צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

סקרנות מאוחרת

מה-יתרון העושה באשר הוא עמל?
את-הכול עשה, יפה בעיתו ...

החוויות שאנחנו עוברים, מביאות אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמינו, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד.
כל אחד מאיתנו עובר אותם אחרת....לא פשוט הענין הזה אבל אפשרי :)
וכאן אני כותבת את עצמי ועל עצמי...
לפני 7 שנים. 12 במרץ 2017 בשעה 9:13

אני נמצאת שם בדיוק בעיגול הקטן שבין תנוך האוזן שלך לצאוור
היד מניחה נוטלה על העיגול,
שאר הגוף והראש צמודים אליך, על הספה,
כשאתה נותן לו לענג אותך למטה ומצמיד אותי לפנק אותך
בדיוק בנקודה ההיא שבין הצוואר לאוזן.

אתה נמתח, מרחיב קצת את החלל שבין רגליך לאפשר לו להעמיק בך
ולי מאפשר לחשוק בחלק גופך להתנפל עליו כחתולה רעבה וגרגרנית.
הלשון, הראש ושפתי אגן הירכיים שלי\שלך
כולם, כל חלקי גופי ונשמתי עסוקים בך,
מייצרים בי טיפטופים,
כאב של עונג והתרגשות.
רק הידיים ממשיכות לקפל עיגול הבצק לאוזן המן
שתחכה לך ליד הקפה
כשרק תבקש.


פורים שמח שיהיה כאן!


לפני 7 שנים. 11 במרץ 2017 בשעה 14:06

"מתחשק לי לשלוט בדום ארוס . תסמכו עלי אני כבר אסתדר . אמצא מה לעשות 

אז קדימה אל המאה לייקים 

הסתער !!"


ככה כתב לו ווישי הברווזוני בפוסט הזה
וביקש יפה יפה שאעזור לו במשלוח המנות, סליחה הלייקים :))
ווישי הוא חבר, כזה שיודע להיות שם וגם בא לי מאד לראות את כל הדומיות מרחיבות את החיוך
אז לכבוד פורים גם אני אהיה חברה טובה ואעשה שיתוף לפוסט המדובר עוד 7 לייקים ודום ארוס בצד השני של השוט


הכל מאהבה וקצת וודקה דום הורס ויקר, אחכ תצליף בו :))

לפני 7 שנים. 7 במרץ 2017 בשעה 21:49

 לפני שנה 7.3.16 

הוא שלח הודעה, הודעה שנשארה חרוטה.

לקח לנו עוד איזה שבוע אולי מעט יותר
להניע לכיוון.
אבל מהרגע שהשיח אתו התחיל
הוא לא הפסיק עד היום
והיד (שלו) עוד עמוסה הפתעות ונטויה
הרגליים (שלנו) גומעות כל מרחק שהוא
בקצה השני שלו
גם אם לפעמים אלו רגלי הנפש והדמיון.
הודעה; ארבע שורות קצרות ברורות, מענינות ומתענינות.
שיחה ראשונית בינו לבינו
הוא מציג עצמו במעט מילים ובתמונה ברורה
מבהיר לו את הרצינות והחשיבות של הרצון שלו בלהכיר ללא מסכות, תחפושות ומשחקים
למרות הקרבה לחג פורים :)
אנחנו מרגישים, מתרגשים
ובקסמו נשבים.
ומאז הוא לא מפסיק לעשות בנו שפטים
קסמים וזיקוקים
לא משנה אם גוף לגוף אנו מכופתרים
או שגיצים עפים בנינו מהמרחקים.

 

זה עושה לי חלומות נעימים

לילה טוב 

 

לפני 7 שנים. 7 במרץ 2017 בשעה 7:40

שלי 😄 יש לה שאלה

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=613556&blog_id=64993

"באיזו שעה תרצה לקום מחר, אדון  שלי?" היא שואלת.

"7.30" הוא עונה, זיק שובב נדלק בעיניו

"אתה יודע מה תרצה ללבוש מחר?"

היא ממשיכה לשאול אותו, על בירכיה בין רגליו, עיניה מושפלות וקולה שקט כמעט לוחש ובטוח מאד. 

