בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סקרנות מאוחרת

מה-יתרון העושה באשר הוא עמל?
את-הכול עשה, יפה בעיתו ...

החוויות שאנחנו עוברים, מביאות אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמינו, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד.
כל אחד מאיתנו עובר אותם אחרת....לא פשוט הענין הזה אבל אפשרי :)
וכאן אני כותבת את עצמי ועל עצמי...
לפני 5 שנים. 28 בינואר 2019 בשעה 8:02

פגישה, חצי פגישה,
מבט אחד מהיר,
קטעי ניבים סתומים - זה די
ושוב הציף הכל,
ושוב הכל הסעיר
משבר האושר והדוי.

אף סכר שכחה
בניתי לי מגן
הנה היה כלא היה.
ועל ברכי אכרע
על שפת אגם סואן
לשתות ממנו לרויה.

 

השיר הזה, אומר הרבה יותר ממני את התחושות המדויקות שלי בימים אלו.

ימים של מרחק שגורמים ללב ולגוף שלי להמתח כמו גומי.

גומי שרק מחכה לפגישה או חצי פגישה שבה תשתחרר כל עצמת הצורך והרצון שמכונסים עכשיו לחבל אלסטי דק ומתוח שאני.

שום דבר שאני עושה, חושבת או מרגישה לא יוצר סכר ומגן מפני הרגשות, המחשבות והצורך שצורח 🙂

והמכלול הוא לא רק הצורך הפיזי בלהעניק לך אותי כדי שתשתמש בי הוא כולל בתוכו את הצורך שלי 

לכרוע על ברכי

להשיל ממני את כל הדמויות שאני

ולהיות לך מי שאתה 

רוצה וצריך שאהיה

ושם בסערת הגלים שנוצרים

אני שותה לרוויה ממך ואותך 🙂

 וחוזרת להיות שלווה ושלמה.

 

 

לפני 5 שנים. 25 בינואר 2019 בשעה 6:27

 

אני מתחילה עם הלשון, מזיזה בעדינות את הכיפה ואז מלקקת למעלה למטה, ומסביב.
מעמיקה עם הלשון, לפעמים יונקת קלות.

עוטפת עם השפתיים את הכל ומוצצת בעדינות,
לפעמים אפילו נשמעים קולות של הנאה.
כשאני מגיעה לבסיס הכי טעים

הכל כבר עמוק אצלי בגרון.

 

אז מה אתן אומרים לאכול קרמבו זה סקסי? :P

 

 

שישישמח אנשימים

https://thecage.co.il/userpics/88409/normal__ORI7786%20(2).JPG

לפני 5 שנים. 24 בינואר 2019 בשעה 9:05

הוא לוחש לי בבוקר את האהבה שלנו אליו
מספר על הצורך על הרצון על הגעגוע על החוסר
לוחש לי באוזן 
את כל מה שכבר יש לנו אתו
ואת כל מה שהיה רוצה שיהיה
הוא לוחש והראש מתחיל להתעורר
ואיתו הגוף.
ובתחושה הנעימה, החמה והמרגשת הזו
אנחנו קמים לעוד יום
עם חיוך גדול על הפנים
ולב שפועם חזק ובשמחה


את חלומות הלילה שלנו

אנחנו חיים גם כשהשמש זורחת:)

חמישי שמח אנשימים

לפני 5 שנים. 20 בינואר 2019 בשעה 11:12


יש את הימים האלה שאוחז בי רעב בלתי נשלט
תחושה פיזית של חוסר של צורך למשהו מאד ספציפי שמתבאטת ברעד פנימי של הגוף.
רעד שמזכיר לי את הפעם ההיא ששכבתי על הגב, רגלי מקופלות למעלה, עיני מכוסות, ידי קשורות אחת לשניה ובין כפות ידי הויברטור כשהוא קשור לצווארי ומכוון לאיזור הדגדגן. ידי, במעט יכולת התזוזה שנתנה לי מנסות למקום את הויברטור במקום הכי מענג שלי, ולא ממש מצליחות. העונג הזה שהולך ובא, הולך ובא, ה ו ל ך ו ב א ! :)
הוא יושב לידי, אני לא רואה מה הוא עושה. מידי פעם מושיט יד, נוגע בודק, מהדק ונותן לי לרעוד.
"אני אוהב את הרעד הזה שלך." שמעתי אותו אומר יותר מפעם אחת כשהיד שלו עוברת על פנים הירכיים שלי, כל פעם במגע שונה ואנירק מייחלת שהיא תצטרף לחגיגה ותגמיר אותי.
התנוחה הזו, הסיטואציה הזו כך מרגיש לי הרעד הרעב הזה שמסתובב בי עכשיו .
בשנים שאני בעולם הזה למדתי להכיר את הרעב הזה ואת התחושה המרעידה שהוא מייצר בי.

