סקרנות מאוחרת

קח לך אותי
רועדת, כואבֶת
עטוף בך אותי
נוטפת, אוהבֶת
שמור אותי לך
אוספת, מְחבֶּרת
השמע לך אותי
צוחקת, זולגֶת
קח אותי לך
ותן בי אותך

 

https://thecage.co.il/userpics/88409/normal_52363067_287845858577459_6211233982370021376_n.jpg

הציור של סמרל -אומנות אירוטית לחדר המיטות :)

"בוא. תסתכל מהמקום שלי עליה," הוא אוחז בלסת התחתונה של בן זוגי ומרים אותו למצב עמידה. "היא מאד יפה כך, אפילו סקסית לא?" אפשר לשמוע את החיוך בקולו.
"כן." קולו של בועז צרוד מכל המעמד בו אנחנו נמצאים. ההתרגשות וההתמסרות המלאה מורגשים בכל תנועה ומילה שלו. "היא מאד סקסית, ככה פעורה וקשורה, מוכנה ומחכה לך."
"ואת, הגיע הזמן שתתקרבי אלינו." הוא מפנה את ראשו לאישה שיושבת על כיסא ליד הספה. האישה בחולצה לבנה וחצאית ירוקה קצרצרה, קמה ומתקרבת אל שני הגברים.
"ספרי לי מה את רואה?" האדון שלנו מסמן לה להיעמד לפניו ממש מולי.
"אישה שכולה שם עבורך." אני מרגישה את העיניים שלה נעוצות בי אבל הכיסוי שעל עיני מונע ממנה לראות אותם והמבט שלה חסר לי כדי להשלים את ההבנה שלה.
אני מתחילה לזוז, במרחב במצומצם שיש לי מושכת את עצמי מעט לאחור. התחושה ששש עיניים  בוחנות אותי גורמות לכל הגוף של להתחמם ולהאדים קלות. כל תזוזה שלי מותחת עוד יותר את ידי שקשורות זו לזו ולכיסא שמאחור.
"ועכשיו היא גם בשבילך." אני שומעת את קולו של האדון שלי וקול קטן של בהלה ממנה כשהוא מועך את כף ידו על כתפה ומבהיר לה את רצונו, "עכשיו אחרי שראית כמה היא צייתנית ומתמסרת, כמה העונג שלי חשוב לה, מגיע לה שתפנקי אותה עם הלשון שלך ורק עם הלשון."
אני מרגישה אותה מתקרבת אלי על בירכיה, נעצרת בדיוק מול השפתיים הפעורות והנוזלות שלי.
אני שוכבת על הגב, רק מגפיים וכיסוי עיניים לגופי. כל ברך נמצאת בלולאה של חבל שמשוך וקשור לאחור.
יש לי יכולת תזוזה רק עם הגב התחתון והישבן וגם היא מעטה ביותר.
אני מריחה את נוכחותו ליד הראש שלי וכיסוי העיניים שלי מוּסָר. "אני רוצה שתראי כל מה שקורה כאן." היד שלו לשה לי את השד ולקינוח שתי אצבעות מושכות את הפטמה עד שאני עוצרת את הנשימה שלי. "תנשמי." ראשו מתקרב אלי, שפתיו נצמדות בחזקה לשלי והוא יונק את האוויר שלי שנבהל מהכאב ונעצר בסרעפת.
כשאני חוזרת לנשום ולשחרר הוא מעביר יד מהאף לי עד הנקודה בה הלשון שלה נמצאת.
"על ארבע." הוא אומר לה בזמן ששתיים מאצבעותיו חודרות אלי ממש מתחת ללשון שלה. "אל תפסיקי."
הוא נעמד מאחוריה, "תבדוק עד כמה האורחת שלנו מוכנה, אם בכלל." הוא אוחז בעורפו של בועז וזה יורד על ברכיו, מסיט את תחתוניה של האורחת ומעביר אצבע בין דפנות הכוס שלה. "היא מוכנה מאד לדעתי, אדוני."
הוא אוחז במותניה מגביה את ישבנה לעומתו, לנוחיותו. "תלקקי את הדגדגן של הכלבה שלי, תמצצי אותו ותזייני אותה עם הלשון שלך כך שהיא תרגיש איך אני מזיין אותה דרכך." הוא חודר אליה בבת אחת ומתחיל להניע את עצמו בתוכה.
"כלבה קטנה שלי," הוא חודר אליה עמוק יותר וגורם לה להצמיד את הפה הגונח שלה לשפתיים הנוזלות והנפוחות שלי. "עכשיו את מסתכלת עלי, רק עלי, כי היא רק עוד דרך שלך לגרום לי עונג."