"אני חושב שכן" הוא זוקף את גבו, אוחז בסנטרה ומרים את פניה לכיוונו "מה השאלות הללו?"

"כיוון שאתה טס מחר" היא עונה לו פניה מולו אך מבטה מונח במרכז גופו "רציתי להגיש לך קפה למיטה, ולהלביש אותך כדי שהריח שלך ישאר עלי והנשימות שלי יטמעו בך וישארו בך עד שתחזור."

ידיו נשלחות לפיטמותיה מרימות אותן כלפי מעלה, היא נאנקת "הביטי בי" הוא מושך אותה עוד קצת לכיוונו.

עיניה בעיניו, הן נוצצות עך אינן דומעות.

"הבקשה הזו שלך עונג היא לי"הוא אומר ועיניו מרצדות בשמחה.

"זה כל מה שאני זקוקה לו, אדון שלי, העונג שלך חרוט בתוכי, כשאתה אינך. ואני מהודקת בכיס קרוב לליבך הזוכר שאני היא העונג שלך"

 

בוקר טוב :)

לפני 7 שנים. 6 במרץ 2017 בשעה 11:51

אני עדיין בתוך 
המילים ששתלת
בגינת הלב שלי

הצפה ריגשית זה רע או טוב? :)


אמן למילים - עפרה חזה ממנגינת הלב שלה לשלי :)



לפני 7 שנים. 5 במרץ 2017 בשעה 11:34

מכניסה את ראשך למקומך"
רק מילה קטנה ממנו, אפשר גדולה
ואפשר גם שיחה של הרבה יותר מילים ממה שהוא מעניק בדכ
ואני מלאה ועמוסה ברגשות ותחושות שאין לי אפילו את היכולת לכתוב
לעבד, להבין לעומק מה ואיך אני מרגישה עם זה.
כאילו הוא שמע את השיחות בנינו שהתחוללו בימים האחרונים.

לא משנה באיזה מרחק אנחנו, הוא מרגיש וקורא את שנינו בין השורות הכתובות שלנו
כאילו שומע את הנשימות שיוצרות מילים
כאילו רואה את המבטים שמסמנים פסיק בין לבין
קשוב לשקט שבין הודעה, לסיפור, בקשה, קושי וצחוק
מרגיש את המועקה, את הצורך, את השמחה, האהבה והכמיהה.
בתוך כל העשייה המאד אינטנסיבית שלו, זו שמעסיקה אותו גוף ונפש שעות רבות משעות היום והלילה
הוא מצא זמן לשוחח ולהגיד דברים שהשאירו אותי מרותקת אליהם ללא יכולת תגובה.
הלב רותח, המפשעה גועשת
ואני שותקת
"אני מאד מתרגשת, מחפשת מילים לענות" כתבתי 
"אין צורך בבחירת המילים" הוא עונה לי "רוצה שתגידי הכל"
ואני עדיין חוששת להגיד הכל, לא רוצה להעמיס את הקושי
רוצה שכשהוא טרוד ורחוק יהיה לו רק חיוך ועונג ממני
המילים שלו עושות בי רוגע מטורף, כאילו הצליף בי אהבה טהורה {תכלס זה מה שעשה}
הוא משוחח אתו וחוזר אלי
מג'נגל בין שנינו ואנחנו מרגישים את החשמל שהוא מצליח בקלילות להכניס באוויר שלנו.
"עכשיו אני רוצה להרגיש אותך....את הקשר, התחושות"
הוא נותן עוד כמה הוראות כדי שכל מה שאחווה ואחוש יהיה בעצם אותו ואת היותי הכלבה הקטנה והשובבה שלו
זו שמעניקה לו כל מה שהוא צריך, מתי שהוא צריך.
זו שמתמקמת באופן קבוע במשולש שבין רגליו כשהוא רק שורק :)
"אני רוצה להרגיש אותך עד כאן" {מרחק אלפי קילומטרים}
הוא חותם את השיחה.