אני יודעת מה אני צריכה עכשיו.  {וגם מה אני רוצה. 😄 אבל זה כבר סיפור אחר}
יודעת שאם היה אפשר לי להיות במקום שלי מולו, הייתי מקבלת את מה שאני זקוקה לו עכשיו.
אני צריכה לבטא את זה במילים או לפחות לנסות להסביר לעצמי בצורה הגיונית מה הוא הצורך המדוייק שלי.
למה אני צריכה לשים את עצמי במקום ההוא כדי להרגיע את הרעד הפנימי הזה,
כדי לאסוף את עצמי, לגרום לכל מיני חלקים שבי למצוא את מקומם.
כדי להיות שלמה כדי להיות רגועה כדי לישון בשלווה. :)
אני יודעת שאני מתפלספת, ולפעמים פשוט צריך להרגיש ולהיות אבל, כשאני גם מבינה את עצמי בראש זה מכפיל לי את העונג ואת הצורך.
זה מבהיר לי את מי שאני ואת הצרכים הפיזים והריגשיים שלי ומלמד אותי על ההתנהלות שלי במקומות שמחוץ למקום שלנו {שלי אצלו ושלו אצלי}

אולם, מעבר לזה מתעוררת בי שאלה, או שאלות.
אני זקוקה למקום הזה, שם למטה, לרגליו, שיקח אותי ויעשה בי כרצונו, לרצונו, ככה בהכי פשוט שיש.
זהו הצורך שלי ההזדקקות שלי, היא שלי, אז איך אני בעצם בשבילו שם?
האם זו משמעות הנשלטת?
האם זוהי נקודת ההשקה בין הצורך שלו לשלי?
ואיך לעזאזל אני מתמודדת כשזה לא מתאפשר בזמן שאני צריכה? :)


שבוע מצויין אנשימים

לפני 5 שנים. 16 בינואר 2019 בשעה 8:48

אמש סערה עלי כוס התה שלי
ונשפכה עלי
לקח לי כמה שברירי שניה להבין שנכוותי והתחלתי לצחוק
אין לי מושג למה, בזמן האחרון כאב, כשהוא מפתיע, גורם לי לצחוק.
תוך כדי שאני מנקה ומייבשת דימיינתי לי איך הוא שופך עלי שעווה
מטפטף את החֶלֶב של הנר הרחב, מצייר עלי ואני מתעטפת בחום שנשפך ממנו עלי ואלי.
נושמת את הצריבה הריגעית של הדונג הרותח בעור שלי ומתענגת על הבערה שמתלהטת לי בגוף
מרגישה את האש שנוצרת בחדר, את הצורך לעלות עוד מדרגה בדרך אליו.
בדרך אלי. בדרך אלינו.
בדרך להבין כמה המקום הנמוך שלי עוזר לי להיות למעלה בכל כך הרבה מקומות אחרים
וכמה הצורך הזה שלנו כשהוא נפגש עם האדם הנכון לו, יכול לפרוח, לגדול ולתת כלכך הרבה
אפילו מעבר למה שדימיינתי.

ותוך כדי שכתבתי את זה נזכרתי שכתבתי כעין שיר לפני ארבע שנים שיש בו מהסיטואציה הזו...
:)


סערה בכוס תה \ 23.8.14

סערה בכוס תה
כך באמצע המשתה
לפתע חשה
כמו מתוך חלום השכימה

האש הפנימית בוערת
בתוכה נפש סוערת
מסתחררת ברחבת הלב 
רוקדת עד כאב

את הנפש להרגיע
מבקשת שיושיע
אז רגליה לרקוד יחלו
אל תוך הסערה יובלו

דומה בדומה מרפא
סערת הנפש תרפה
אם את גופך
האש תכלה

 

{ניסיתי לספר על הכוויה שנִתְנָה
כדי שלא תכאב השריטה העמוקה
אך הרוח כלכך סֲעַרָה
את המילים אֵלֶי דף סחֲפה}

בוקר של סערות טובות :)

לפני 5 שנים. 9 בינואר 2019 בשעה 9:20

לא אולי 😄 בטוח !
"...אתה פה חסר לי.
אתה כאן, אתה שם,
ובכל זאת אתה פה חסר לי. .."
ואני יודעת מה יקרה אם תחליט להופיע פתאום 
גשם ירד ולא מהמשמיים :))

השיר הזה מתנגן לי בדרכי לעבודה, רק אתמול הייתי באירופה הקרה
ונחתתי היישר אל תוך סערת גשמים.
סערה שכזו שרק ליבתה עוד יותר את הסערה שכבר התחילה בערב האחרון שלי בחו"ל.

