"את בחדר?"
"לא האדון, ללכת?"
"עוד לא, אני אגיד לך מתי"
אני מנצלת את ההזדמנות לקחת עוד שאכטה או שתיים מהג'וינט. כשהוא מורה לי ללכת לחדר אני קופצת מהמקום, באמצע הגמר של איזה ריאליטי מטופש שכבר ראיתי בעבר. הוא יורה עלי הוראות: "מהר. לחדר. תתפשטי".
אני סוגרת אחריי את הדלת, וקופצת מתוך הבגדים. אני מנערת את הקרסוליים מהמכנסיים וכותבת לו שאני מוכנה. חלילה שלא יחכה. על הפטמות שלי כבר יש שתי חתיכות מסקנטייפ ממקודם, הלילה אני אשן איתן וארגיש מחובקת על ידיו מרחוק. עד מהרה הפלאג מוצא את מקומו באחוריי, הפה שלי נסגר בסרט הדביק והמצבטים מעטרים את השפתיים התחתונות שלי.
בדרך כלל, עצם הציווי לאונן מרגש אותי כל כך, אבל הפעם אני מרגישה משהו אחר. האדון הסביר שהוא מדמיין אותי מבצעת את ההוראות שלו, ושכל חריגה שלי מהן תגרור עונש. אני מבטיחה לו שאני מצייתת ממש כאילו הוא היה כאן. אני מדמיינת אותו צופה בי מתפתלת ומנסה לגנוח, אבל הקולות נבלמים בשפתיים המהודקות. אני מרגישה כמו בובה יוקרתית בחלון ראווה, והאדון עומד בצד השני ומביט בי. אנשים עוברים ברחוב אבל רק הוא רואה אותי, ורק אני רואה את הברק בעיניים שלו.
אחר כך האדון מורה לי להוריד את המצבטים ולגמור. "קחי את הזמן", הוא אומר לי, ואני מנסה למשוך את העונג עוד ועוד, אבל כמו תמיד אני גומרת כמעט מייד. אני נדרשת להישאר עוד כמה דקות ככה, עם הפלאג באחוריי והמסקנטייפ על הפה, ואני מהרהרת איך זה שלמרות שאני לבד כרגע – האדון לצידי, חש את העונג שלי ומסופק מהצייתנות שלי, מהכאב שלי סופגת בשבילו.
בשבועיים האחרונים עשינו את זה כמה פעמים, והפעולה נהייתה לי טבעית, כאילו עשיתי את זה תמיד. כאילו תמיד הייתי הבובה שלו בחלון הראווה. בלילה אני נרדמת בקלות עם המסקנטייפ על הפטמות, מדי פעם אני מתעוררת לרגע, והיד מושטת לפטמות. כשאני נרדמת שוב אני מרגישה מחובקת, אני מרגישה שהוא כאן איתי.