הרגשת?? :))


שבוע טוב 

לפני 7 שנים. 4 במרץ 2017 בשעה 9:07

בדיוק לפני שנתיים כתבתי את הפוסט הזה
הבוקר התעוררתי עם הזיכרון של המילים הללו {שם למטה}
אין לי מושג למה אולי כי:
אני עדיין מרגישה לומדת אותי כאן, עדיין מרגישה נזקקת ונצרכת במקומות שלא הייתי מעולם
ההבדל הגדול הוא שהיום אני מתרגשת ונהנית מכל רגע שלי עם התחושות הללו
אם יש מבוכה או הסמקה זה מההתרגשות ומהרצון הגדול לעוד מהכל ובעיקר מהלמידה, ההתפתחות והגילוי
שלי אותי 
ואולי ניזכרתי בפוסט הזה בכלל
כי השבוע זו הפעם הראשונה אחרי יותר משלוש שנים בעולם הזה
שהעזתי לבקש, מהאדון שלי במילים ברורות, דבר מה שלחלק מהאנשים ובטח בעולם הזה הוא טריוויאלי
בשבילי הוא בהחלט היה מאמץ ושימת טיפת הבושה האחרונה והחשש האחרון בפח :)

זה
 לא היה ברשימת הצרכים שלי, גם לא ברשימת הרצונות שלי, עם זה מעולם לא הלכתי לסופרמרקט.
היום התעוררתי נזקקת, רוצה, צריכה, פשוטו כמשמעו וזה מביך אותי, מוזר לי.
לא ידעתי כשמגיע משהו טוב ונכון הוא יגרום לי לרצות עוד, לא לרצות, לצרוך להזדקק.
מעולם לא ביקשתי, אולי בסתרי ליבי הייתי זקוקה, אבל לבקש, חס ושלום, מה יגידו השכנים ? :).

הבוקר קניתי קפה בבית הקפה השכונתי, נכנסתי לסופר הקטן שליד רק לקנות באגט חלב וחמאה
לא רואים את הצורך שלי בזה...הגוף מבקש, דורש אני לא מכירה אותי ככה, זה מפחיד.

כשזה טוב זה מספק, ממלא, נותן אנרגיות לעוד כמה ימים , אז למה, בקושי נגמר ואני כבר צריכה לחוות עוד, לחוש לאן עוד יכולה להגיע,

לחוות עוד מה וכמה אנחנו מסוגלים להכיל, לקבל וכמה טוב זה עושה, כלכך טוב שרוצים עוד.

זה מפחיד לי מידי

אני כותבת לו סמס כמה אני רוצה וצריכה וכמה זה מביך אותי וגורם לי לחשוב על עצמי מחשבות לא טובות
הוא כותב לי:
"מתוקה שלי
אני אוהב אותך ככה
רעבה ומיוחמת"

קוראת, מסמיקה, נבוכה עוד יותר, אבל הלב מתפוצץ.....

והוא איתי כבר 29 שנים ,הוא לא ידע, כי לא העזתי לבדוק ולדעת, אני לא העזתי לבקש...

שבת שלום עולם


השלושרים - מי מפחד מגברת לוין 1970 - תענוג ראות אותם צעירים, בשחור לבן והמילים...


 

לפני 7 שנים. 2 במרץ 2017 בשעה 8:52

גם אדומים

פסים לאורך ולרוחב הגב 

מקצוות החגורה שלך, הפלוגר או הקיין

סימני יד פתוחה ומחתימה עצמה 

בעומק על פלחי הישבן שלי

פטמות זקורות מחום השעווה שעליהן

חרוצות פסי דונג של תאווה

שביל מסומן בברור מהנקודה בה

אתה עוצר בי את הנשימה

עד למרכז העונג התופח של חיי

כמו עמי ותמי

תשאיר בי סימנים

שארגיש כל יום ובליבך יחרט

גם בלילה ומרחוק

כמה אני שלך ולך

לכל משובותיך ותענוגותיך

שהוא יביט, יזקור ויזכר

שגם הוא שלך ולך

ומרחק הנגיעה

רצוי ותלוי רק בך

 

בבקשה אדון שלי

בא תן בי סימנים בכל הצבעים

ובכל האמצעים.