אני סוערת מטבעי, זה לא חדש לי, לו או לך אבל יש את הימים הללו שאני מוצפת, הרגשות והמחשבות גואות ברמה של טביעה.
ואז אני יודעת שיש רק מקום אחד שיציל אותי 😄
מקום אחד שבו אצליח להרים ראש למרות שעיני תהיינה מושפלות
מקום אחד שהנשימה שלי תרגע, על אף שהיא תדהר
מקום אחד שבו אהיה על בירכי אבל הראש יהיה מעל המים.
מקום אחד בו ידי תהיינה כבולות אבל חופשיות. 
מקום אחד בו כל המחשבות והרגשות יסתדרו, יתאחדו לזרם שוצף אחד ממוקד,
ותוך כדי תחזור שלווה לגופי וראשי יתחיל לסדר את עצמו.

ובנתיים עד שאהיה במקום שלי למרגלותיך, אני מדיימנת אותי שם, את המילים שלך, את העצמה שאני מקבלת ממך כשאני חובקת את רגלייך. את עצמת הרכות והתחושות כשידך מלטפת לי את הראש ואז מזכירה לי את המקום הזה שעושה כלכך טוב לכולנו.

כי סערת עלי :)

בוקר רטוב שיהיה כאן

אתה חסר לי!

לפני 5 שנים. 3 בינואר 2019 בשעה 10:41

מוזר לי כמה מפעפע בי הצורך פשוט להיות לך
בשבילך

כמה ברור לגוף ולנשמה שלי שכשתגע בי,

כשאחוש את האוויר שאתה מוציא כשאתה מדבר,
כשארגיש את העיניים שלך עלי
כשאריח ואנשום אותך

בועות האוויר שמפריעות לי לחשוב יפרחו להן.

והבלון המרוקן שאהיה

יתמלא בשקט שאתה תחדיר בי.

 

 

ככה מרגיש בקבוק סודה 

לא?

