מה-יתרון העושה באשר הוא עמל?
את-הכול עשה, יפה בעיתו ...
החוויות שאנחנו עוברים, מביאות אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמינו, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד.
כל אחד מאיתנו עובר אותם אחרת....לא פשוט הענין הזה אבל אפשרי :)
וכאן אני כותבת את עצמי ועל עצמי...
סוג של דיסונאנס שאני תמיד נזכרת בו בתקופות שכאלה. ענין הכאב אצלי. אני שונאת שכואב לי 👽🤭 אני בשניה הופכת להיות ילדה חסרת אונים, שלא יודעת מה לעשות עם עצמה. מתוסכלת ומפחדת הכאב משתק אותי, יותר נכון הפחד ממנו. זה לא הכאב. זה ההשלכות שלו. אני אפילו לא יודעת להסביר. בין רגע אני הופכת להיות הכי חלשה, לא יודעת מה לעשות. (זה רק כשמדובר בי) לא משנה כל ההגיון בעולם אני מתקפלת, חוזרת להיות עוברה. אולי כאבי הגוף כשמשהו מתקלקל, זה כמו להכאיב לעצמי ובזה אני ממש לא טובה.
ואז יש את הכאב שאני רוצה ומבקשת בקשר הזה שבנינו.
סף הכאב שלי גבוה, ולעתים אני זקוקה להעניק את הכאב שלי כדי להרגיש עוד יותר בעצמה את המקום שלי אצלו ועבורו.
רוצה לכתוב סיפור פשוט על צונאמי של התרגשות. על צורך נקי וטהור לחלוטין להיות במלֹא ההתמסרות. רוצה להמיר מילים של מחשבות בנוכחות, בתחושות. רוצה לכרוע מולך ללא עור ומגן גוף כנפש חושפת גם אם חוששת כי על אף הפגמים החדשים נשארתי אני אפילו יותר מזוקקת
כן, כמו וויסקי טוב :))
"תודי שאני קצת יפה לך" - מודה :) \(כל כך יפה לך) Rotem cohen - Como El Agua ft. Descemer Bueno
nuncateolvides de aquelbeso bejo la lunallena y esasonrisita no se borrara cada Segundo eres mas bella y esa Mirada traviesajamas mi memoria no la borrara…
את שקטה, הוא אומר לי. הוא רגיל לראות אותי סוערת מטולטלת בין כעס לחיבוק בין תקווה לפחד בין שמחה לעצב בין מועקה להקלה. בין בכי לצחוק משחרר בין חיוך לדמעה בין ויכוח לשיחה בין פעילות בלתי פוסקת לבטלה מוחלטת.
שקטה זה לא מוכר לו.
המטוטלת היא בפנים עכשיו אין טעם שכולם יראו וישמעו אותה כל שנשאר זה לחכות.
יציאת מצרים היא מטאפורה נפלאה, אבל האם היא באמת יציאה מעבדות לחירות? האם לא יצא עמנו מעבדות הגוף לעבדות הרוח? תחשבו על זה 😊
קצת מעל שלוש שנים עברו חלפו מאז אמרנו כן לו והוא לנו גילינו עוד ועוד עלינו כזוג ועל כל אחד מאיתנו בנפרד. גדלנו בתוכנו והגדלנו את נוכחותנו. נתנו מעצמינו הרבה מעבר למה שחשבנו שאנחנו יודעים לתת. עשינו דרך שלא האמנו שקיימת בכלל 😊 כל כך יפה להתמסר. לבטוח באדם ובקשר, גם אם לא הכל הולך חלק, ולתת לקולות הפנימיים שלנו להיפגש וליצור לחן חדש. כשהמקום מוגן, בטוח וברור, ההתמסרות עצמה היא עונג של ממש. התערטלות הגוף והנפש מאפשרת חופש אמיתי ומרגש. מאפשרת בקיעת מחסומים. השקט, הבטחון, ההחלטיות והקביעות מאפשרים לי להיות מי שאני במלואי. מאפשרים לי להיות פתוחה וגלויה, חשופה ופעורה בכל רובד שקיים בי. אני חושבת ומאמינה שזוהי חירות 😊 בשבועות האחרונים אני עוברת שוב טלטלה לא קטנה האיש שלי איתי וגם האדון צועד איתנו. לא מפתיע אותי שכל זה הגיע רגע לפני האביב, שניה לפני שאני חוגגת יומהולדת. ברור לי שאני בעוד למידה מול חירות הנפש האמִתית שלי.
המילים הללו שכתבתי לפני כשנה מאד מתאימות לי לימים אלו – ימים של פרדה והתחדשות
נפרדת ממני מכל מה שאולי הייתי "משבר האושר והדווי" מנסה להשיל קליפות אחרונות. בשקיפותן בונות לי מגן
מנסה להיפרד מהביטחון שבאי הודאות. מתפשטת כדי להביט בקווי המתאר שמספרים לעולם אותי
רוצה לכרוע על בירכי ללגום מהסערה לרוות שמחה להתעגל באהבה להיפרד עכשיו מקשיחות השכחה שבנויה בי, כסכר.
