שלי יכול לעשות!" אני אומרת לו בראשי.

הוא מפשק מעט את רגליי, ממשיך בעיסוי הדגדגן. "את יודעת מה אנחנו עושים היום?"

אני מנידה בראשי. "לא", אני אומרת. מתה לדעת לאן הוא לוקח אותי הפעם.

"שיעור במיינדפולנס", הוא מסביר ואצבע אחת נכנסת לתוכי. "מיינדפולנס, או קשיבות, בשבילך חובבת המילים, היא תהליך פסיכולוגי של הבאת תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות בזמן הווה". האצבע שלו חופרת בתוכי והוא מורה: "תחזרי על מה שאמרתי".

אני מניחה שהטלפון שלו לצידו והוא מקריא לי מוויקיפדיה. "אנחנו עושים מדיטציה?" אני צוחקת. האצבע הבודדת שבתוכי נעצרת. אני בטוחה שהוא ישלוף אותה או יוסיף אחת נוספת, אבל הוא עוצר ואני קופאת. מחכה לתנועה שלו, מתאפקת שלא להניע עליו את אגני. "את צריכה לקחת את זה ברצינות", הוא אומר. "ולהיאבק בפיתוי להתמסר, מובן?"

אני מהנהנת. "יופי, עכשיו תרגעי ותנשמי עמוק. אני רוצה שתרגישי את האוויר ממלא לך את הריאות, מנפח את הבטן... עצרי".

אני עוצרת את נשימתי. הוא סופר בקולו הרגוע עד שלוש, ומורה לי לשחרר את האוויר. "יפה, עכשיו שוב, והפעם אני רוצה לשמוע אותך. שהאוויר ייצא באנחה".

הוא קוצב שוב את נשימתי, מורה עלי לעצור בין השאיפה לנשיפה, סופר עד שלוש, לפעמים עד ארבע ומנחה אותי לשחרר את האוויר. אני מבצעת, הוא מוסיף אצבע שנייה לתוכי ומתחיל לזיין אותי באיטיות. אני מתכווצת סביב אצבעותיו. "לשחרר", הוא מורה. "יפה מאוד", הקצב מתגבר, בעיני רוחי אני מתפתלת, בולעות אותו לתוכי, אך הגוף שלי נותר דומם. אני מרגישה את הנוזלים שלי ניגרים מתוכי על אצבעותיו והמיטה.

האגודל שלו מצטרף ומתחיל לעסות לי את הדגדגן, אני פולטת יבבה דקה. "לא לשכוח לנשום", הוא מזכיר לי, אני מרגישה שהוא מגייס את הידע שלו על הנקודות הכי רגישות שלי, לוחץ לי בכוונה על כל הכפתורים. "את יודעת למה אנחנו עושים את זה? את תקועה מדי בראש שלך, ולא נותנת לי להיכנס". אני מתכווצת, ולא מהעונג. "לפני שאני לוקח אותך ועושה בך כרצוני, את צריכה להכיר את עצמך. אני יודע שאת חושבת שאת יודעת בדיוק מי את, אבל אין לך מושג". הוא חופר בתוכי ואז מפסיק באחת, ויוצא מתוכי. אני מרגישה כאילו הוציאו ממני את האוויר.

אני שומעת אותו מתעסק במשהו ומרגישה את האוזניות מונחות על אוזניי. "עכשיו אנחנו נעשה תרגיל קטן, טוב?" אני מהנהנת, סקרנית. "את תשכבי כאן, ותחשבי על כל הסיבות שאת חוסמת אותי מלהיכנס לך למוח. ואחר כך, אם אני אוהב את המסקנות שלך, את תקבלי פרס".

המוסיקה מתחילה. אצבעות נעות על פסנתר ברכות, מותירות חללים של דממה בין משפט למשפט. אני מקשיבה למוסיקה, מתעכבת על הצלילים העיליים שמהדהדים אחרי כל פראזה. לרגע אני שוכחת את המטלה שלי, אבל אז אני מקבלת כשהאצבע המורה שלו שוב נכנסת לתוכי, סטטית. אני נזכרת בהוא שהיה דוחף לי אצבעות, איך הנשמה שלי הייתה בורחת כל פעם שהוא עשה את זה בלי לשאול, אני נזכרת איך עוד שנים אחר כך לא יכולתי שיכנסו אלי ככה בהפתעה. לא סמכתי על הגוף שלי שיצליח להכיל גם את איבוד השליטה הקטן ביותר. והנה, הוא כאן בתוכי עכשיו, אין לי מושג מה הולך לקרות ואני רוצה לעצור. אני כל כך מרוגשת ומגורה, אבל הגוף שלי נהיה נוקשה. מתעלם מהעונג שזורם מהאצבע שלו, מנוכחותו ומהמעמד.