😊

לפני 5 שנים. 2 בינואר 2019 בשעה 11:29

"תתפשטי, כיסוי עיניים ולפני כן תשאירי לי מפתח בחוץ" - אני קוראת את ההודעה המפתיעה ממנו ובעוד אני מקלידה את תגובתי מגיעה הודעה נוספת ממנו, "בלי שאלות, כנסי לחדר, שימי כיסוי עיניים, שכבי על המיטה מצפה לי, כמו שאני אוהב, תאונני בכל דרך שאת אוהבת אבל לא לגמור." 
אני מוחקת את כל השאלות שלי מקלידה "טוב, אדון שלי." ואחרי שלוש דקות המפתח מחכה לו כמו שהוא אוהב וגם אני כמו שביקש.
כולי בתוך הציפיה והאוננות, מרוגשת בטירוף, מרגישה איך הגמירה מתפתחת לה.
המוח מתעקש לדמיין מה הולך לקרות כשהוא יכנס, אני מנסה לשמוע אותו נכנס, מבעד לרוח שנושבת ברעשים לא הגיוניים בחלון.
העיניים המכוסות, מחדדות לי את הגירוי אבל גם את כל החושים האחרים.
לפתע אני שומעת אותו לידי "זוכרת שאמרתי לא לגמור." 
"כן, אדון שלי" אני ממלמלת, תוך כדי קימור הגוף שלי כדי להוריד את בנית הגמירה שהגיעה לקצה ברגע ששמעתי את קולו.
הוא מעביר יד על הגוף שלי, עובר מהראש, אל האף, מתכופף לפה מועך אותו בנשיקה חודרנית עם הלשון, ממשיך לביס של אלהן לכל פטמה, שתיהן עומדות דום מהשניה שקראתי את ההודעה שלו. 
היד שלו ממשיכה למטה עוצרת אותי, מלאונן, לרגע בדיוק. "תמשיכי." הקול שלו קרוב מאד לאוזן שלי אבל היד המואננת מוחזקת בידו, הוא משאיר אותה אצלו לעוד רגע ואז מניחה לי להמשיך לאונן.
"שובבה קטנה שלי, את מאד יפה כשאת מצפה לי ככה כמו כלבה רעבה מפוסקת על הגב." הוא מרחיב לי ביד אחת את הפיסוק ובשניה הוא מרטיב לי את חור הישבן.
"כדי שהמיטה לא תרטב וכדי שלא אפריע לך לעשות אהבה עם הדגדגן שלך, אני מעביר נוזלים לחור הישבן שלך." אני מרגישה את האצבע שלו חודרת אל תוך שיפתי הכוס המאד רטובות שלי ואז לחור הישבן.
אני מתכווצת לשניה, הגמירה באה והולכת מחכה לו. ואז הוא ננעץ לי בחור הישבן, הוא מחכה לרגע שאתרגל ומתחיל לנוע לאט אבל בעצמה.
הביצים שלו נתחות בי והתנועה שלו בתוכי, כואבת ונעימה ברמה לא מוכרת לי.
הכל מתנקז לדגדגן שהפך לבלון בתחילת ניפוחו.
"אני יכולה לגמור? אדון שלי." אני יכולה להרגיש בחיוך שלו כשהוא מוריד ממני את כיסויי העיניים. "תסתכלי לי בעיניים." אני מנקזת את כל הגעגוע והחוסר למבט שלי ההתרגשות שהגוף שלי חווה מבהירה לי שתכף אגמור וכשאני פותחת את פי לבקש שוב הוא מחייך "עכשיו את יכולה לגמור." הוא מסיים את המשפט עם חדירה עצמתית ועמוקה בישבן ונדמה לי שדלת החדר דופקת מעצמת הגמירה שלי והקולות שמתלווים אליה.
הוא לא מאפשר לי להפסיק לאונן ורגע אחרי הוא גומר בתוכי עם נהמות האריה שלו האהובות כלי מכל.
והדלת ממשיכה לעשות רעשים מהרוח שנהייתה בחדר 😄 וגם מזו שבחוץ.
"ביקשת חיבוק חפוז לא?" הוא נשכב עלי ומחבק אותי.
דלת החדר נפתחת ובועז נכנס, "אחרתָ, היא לא הצלחה להתאפק, פעם הבאה אעניש אותה." הוא מפנה ראשו לכיוונו של בועז. "אבל בוא היא השאירה לך כמה טיפות ממני." הוא אוסף את בן זוגי אל בין רגלינו והוא מוצץ ומלקק בעונג.

צהריים טובים לכולנו
:)


לפני 5 שנים. 31 בדצמבר 2018 בשעה 5:48

של שנה :)

שנת 2018 מסתיימת במימוש אחת הפנטזיות הגדולות שלו {של בועז של האדון ושלי..}
אין ספק שהיא פתחה לו זרם פנטזיות חדש 😎 והעלתה את רף הפנטזיות שלי :)

"כמה את יפה כשהוא מגיע ואת מתרגשת כמו בת 16. את כל כך יפה ואני אוהב אותך יותר." לחישות של בוקר, לחישות של אהבה
{את בת 16 את יפה ואת שלו... :), נזכרתי בשיר לפתע }
"כמה יפה אתה באהבה הזו, כמה מקום אתה נותן לך ולי וגם לו"

לחישות של התרגשות

דיבורים של זוג שחי קצת אחרת ויודע שחוץ מהמקום הקטן הזה שלהם אי אפשר ולא רצוי לדבר על זה.
רק הם יודעים כמה חיים כאלה יכולים להיות, שלמים, טובים ומשלימים.

זוג שהצליחו להבין שגם אחרי 30 שנה ביחד אפשר לחיות חיים מלאי תשוקה ורגש כשרק נותנים אחד לשני את המקום.

פותחים חלונות לאוורור ומילוי צרכים וחשקים.

איזהו גיבור הכובש את יצרו, זה בדיוק זה

לכבוש את היצר, לא לדכות אותו!!

לתת ליצרים מקום של כבוד לספק אותם ועל ידי כך לספק אותנו.

כשאנחנו מסופקים ונינוחים אנחנו טובים יותר לעצמנו ומכאן גם לאחרים.

כשאפשר לעשות את זה ביחד עם מי שבנית חיים ביחד זו כמעט כמו להתאהב מחדש, להתאהב שוב.