 

בוקר של טוב אנשימים :)

 

 

יש ימים של עצב.- {ומעניין שאני בוחרת להתחיל לכתוב על זה דווקא כאן}
לרוב יש טריגר, משהו שקרה או נאמר אבל אצלי, לטריגר יש רק משמעות של מתג.
זה כאילו מישהו פתח סכר ונתן לגל ענק של מלנוכליה לשטוף אותי.
לא מלנכוליה דכאונית 😄 אלא רגש כזה של עצבות כאובה.
תחושות שכאלה שגורמות לי מחשבות על החיים שלי, על הדרך בה אני בוחרת לראות את העולם.
על הדרך בה אני בוחרת לחיות את החיים.
על הדרך והמסלולים בהם אני אוהבת ומבקשת להיות נאהבת.
מחשבות מתערבבות עם רגשות ואני מניחה לסערה האחרת הזו לסחוף אותי לתוכה
מציצה מתוכה לעוברי האורח בחיי, לכל אחד מהם הייתה ותהיה משמעות.
הלב שלי מתרחב אפילו יותר, כשאני בוחנת את מערכות היחסים שלי עם אוהבי ואהובי.
כל כך הרבה שבילים מוצעים לנו ללכת בהם, וכל אחד בוחר את מה שמתאים לו ותוך כדי הצעדה בחיים הללו מסלולים מצטלבים
וחלק מקבילים וצריך לדעת לכבד ולקבל את מסלולו של האחר ולאהוב גם אם הוא מתנהל אחרת.
ובתוך כל זה, השביל הספציפי שכאן, שבו אני צועדת כעת, מלמד אותי להרחיב את הלב, הנפש והראש עוד יותר.
וכשאני יודעת שאני במסלול הנכון אליו, גם כשאני לא יודעת להבהיר את המה ואיך אני מרגישה.
שאני מבינה שהמקום בו אני נמצאת, עבורו הוא מדהים.
במקום בו אני יכולה חשופת גוף ועירומת נפש
אני יכולה להתייצב שם על בירכי, אם צריך 😄
ולהתמיר את העצב שלי לרגש מלא עוצמות כך שאפשר לראות את מה שבתוך הלב שלי
דרך העור שלי.



שבוע של טוב אנשימים

הוא עומד על ארבע קרוב מאד לדלת, מרוכז כולו בקולות וברחשים שבאים מתוך החדר.
זרימת הדם לזין שלו שוטפת בפעימות חזקות מעבה ומזקיפה את האיבר שלו בדיוק כמו את הלב שלו.
הוא כולו בתוך הרעשים, החריקות, הגניחות, רעש ההצלפות והנשיקות שנשמעים מעבר לדלת הסגורה.
הוא אינו יודע כמה זמן הוא כבר עומד כך, אפילו הברכיים שלו לא מבקשות הפסקה.
הדלת נפתחת, יד גברית מלטפת את שערו, מושכת אותו קלות מעלה, ואז אגודל ואצבע נסגרות על ערפו. "בוא, הגיע הזמן שלך לצפות מקרוב ואולי גם להצטרף." הוא שומע את אחד הקולות המאד אהובים עליו ומרגיש את האצבעות נסגרות על עורפו ומושכות אותו.
הוא נכנס, כשהוא עדיין על ארבע, אל החדר.
האדון עוצר אותו בדיוק מולה. היא שוכבת על המיטה, קשורה כמו ישו.
פעורה, צעיף על עיניה וגאג על שפתיה.
את הרטיבות של שפתיה התחתונות אפשר להריח וגם לראות.
הוא שומע אותה גונחת ורואה אותו מניח אטב על הפטמות שלה, ואז טיפה חמה נוחתת לו על הגב, הוא מתקער.
"אתה צריך להרגיש לפחות קצת ממה שהיא הולכת לחוות היום." הוא יכול לחוש את קולו של האדון קרוב קרוב לאוזנו.
הוא מהנהן ולוקח נשימה עמוקה כדי להמשיך ולספוג את השעווה שמטופטפת לו על הגב והישבן מהירה יותר מהנשימות שלו.