אני מבחינה שעצרתי את נשימתי, אז אני מדריכה את עצמי לנשום – מרגישה את האוויר הקר נכנס מהנחיריים וממלא את הבטן, דוחף את הסרעפת שלי לכיוון האגן, סופרת עד שלוש ומשחררת דרך הפה באנחה חרישית. הוא כנראה מרוצה ממני, כי אחרי כמה נשימות עמוקות הוא מתחיל לנוע בתוכי, מוסיף אצבע נוספת. עכשיו אני לא יכולה עוד להתעלם ממה שהוא עושה לי שם למטה. אני מנסה להתרכז בנגינת הפסנתר, אבל היא מונוטונית, מבליחה לרגעים מתוך הדממה, ונעלמת שוב.

"למה את לא מסוגלת לסמוך עלי?" הוא שואל אותי בראשי. "נתתי לך אי פעם סיבה להרגיש לא בטוחה?"

"זה לא אתה", אני עונה לו בראש. "אני עדיין לא יודעת מה יגרום לגוף שלי להפעיל שוב את כל מנגנוני האזעקה". לא חשבתי שאוכל לשכב ככה פתוחה בפניו, אבל הנה אני, הוא חופר בתוכי עם שתי אצבעותיו, ובידו השנייה מפשק את שפתיי התחתונות ולא מותיר לי מקום להתחבא.

הייתי נותנת עכשיו הכל כדי להיות קשורה, שהוא לא יותיר לי ברירה אלא לציית לו, שיהיו לי החבלים להתנגד ולהיתמך. גל של עונג שוטף את עמוד השדרה שלי כשהוא נושף אוויר קר ישירות על הדגדגן החשוף שלי, אבל אני מצליחה לעצור את הרעד רגע לפני שהוא מגיע אל האגן. אם הייתי נכשלת, היה הרטט מגיע לירכיי, ומשם אל הכוס שלי שעוטף את אצבעות האדון. אני נושמת עמוק, הפסנתר נעלם ואני בטוחה שהיצירה נגמרה, אני תוהה אם המבחן נגמר, אבל אז מתפרצים הכינורות בסערה. מנגינה סנטימנטלית וסוערת שמרימה אותי באוויר. המוסיקה ממלאת את כולי ובתיאום מושלם אני מרגישה את הוויברטור מוצמד אלי.

"את באמת חושבת שאני מסוגל לעשות משהו שיפגע בך?" שואל הקול בראשי. כמה אני שונאת את השאלה הזאת, היא תמיד נשמעת לי רטורית. היא תמיד נשמעת לי כמו "את באמת עד כדי כדי שרוטה ועיוורת?" מתחיל להיות לי לא נוח, הגירוי נעשה בלתי נסבל, אני מרסנת אותו בכל כוחי. אני רוצה לבכות. כמה זמן זה עוד ימשך? עד סוף היצירה הוא אמר, ולי אין מושג כמה זמן אני כבר ככה, כשאצבעותיו טוחנות בתוכי ואני נאבקת בגוף שלי. האם הוא יכעס עלי אם אני אעצור? יהיה מאוכזב ממני? אני אהיה מאוכזבת מעצמי, זה בטוח.

לבסוף המוסיקה מגיעה לשיא והתזמורת מתנפצת בראשי כמו צונאמי על תל אביב.

אני מרגישה אותו מתיישב לידי על המיטה, המזרן כורע תחת משקל גופו, וגופי הרפוי נמשך אליו. אני מרגישה את בד מכנסי הג'ינס שלו צמוד לירכי העירומה. הוא מסיר ממני את כיסוי העיניים. אני מסתכלת בו בעיניים בורקות, מתקשה למקד את המבט. אור בוקע מהחלון וממסגר את פניו בהילה מלאכית. "נו?" הוא שואל, מסתכל בעיניי ומחכה שאשוב אליו. "איפה הראש שלך?"

אני לא יודעת מה להגיד, אבל השפתיים שלי נעות מעצמן: "לא נתת לי סיבה לא לסמוך עליך". הוא נושק למצחי, מרוצה. נתתי בו מבט ארוך, וקיוויתי שהוא מבין את שאני אומרת בלב: "יש לי רק את המילה שלך שלא תפגע בי, והמוח הדפוק שלי עוד לא מצא דרך לעוות את הכוונות שלך, ככה שתהיה לי סיבה".

ציווית עלי לגמור, אז גמרתי.

הגוף שלי גמר.

זה לא הרגיש כמוני, בשנים האחרונות אני לא גומרת בקלות.