כשנכנס אדם שלישי למערכת יחסים שקיימת שנים, זה לא פשוט, אפילו מאד לא פשוט גם אם כולנו רוצים בדיוק את אותו הדבר.  
כולנו רוצים להגיע לאותה מטרה.

רוצה, הפעם. :) לדבר בשבחם של השניים שאני הממרח בניהם.

האדון היפה והאהוב שלנו, זה שמוביל בדרך שקטה ובטוחה, לא מתרגש יותר מדי ממהמורות הדרך, מצעדים קטנים אחורה שנעשים מידי פעם, מרקיעות ונחירות כעס שמושמעות פה ושם. אפילו לא מְעמידה על רגליים אחוריות כשאחד מאיתנו נתקל במשוכה גבוהה במיוחד עבורו.

ברגישות מפליאה, הקשבה, נחישות והבנה של זמן ותהליך, שאנחנו פחות מכירים, הוא פשוט מותח ומרפה את החבל שקשר לנו לא רק לצוואר אלא גם לטבור.

ובן זוגי שההתמסרות שלו למי שהוא, הלמידה והתעוזה שלו להיות בדיוק מה שהוא רוצה  והיכן שמתאים לו. החופש שהוא מאפשר לעצמו ולזוגיות שלנו, הוא לגמרי לא מובן מאליו.

ובסוף אודה גם לעצמי שאני מרשה לעצמי להיות ממרח השוקולד שאיתם ובין שניהם. להיות הגורה הקטנה של אחד ובת הזוג של השני.
זונה במטבח ואישה במיטה 😜
מרשה לעצמי איתם ומולם להיות כל הנשים שאני רוצה להיות.

מאחלת לנו שנה אזרחית שבה נממש כל פנטזיה שטובה לכל אחד מהמשולש הזה, נממש פנטזיות שמאתגרות את הגבולות שלנו ושאינן פוגעות בלב של אף לא אחד מאיתנו.
 
2019 בואי ותגשימי לנו עוד חלומות
וגם לכם אנשימים
שנה אזרחית נפלאה, מלאה תשוקה ואהבה לכולנו
}{

https://thecage.co.il/userpics/88409/normal_DSC_4275.jpg

לפני 5 שנים. 27 בדצמבר 2018 בשעה 7:24

הלב דוהר על 360 ואני מנסה להשקיט אותו על ידי סידור הבית לקראת ביקור מלכותי במיוחד.
מזמן מזמן כבר נלחשה לו הפנטזיה של ביקור אצלינו בבית והוא החליט לממש אותה.
יודעת מראש שזה יהיה קצר, חפוז.
אני מה אכפת לי, רק שיבוא. שיהיה. 
שיהיה אפשר לנשום, להריח, לגעת למלא ולוּ קצת מהרעב הזה/

ליצוק לתוך הגוף המגרגר והמבקש קצת מרכות העצמה שלו.
להתיישב במקום שלי אצלו, להיות לזמן הזה של הביחד גורה קטנה ושובבה.
להזרים בי את השלווה שהוא מעניק לי בדרכו.


הבית כבר מסודר, פעמון הדלת מצלצל ואני מקבלת את פניו לבושה כמעט כאילו באתי אליו. 
רק שמרוב התרגשות משהו נשכח כשפתחתי לו את הדלת...

נבוכה ומרוגשת כמו בת 17 אני מצחקקת ואז קוברת את פני בצוואר הרחב והיפה שלו.
הוא מוחץ אותי לפינה ההיא שמעוצבת בדיוק לאף ולפה שלי, בדיוק המקום להשתיק אותי וללמד אותי לנשום בחזרה.

געגוע של כמעט שבועיים, צורך בלתי מוסבר שיקמט לי את הגוף והלב, שישתמש בי בדיוק בדרך שהוא צריך עכשיו,
כל זה מתנקז למפגש מיוחד במינו, אחר, כזה שדורש ממני עוד התארגנות של הנפש.
ועדיין ברגע שנסגרה הדלת וגוף נגע בגוף, שפתיים, צוואר, ישבן {שעליו נשכחו התחתונים מרוב התרגשות}
הנפש שכחה הכל, רק הוא ואני והוא.

 


- כל כך הרבה יש לי להגיד על סשן כלכך קצר ועם זאת עמוק שאפילו אני שהמילים בשבילה הן הכלי העיקרי לא מצליחה 😄 - בטח יגיעו מתי שהוא.

בוקר טוב אנשימים