 

כחולים זה רק בווטסאפ :))

 

#חמישישמח

לפני 7 שנים. 1 במרץ 2017 בשעה 7:23

ראשי נשען על אדן הכיור שבחדר המקלחת הגדול שלו, בדיוק כפי שהניח אותי לאחר שקילחתי וקרצפתי אותו עם לשוני, ידי וגם קצת סבון וליפה.

"חכי לי כך, נקייה ריחנית ומוכנה" אמר.

אני שומעת רחשים ורואה את בנזוגי על ברכיו לידי ובידו המג'יק וונד שלי.

"תפתחי בשבילי" אני שומעת את קולו של האדון שלי ואני מפשקת את רגלי.

הוא יורק על החור בין פלחי ישבני ובדיוק ברגע שהוא ננעץ בי הוא מניח יד נחושה על צווארו של בנזוגי "עכשיו" הוא אומר תוך כדי שהוא מתנועע בתוכי כאילו מנסה להגיע לצד השני של בטני.

המגיק וונד מתחיל לרטוט ובנזוגי מניח אותו על הנקודה המדויקת בדגדגן שלי.

הוא שולף עצמו ממני לרגע וננעץ שוב בעצמה בישבני, נדחף פנימה ויוצא כמעט עד הסוף החוצה, שיניו ננעצות בי מידי פעם, ידו האחת לשה את שדי וממוללת את פטמתי בחזקה כמעט מזיזה אותה לפינה אחרת בשד.

רגלי כאילו עזבו את הרצפה גופי כולו מתרונן ומתרומם לקראת הגמירה שנבנית בי כמו צונאמי.

"אל תשכחי להגיד לי" הוא אוחז במתני מקרב את פיו אל אוזני ויורד עם שיניו אל הפינה ההיא בין הצוואר לכתף, סוגר אותם שם לרגע עם גרגור אהוב עלי ועוזב.

הוא לא מפסיק לרגע למעוך בידו האחת אותי ובשניה את עורפו של בנזוגי, הוא לא מפסיק לרגע להדחק לתוכי ולצאת בדיוק עד לפתח.

אני מרגישה איך הצונאמי מגיע לשיאו, עוד רגע ואני אנזל כמו קצף הגל שנשבר על המזח.

"אני גומרת אדון שלי" אני לוחשת ומצמידה את דגדגני ביתר עצמה למג'יק וונד.

"רד עם פיך בדיוק מתחת לביצים שלי" הוא פוקד על בנזוגי תוך כדי שהוא מנחה אותו עם היד "תשתה אותה ואחכ אותי אל תשאיר טיפה".

"כן אדוני" בנזוגי עונה תוך כדי שהוא מתמקם היכן שנדרש ממנו.

"עכשיו" קולו של האדון שלי נשמע באוזני כמו רעם רחוק "בואי" הוא מוסיף ואני גומרת בעצמות שלא הכרתי, יללות ויבבות נשמעים בחדר ואחרי רגע אני מבינה שהקולות ההם יוצאים מתוכי. רגלי אינן נושאות אותי כלל. הוא מחבק את מתני ומשעין אותי על פיו של בנזוגי. ותוך רגע קל מרים ומצמיד אותי אליו כשהוא גומר בנהמת האריה שהוא היישר אל פיו המצפה והרעב של בנזוגי.

"עכשיו תורך לגמור" הוא אומר לו.

 

מחשבות על גמירות :))

#בוקר טוב

לפני 7 שנים. 28 בפברואר 2017 בשעה 9:09

זה הבית של כל הסודות הכמוסים
אלה ששוכנים מתחת למיטות
בליבם של חדרי החדרים
כאן
הוא הבית הקטן שלא חשבתי
שאליו אגיע
שאוכל לכתוב אותי
לגלות לעצמי את האמת
שנמצאת בכל הפינות שלי.
כאן אני מרשה לעצמי 
לבקר ולבלות
בכל החדרים האפלים שבי
החדרים שאני לאט לאט מגלה
שהם הכי מוארים ומאירים לי
מרגשים ומעירים אותי
כל בוקר
מחדש

אז תודה :)

בוקר רגשני שכזה.