אופנוע כבד מזמזם לו ליד המכונית שלי וחולף העיניים שלי עוקבות אחריו והראש מקרין לי במוח את כל התפקידים שאני רוצה להיות בתוכם ואז אני נזכרת שאת התסריט לסרט הזה עוד לא עשינו...
בתוכי אני נפתחת. אני מדברת, גם אם לא יוצא ממני שום צליל.
כשאני על הזין שלך אני מתנקה גם אם הנוזלים לא נשפכים לי מהעיניים
הזין שלך חודר לי לרחם באותה מידה שהוא חודר לי נשמה
כשאנחנו מחוברים ככה הידיים שלך מועכות אותי מעצבות אותי לשימושך האוזן והגוף מרגישים את הלב שלך וקצות האצבעות שלי שומעות את הגוף שלך אני לפעמים מבינה יותר אותך, אותי וגם אותו
"העולם הוא רק תחנה של זמן " כתבה אסתר שמיר והשמיעה לנו את זה ריטה בלחן של רמי קליינשטיין.
חושבת על זמן, בתקופה האחרונה, יותר מהרגיל,העבר ההוה והעתיד שוב מקבלים צורה קצת שונה עבורי. יותר ויותר לומדת שזמן, יותר נכון הערכת הזמן וההתייחסות אליו, הם ענין סובייקטיבי. כל אדם ממלא, או שלא, את זמנו על פי סדר עדיפויות שלמד או שלימד את עצמו שכך הוא הנכון לו. האחד יקדיש זמן מועט ביותר לאותו דבר שהאחר יקדיש לו שעה ארוכה.
24 שעות ביממה יש, אנחנו מחלקים את זמנינו, קודם כל, בין זמן העירות וזמן השינה. כל אחד על פי צרכיו. כל פועלינו, מחויבותינו והנאותינו יסודרו אחכ במרחב הזמן האישי שלנו על פי סדר העדיפות הפנימי ו\או החיצוני שמנחה אותנו.
קשר ותקשורת דורשים תשומת לב שבין השאר זקוקה לזמן, זהו אחד הדברים האינטימים יותר בסדר העדיפות הפנימי והאישי של כל אחד מאיתנו. כשמישהו חשוב לי ורוצה בקרבתו, אמצא את המקום והזמן בסדר העדיפויות שלי להראות לו זאת. אבל האם הזמן ושימת הלב שאני מקדישה לו מתוך מרחב הזמן האישי שלי מספקת את צרכיו? את צרכי הקשר והתקשורת שלו איתי? זה כבר תְלוי המקום שלי בזמן שלו וביכולות ההבנה וההכלה שלו אותי בתוך מרחב הזמן שלי.
זה כמובן קורה גם הפוך. הציפיה שלי לקשר ותקשורת מסויימים בזמן נתון זה או אחר, תלויה ברצון שלי למקם את עצמי בסדר העדיפויות שלו במרחב הזמן של האחר. בשבילי, אם אני רצוייה ו\או חשובה לאותו אדם, יִמָצֵא לו הזמן להיות עימי בקשר כזה או אחר.
משוואה לא פשוטה זו, כיוון שכל אחד מאיתנו מתייחס אל מימד הזמן במרחב הפרטי שלו בצורה שונה. מה שלא מתאים לי ולא נכון לי במרחב הזמן והחיים שלי יכול להיות מדוייק ושלם אצל האחר. ואז כתוצאה ממשווה זו, יתכן וארגיש לא חשובה\רצוייה כיוון שאני לא מסופקת מהזמן שאני מקבלת. על אף שאולי זה כל הזמן שהוא באמת יכול, מתוך מרחב הזמן וסדר העדיפויות שלו, להקדיש גם למי שהוא רוצה וחשוב לו.
מנסה לברר עם עצמי כמה זמן ומקום אני צריכה לאפשר, עד שאבין אם זה נכון או לא, אם יש דבר כזה שאפשר להעמיד אותו במקום של נכון או לא. ככל שהזמן עובר, גם השנים : ), אני לומדת שזה בעיקר תחושות פנימיות והיכולת להבין ולקבל את מרחב הזמן וסדר העדיפויות של האחר. גם אם אין לי סבלנות יתֵרָה (ואין לי) יש לי יכולות הבנה והכלה טובות וארוכות טווח שמחפות על חוסר הסבלנות.
ובכל זאת, מידי פעם מצליחה להבין שזה לא הזמן שמונע את התקשורת, אלא מקומי בסדר העדיפויות מול מקומו בסדר העדיפויות שלי, אם שם תוֹאם גם הזמן יִמצֵא.
עניין של זמן גידי גוב מילים: אהוד מנור לחן: רמי קלינשטיין
קח אותו לאט את הזמן העולם עוד יחכה בחוץ קח עוד שאיפה מן הזמן שתי דקות לפני ההתפכחות.
