שומעת את קולך, שהפעם נשמע צלול, עירני ובהחלט עסוק מאד.
הקול הזה עונה לשאלה דאוגה קלות לשלומך ולשעות הקצרות של השינה שלך
מקשיבה לך שוב ושוב ושוב
בעיקר ל- גם וגם וגם!!
וגם למילים שיוצאות חד ובהיר ואומרות
-שהיית שמח שאהיה שם להעיר אותך בדרכי שהיא דרכך בעצם ....-
צוחקת, מחייכת
כל הגוף נמתח כמנסה להגיע להיכן שאתה נמצא.
{אני גמישה, אבל, לצערי, לא עד כדי כך 😄 }
זו תחושה מוזרה שכזו;
אתה מצליח להשאיר את עצמך קרוב מאד
כאילו אתה נוגע בי ממש
ועם זאת אתה לא במרחק נגיעה
אפילו לא של רגע קט.
אין ספק שהתחנה הראשונה והמאד חשובה הזו,
בה אנחנו נמצאים כרגע, היא סוג של סשן.
למידת קשר שונה, מאד ריגשי ומנטאלי.
"רחוק מהעין, רחוק מהלב"
היה המגן הטיבעי שלי, שהיה תפור לעורי.
הפעם קילפת אותו ממני.
כמו שמקלפים תפוז או תפוח, קצת בידיים, קצת בסכין
ואני נותרתי חשופה, ללא עור מולך
נטולת מגננות לחלוטין.
ועם כל הגעגוע העצום ולמרות הרצון המטורף
למצוא את הרוכסן על העור שלך
להכנס לשם ולא לצאת,
אני מצליחה להישאר ערומה לחלוטין מהגנות.
מצליחה לנשום את המילים שלך
שמקבעות בי הבנות, עמוק לתוכי:
"אין לי רצון לשחרר אותך בגלל
מרחק או זמן"
אלו ועוד רבות שאתה כותב, אומר
והכי חשוב עושה.
אלו, יוצרות בי שלווה
ובונות מערך הגנה שאין בו התקפה, או בריחה,
רק קבלה והכלה של הרגע הזה
ושל ריגעי המח.
הבנה מחודשת ומעמיקה יותר
של נוכחותך
בליבי, בראשי, בנשמתי וגופי.
תחושת ידך שתמיד שם, מושטת,
מלמדת אותי להאחז בקצוות, ללא צניחה מטה
וללא בריחה למקומות האפלים של הפחדים הישנים.
ואני מתחילה להכיר אותי אחרת
מחכה בסבלנות אין קץ ולא מובנת לי
עד העונג הבא איתך.