כדי לגמור צריך להתמסר ולהיות נכונה להיראות בפגיעות ובאינטימיות, ואני פשוט לא יכולתי. אפילו לא עם עצמי. הייתי מנסה, כמה שניסיתי, אבל לא הרגשתי כלום.

הרגשתי שבורה, מקולקלת, מתה מבפנים. הייתי נזכרת בימים של פעם, לפני שנשברתי, איך יכולתי עדיין להזדיין ולגמור למרות הטראומה ולמרות הכאב והפחד וכל הסיבות שבעולם שלא לתת אמון. אבל אט אט נשחקתי. כל פעם שחצו את הגבולות שלי, שזלזלו בי כי אני לא נקשרת בפעם ראשונה, שהיכו אותי ישר - עוד לפני שהניחו את התיק, שאמרו לי שהבעיה היא בי. כי אם אני נפגעתי פעמים רבות, לא יכול להיות שזאת לא אשמתי. רבים מכם הציעו לי, שאולי אני צריכה לחשוב מה אני עושה לא בסדר שאני מושכת אלי כאלו גברים איומים.

רגע לפני שהתחיל הסגר, זה היה ביום האישה כמה הולם, גמרתי. פגשתי איזה בחור מהטינדר, הוא גרם לי להרטיב בתחתונים כל היום, שהייתי צריכה ללכת לסופר פארם לקנות תחתונים חדשים. הוא היה מוזר, בקושי דיבר ורוב הזמן גם נראה היה שלא שמע כשדיברתי אליו, או לא הבין. כל דבר הייתי צריכה להגיד פעמיים, לפעמים אפילו לענות על שאלות ממש מוזרות כמו "למה את רוצה שאשים קונדום" או "האם זה משנה לך אם אני אכנס לך לכוס או לתחת".

אבל הוא היה מצויד

בשני ויברטורים רציניים. אחד מהם חדר עמוק לתוכי והשני הוצמד ישירות לדגדגן. ואני גמרתי וגמרתי עד שכאב לי. עד שהרגשתי את התקרה של הכוס שלי רוטטת, לא זכרתי איך זה מרגיש בכלל. אחר כך הוא רצה לחדור אלי, אבל כל השאלות שלו בלבלו אותי, והורידו לי את החשק. אז כמו פמיניסטית טובה, השארתי אותו להמשיך לבד ולספק את תאוותו ולקחתי מונית הביתה. בדרך הבנתי שפתאום לא כואב לי כלום. הגוף שלי לא מרגיש עייף וכבד והשרירים לא תפוסים ומתוחים.

התענגתי על הימים האלו, וחששתי, שאם אני רוצה שיפסיק לכאוב אני באמת צריכה שיזיינו לי יותר את הצורה. לשמחתי, היה זה ערב הסגר, ומתוך אחריות חברתית החלטתי להפסיק עם הגברים. אבל פתאום הרגשתי את עצמי נובעת. החלטתי לקחת את התקופה הזאת כדי להכיר את עצמי יותר טוב, להתגבר על כל החסמים, ולגמור כאילו אין מחר.

מה כבר היה לי לעשות חוץ מלאונן כל היום, אחרי שזרקו אותי מהעבודה? אז אוננתי, ולא ויתרתי לעצמי. וכשזה לא הרגיש טוב, ויותר גרוע כשלא הרגשתי כלום, לא כעסתי על עצמי. לא קיללתי את מי ששבר אותי ולא קיללתי את עצמי. 

ואז ההגבלות הוסרו, עדיין יצאתי לפגוש אותך עם מסכה, מההרגל. אבל אתה הורדת אותה מהפנים שלי כדי לנשק אותי. 

אחר כך סיפרת לי שאתה רוצה לגרום לי לגמור בלי לגעת בעצמי. ואני כעסתי בלב, כי זה עשוי לקחת זמן, ואיך אתה מעז להגיד לי מה אתה רוצה לעשות לי, ולרמוז שאולי תהיה פה גם מחר? אני עדיין לא יודעת אם אתה פה איתי, אם אתה קורא, וגם אתה לא יודע. אני מקווה שתיתן לי לחזר אחריך, אבל בכל מקרה, לא האמנתי שאהיה מסוגלת לגמור כך. על פי פקודה. גמרתי לפי פקודה בעבר, אבל תמיד תחת גירוי מאוד אינטנסיבי. אני לא חשבתי שאני אצליח, אפילו צחקתי עליך קצת בראש, חשבתי שעוד לא הבנת עם איזו דפוקה יש לך עסק.

אבל גופי היה חכם ממני, וכנראה שאתה לא ראית אותי כשבר כלי כמו שאני רואה את עצמי במראה. וציווית עלי לגמור.

אז גמרתי.