לא לכעוס עלי שהפסקתי באמצע, גם אני מחכה לראות לאן יתקדם הסשן הזה :)

יום ראשון שמח לכולנו

 

אני חתולה
כזו שלא רואה ממטר.
כשאני מיוחמת
אני מייללת, 
מחרישה לשכנים
את האוזניים
מתחככת בו, רומזת לו
מכרסמת לו בצוואר.
חתולה מיוחמת
לא יודעת להגיד
"אני צריכה, בבקשה."

 

https://thecage.co.il/userpics/88409/normal_52715510_968803953316842_4581584465255464960_n.jpg

הציור של סמרל 😄 מכאן https://www.samarelart.com/erotic-art

מעולם לא הייתי נזקקת כמו בימים אלו
הגוף מבקש להפרד מהנפש
רוצה את המגע הזה
שיפרום וימוסס תחושות של גוף
מתנגד.

אני עוברת דרך שבילים חדשים בחיים שלי
יציאות ופתחים למקומות שמאז ותמיד
היו מאתגרים עבורי
ועכשיו זה הזמן ללכת בהם.

ובימים שכאלה כל תוך המהות שלי
זקוקה למקום שלי בשקעי הלב והגוף שלך
אדון שלי.
נזקקת, זקוקה, גם אלו מילים שהן חדשות לי
יותר מחדשות, זו התעוזה שלי להוציא אותן אותן ממני לאוויר העולם.
גם זה חדש לי
להעז לבקש
להיות מסוגלת לומר מה אני צריכה, נזקקת לו ורוצה.

הגוף והנפש שלי בימים אלו הן שתי ישויות נפרדות
ואני זקוקה לחיבור המחודש שלהם.
אני זקוקה שתרתך לי את החיבור בניהם
בכל דרך שתמצא לנכון
שידך יעצבו את גופי מחדש
מותאם לצורך שלך בי :)
שתשתמש בי עד שהנפש תצעק
די ועוד ועוד
ועד שגופך יספוג
את כל הבלגן הלא ברור
שבתוכי

לפעמים קורים דברים בחיים שגורמים לי הצפה ריגשית
ממש על סף טביעה בתוך הרגשות והנוזלים המצטברים של המחשבות בתוך עצמי.

בשנים האחרונות למדתי שלהגיע למקום שלי
להניח את הראש
להיות משומשת :)
להיות נקייה ממחשבות ורגשות שלי אל העולם
אלא ממוקדת במחשבות ורגשות שלי אליו
מנמיך לי את גובה פני החיים מאיימים להטביע אותי
גורם לגאות אחרת בי
מציף אותי בצונאמי גבוה אחר
כזה שגורם לכל מתח, חשש, אכזה ובלבול
להתפוגג לתוך סערת הסשן
זה לגמרי יכול להיות גם סשן של מילים
כשאין את היכולת הפיזית.

ולפעמים גם זה אין ואז
אני מחפשת לי אפשרויות נוספות
לומדת להתנדנד בנדנדה שלי לבד.
יודעת שיש מי שיחבק אותי אם אפול
וישמח עוד יותר אם אעוף איתה גבוה
בידיעה שהוא במרחק נגיעה ממני.


בוקר טוב אנשימים :)

ההתרגשות

ממוקמת בחלק התחתון של הבטן

ממש ממש קרוב לפתח השפתיים התחתונות שלנו?

 

כל התרגשות, ולא חשוב ממה, יוצרת אצלי בערה פנימית.

התרגשות במורד המפשעה שלי.

 

מאיפה אתן מתרגשות?