"תתמקמי עלי, תמלאי את עצמך בי ואל תזוזי." הדי הקול שלך חודרים דרך עור התוף שלי ומגיעים על למקום המפגש של הגוף שלנו. אתה אוחז במותני באחיזת צבת, גורם לי להיות זקופה ולהביט בך. "עכשיו ספרי לי." אני נעה קלות מתכווצת מעט שם באיזו המפשעות שלנו ואתה משחרר לרגע יד אחת כדי לסטור לי, "אמרתי לא לזוז, אני רוצה שתספרי לי כל מה שאת רוצה לומר לי עם הפה שלך, לא עם הכּוּס, הוא לא זז." ידך חוזרת לאזור המותן שלי ואתה מחזק את האחיזה שלך במעלה עצמות האגן שלי, מקבע אותי עליך כמו מסמר שהוכנס לחור שנקדח בדיוק עבורו. "מה אתה רוצה שאספר לך?." אני מרגישה את חום המבוכה מטפס מעומק הבטן אל הצד החיצוני של העור שלי, "לא חפרתי לך מספיק?" אני מטה את עצמי מעט קדימה, בטווח שאתה מאפשר לי ומצמידה את השפתיים שלי למשולש ההוא שנמצא בין האוזן לצוואר שלך. "אני מקשיב." אתה מניע את האגן שלך בתנועה קטנה כך שהזין שלך מתחפר עמוק יותר בתוכי. אני נושמת עמוק, מרגישה את כל כלי הדם כאילו התרכזו בדפנות שפתי התחתונות שעוטפות בחזקה אותך. ומתחילה עם מילים שגם לי לא לגמרי מובנות. אתה מזיז ממני את הראש שלך, מטה אותו הצידה ומחייך, "ביקשתי לדבר עם הפה, מיתרי הקול, לא מהבטן.", אני צוחקת בקול, עוד תנועה מתהדקת של הידיים שלך ושל האגן שלך והמילים נשפכות ממני החוצה. אני מספרת לך על הימים הלא ממש פשוטים שעוברים עלי. אני מתקרבת עוד יותר אל האוזן שלך ולוחשת לך את הגעגוע שלי וגם את שלו אליך. את הצורך לפרק מתח ואי וודאות, בלהיות שלך ומולך. בלתת לך אותנו. בלהיות הפלסטלינה שלך. צורך שגדֵל לפעמים למֵמדים שאינם מובנים לי, דווקא בימים כאלה. ידי מתהדקות סביבך, מבלי שאשים לב לכך ואתה מתחיל להניע אותי עליך בתנועות קטנות. אתה מועך את קצה השפתיים התחתונות שלי אליך, מתפיח לי את הדגדגן ומגביר בי את הצורך להימרח עליך. "תמשיכי להזיז רק את השפתיים שבתחתית הפנים שלך, כלבה קטנה ומתגעגעת שלי," יד אחת ממשיכה להניע אותי בקצב הרצוי לך והשנייה עוטפת את גרוני, כשאחת האצבעות לוחצת ומשחררת את קנה האוויר שלי. אני מותחת את צווארי כלפי מעלה, כאילו להרחיב לי את כלי הנשימה שאתה מתעקש להצר. מחפשת באוויר שבקושי נכנס את המילים שיספרו לך מה אני מרגישה אחרי תקופת זמן כל כך ארוכה ביחד. "השבוע הזה, הוא זמן חגיגות, אתה לא חושב ככה אדון שלי?" אני מלחששת לך באוזן. "להחזיק מעמד איתנו את כל הזמן הזה, זה לא פשוט," האצבע שלך מתהדקת על קנה הנשימה שלי ואני מרפה, נושמת נשימות קטנות קטנות, שמאפשרות לי להמשיך. "אני אשמח להיות כאן לשימושך, השבוע, כל יום. עבורי זו מסיבה גדולה אפילו." אתה משחרר את הגרון שלי ומתחיל להניע אותי עליך, לאט וחזק, כל הרגשות המחשבות והמילים מתרכזות בנקודה אחת, זו שבניך לביני. "אני עוד עלול לגבות ממך את החגיגה שתכננת כאן." אתה מזיז לי את הלחי שצמודה אליך, עם הסנטר שלך, הידיים שלך לא מרפות ממני ולא מאפשרות לי להגביר קצב. האוזניים שלי גועשת כמו כל הגוף שלי, הרגליים מתחילות לרעוד ואתה מגביר עצמה, לא קצב, מרים ומוריד מצמיד ומרחיק. הפה שלי נפתח ואתה נושך לי את השפה התחתונה, "עכשיו את יכולה לגמור." אתה מפסק את רגלי ברגליך וחודר עמוק יותר, אני מנסה לשנות קצב, אתה רק מחייך וממשיך בשלך. אני מרפה, מפסיקה לחשוב משחררת את הגוף, ומתרכזת רק בתנועות שלך בתוכי ופתאום היא מגיעה, גמירה מטלטלת שלא ציפיתי לה. כאילו משהו מתפוצץ בתוכי. אתה שומע ומרגיש את זיקוקי הדינור שיוצאים ממני ונותן לבלון הריק שאני להמשיך לרעוד ולנוח עליך לרגע. "נגמר יום האישה, עכשיו אני אשתמש בך להנאתי." אני שומעת את הצחוק שלך כשהידיים שלך מרגיעות אותי.