 

בוקר טוב ליום ראשון של השבוע

🙃😊

"שיכבי על הספה וחכי לי כמו שאני אוהב," אני שומעת את הקול שלו נותן לי הוראות, מסביר לי בדיוק איך עלי לחכות לו ולהפתעתי הוא מסביר גם למה ככה, וכמה זמן זה הולך להיות .
אני נשכבת על הספה, על הגב, רגלי פשוקות.
הציפיה הארוכה שעוד רגע תסתיים, ההתרגשות המתעתעת, הלא ברורה לי מכך שהוא מגיע להשתמש בי בדיוק למה שהוא צריך כרגע, גורמות לי לגאות של נשימות ולהצפה בעולם התחתון שלי.
הוא נכנס, אני שומעת אותו סוגר אחריו את הדלת, מבטי אל התקרה, כמו שהורה.
הוא נעמד מעלי, אני רועדת ממאמץ שלא לקום ולקפוץ עליו לחיבוק מוחץ, מעביר יד מקודקוד ראשי דרך קו האמצע של גופי. נעצר באמצע שפתי התחתונות.
"רטוב כאן מאד." הוא מציין ושתי אצבעות שלו חודרות מעט פנימה. "את לגמרי מוכנה בשבילי."
אני מגייסת את כל הכוחות שלי לא לענות לו, לא לזוז, להתנהל בדיוק כמו שהורה לי.
אני נושמת עמוק את כל המילים חזרה לבטן ורק מוציאה נשיפה קלה של דו תחמוצת הפחמן החוצה. :)
"קשה לך." הוא מניח כף יד מתחת ללחי שבצד מסעד הספה ומסובב את הפנים שלי אליו.
"הסתכלי אלי, לעיניים שלי ורק אליהם." הוא פורם את כפתורי המכנסיים שלו ואז מסיר את החגורה.
אני מרגישה את הפטמות שלי נעמדות דום מתוח מבעד לגופיה הדקיקה שעלי. הוא נעמד על בירכיו על הספה ומגיש לי את הזין היפה שלו. "תטעמי." ביד אחת הוא מרים את ראשי והאיבר המזדקף שלו כבר עמוק בפי, רגע לפני שאני נשנקת הוא מוציא אותו מפי ואת היד שלו שולף מתחת לראשי שנשמט על הספה. "איפה העיניים שלך? נעלמו?" אני שומעת אותו, וכשעיני מוצאות את עיניו הוא כבר נמצא בין רגלי, "תרימי את עצמך לכיווני." הוא אומר בחיוך אפל שכזה. ברור לו שזו אקרובטיקה עבורי.
אני מרימה את האגן לעברו, נזכרת בגשר שהיו מבקשים מאיתנו לעשות בשיעור התעמלות בכיתה ו, עיני מחייכות ישר אל תוך שלו והוא חודר אלי כל כולו, הכי עמוק שאפשר.
הוא אוחז בצד החיצוני של ירכי, דואג שלא אהיה פרושה אלא צמודה אליו, שארגיש אותו מזיין לי את הרחם.
אני מתחילה לנוע לו על הזין, גבי קעור נתמך בשכמות שלי שעל הספה ובידיו האוחזות בירכי.
"מאד נעים לי שאת מאוננת עלי ככה. תנועי קצת יותר מהר." הוא לא זז רק מביט עמוק אל תוך עיני. הפה שלי נפתח קלות, "זה לבקש לגמור? כי אם לא אני לא רוצה לשמוע." הוא מכווץ את ישבנו ומושך את אגן הירכיים שלי עוד יותר למעלה וצמוד אליו. "כן, אדון שלי," אני בקושי שומעת את המילים שלי "את שמעת את עצמך?, כי אני לא." הוא מתחיל לנוע למעלה למטה עם החלק ההוא שמעל הזין התפוח שלו. מחכך את עצם המפשעה שלו בדגדגן הנפוח שלי, שמרגיש כמו בלון לפני התפוצצות. הפה שלי נפתח מנסה לשחרר משהו שגם לי לא ברור, "מה את רוצה?" עיניו משחירות עוד יותר. "אפשר לגמור, אדון שלי?" ידי מנסות להיאחז בצידי ישבנו, "בבקשה." פי מתקשה להוציא מילים. הוא עוזב את ירכיי, אוסף את שתי ידי אל מעל לראשי יד אחת מחזיקה בן שם והשניה מונחת על צווארי, חונקת ומשחררת.
הוא מפשק את רגליו וכך מונע מרגלי לזוז ואני נעולה, מרותקת לספה.
הוא מתחיל לנוע לאט ובעצמה, החוצה ופנימה. "מה את רוצה, כלבה שובבה שלי?"
האביונה כבר מטפטפת לי מהדגדגן, אני מרגישה איך זיקוקי הדינור מתחילים בהתפוצצויות קטנות.
"אני רוצה לגמור, אדון שלי." אני לוחשת בשבריר השניות שהוא מאפשר לאוויר לחדור לגרוני.
"אני רוצה ליהנות ממך עוד קצת, תספרי עד חמישים ותגמרי." אני מהנהנת בראשי ומתחילה לספור בראש שלי, כשכל גופי ממוקד בעונג המטורף שהוא חווה, "אני רוצה לשמוע אותך סופרת." הוא מפר את הריכוז בו אני נמצאת. "עשר, אחת עשרה."
"לא. מהתחלה." עיניו מצטמצמות הוא מתכופף לעבר הפנים שלי, חודר עמוק יותר, מתחכך חזק יותר.
ידו לא עוזבת את גרוני, אני סופרת בקול כל פעם שידו מאפשרת לי.
הרגליים רועדות לי, חריץ ישבני רטוב כולו, אני מרגישה כיצד הגמירה לא רוצה לחכות שאגיע לחמישי, ואני מנסה לנשום אותה פנימה.
הוא לא מסיר את הידיים והעיניים שלו ממני, הוא מתחיל לנהום את נהמות האריה שאני כלכך אוהבת
ואני פותחת את פי רחב, צועקת בקול חלש "חמישים" ומתפוצצת, כל האורות נדלקים לי מול העיניים, עינו הופכות לאש ובעוד אני מנסה להירגע, הוא שואג לתוכי את הגמירה שלו והגמירה שלי נדלקת ושב ומתארכת לה עוד קצת.
"זיון, זה כל מה שרציתי ממך," הוא מועך אות שפתי בנשיקה עמוקה ומרוצה, עוטף אותי ומצמיד אליו לעוד דקה ואז קם מעלי רוכס את מכנסיו ומתחיל ללכת.
כשהוא אוחז בידית הדלת הוא מסתובב אלי. "נפגש ב 21.00 בערב אצלי, תביאו יין טוב."

בוקר של מלא טוב אנשימים

פוסט שנכתב לפני יותר מארבע שנים, ולא במקרה הוא קפץ לי היום ישר לפנים,:) בכלל בחיפושי בענין אחר. 
הוא לגמרי מתכתב עם הפוסט שכתבתי הבוקר.

כל פעם שאני נמצאת בצומת עמוסה לעייפה אני הכי נזקקת שבעולם.
נזקקת למקום היחודי שלי בכלל ובפרט אצלו.
לדרך הספציפית שלי לקבל את עצמי חזרה שלווה, שלמה ויודעת מה אני רוצה ומה אני עושה.

ילדה קטנה \ משה פרץ - כן ככה בא לי :)

מסתכלת במראה ולא ממש רואה ילדה
ילדה לא צריכה לעשות החלטות הגדולות עליה וממנה.
אישה צריכה לעשות החלטות, לבחור בשביל עצמה
וכמה קשה לי לבחור, להחליט
מי יודע מה נכון?
אפילו הבטן והלב לא תמיד מסכימים בניהם ואם הראש נכנס לפעולה אז בכלל תענוג קטן וכשהמצפון מצטרף לעוד קולות מסביב
כל מה שאני רוצה זה לצעוק חזק ובקול (שיניחו לי, שיחליטו בשבילי)

החיים כנראה לא מקבלים את העובדה שאולי עמוק בתוכי רוצה להישאר ילדונת.
אני כועסת ואני לא יודעת איך עושים את זה, אז אני גם מקבלת באהבה והבנה
הם החליטו בשבילי שעלי להתבגר, מהר , עכשיו
יש החלטות ומעשים שצריכים להיעשות ואני צריכה זמן וגם זה קצוב.
כמה הייתי רוצה לשבת בתוך ידיים גדולות ועוטפות
ושיהיה ברור מה נכון מה יביא את השקט הבריאות והאושר
שפשוט אדע, אבין. אבחר.
מחפשת את הפורקן, החופש והשלווה שתביא אותי למקומות הנכונים ולבחירות הנכונות

ערב טוב ורטוב אנשימים
:)