מה-יתרון העושה באשר הוא עמל?
את-הכול עשה, יפה בעיתו ...
החוויות שאנחנו עוברים, מביאות אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמינו, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד.
כל אחד מאיתנו עובר אותם אחרת....לא פשוט הענין הזה אבל אפשרי :)
וכאן אני כותבת את עצמי ועל עצמי...
אני נסערת מהרעשים בתוכי וכותבת לך רגשות אתה עונה לי;
"רוצה לשמוע את זה ...כל פעם שהרגש מתגבר .." וחיוך של שביעות רצון נשמע במילים שלך, של גאווה בי, כשאני מצליחה להגיד, לכתוב.
אבל אצלי הרגש כבר עולה על גדותיו ותחושות הגוף לא מעקצצות, אלא מבקשות בתחינה שקטה, בנתיים, להתמלא בך, למלא את הצורך שלי לספוג אותך, להיות לך לשימושך. הישבן מחפש את היד המצליפה, את השוט או הקיין שלך הפטמות מזדקרות להן כשהן זוכרות את מגע אצבעותיך ושפתייך. המגע הזה שהוא כל כך כמוך, רגע מלטף ומחבק ובשניה מחזק אחיזה, מועך וצובט. אני מנסה לבטא את עצמתן הגועשת של הרגשות והתחושות שבי והן יוצאות הרבה יותר פיזי ממה שאני מתכוונת.
כל הכאב הזה, כל החייתיות המשחררת הזו, ההתמקמות מתחת. זו בעצם בקשה להרגיש בהכי עצמה שיש את הגוף, המוח והלב שלך, שלי ושלו.
ואיך אפשר להתבטא אם לא בלעשות??
האם יש ביטוי מעשי אחר לקצוות של תחושות ורגשות?
אז.... ספרי לי - רחמַי עליו, הוא פתח ברז ואני לא מפסיקה לספר....
אי וודאות זה מקום שמאד קשה לי להיות בו. אם רק יש לי אפשרות, אני בורחת מהפינה הזו. בשנתיים האחרונות, שחיתי בים של חוסר וודאות. לא ידעתי מה יהיה מחר, איך ארגיש בעוד שעה. איך אגיב לטיפול זה או אחר, האם אתעורר מהניתוח? ( ראשון בחיי) האם ינשור השיער, הגבות, הריסים? (היו גם יתרונות, לא צריך להוריד שיער בשום מקום, הייתי חלקה כמו תינוקת:) ). האם השיער יואיל בטובו לצמוח חזרה בתלתלים או יחזור לקדמותו. והיו עוד מלא פרטים קטנים ולכאורה טיפשיים, אבל, מאד חשובים לתפקוד היומיומי שלי ויותר מזה, חשובים למצב רוח הפנימי שלי שהוא זה שבעצם החזיק אותי עם הראש גאה וגבוה כל הזמן לא חשוב איך הרגשתי ונראתי.
כשסוף סוף הבנתי שהחיים הם בעצם אי וודאות אחת גדולה, ובכל צעד ושעל שאנחנו עושים עומדות מולינו כמה וכמה תוצאות שלא נדע אותן עד שהן תנחתנה למרגלותינו, רק אז הצלחתי לשחרר את כבלי השיתוק והפחד ממני. רק אז שחררתי את עצמי מלכפות על עצמי חיים והתחלתי פשוט לחיות.
אז לפעמים, כשיש שוב עננה של אי וודאות, ולו הקטנה ביותר. לעיתים אלו ענני כבשים קייציים של חוסר וודאות מטופש, כזה שיתבהר בעוד יום יומיים. זה בודאי לא חוסר ודאות של חיים למוות, זוהי אי וודאות שאפשר לצלול לתוכה ולשחות גב או חתירה בנחת. ובכל זאת, אני מתכווצת שוב, והופכת לטיפה מעורפלת ונעולה. עד שאני מצליחה למצוא בחזרה את סיכת הביטחון הפנימית שלי. זו שיודעת לפוצץ כל בועה אטומה בתוכי ולהזכיר לי שהחיים הם בכל רגע נתון גם כשאני לא יודעת מתי ואיך יקרו ויהיו הדברים. אני לומדת להיות גם כשקשה לרגע, גם כשלא נוח, גם כשאני לא מקבלת מה שאני צריכה ורוצה בזמן המשוער שלי.
אתה חונק אותי במילים ידייך אוחזות בצווארי בדיוק בנקודה הנכונה שבה אתה סוגר ופותח אותי. שם בתחנת האוטובוס של האוויר שלי ובעצירת הרכבת התחתית הכל כך נוזלת שלי אתה מנווט מהמרחקים.
אתה מרגיש אותי מתכווצת מחוסר יכולת לנשום אותך במרחק הזה ואני שוב מופתעת מהרגישות, מכוחות הנפש שלך לחוש את הריק הזה שזקוק לך כדי להתמלא.
יש בך יכולת מופלאה לשמן לי את צירי הדלתות הכי ישנות וחורקות במספר אותיות, מילים ונקודות מדוייקות. ודלת אחר דלת נפתחות לרווחה בשבילך, לך.
המילים שלי יוצאות בריקוד מהוסס לעברך סיבוב אגן, הצלפה מתיחת חזה, צביטה אך כשאני ערומה לחלוטין ומדפי ליבי נקיים, אני כותבת ואומרת לך במילים ברורות כיצד אני מבקשת שתמלא ותסדר אותם מחדש. רגשות, ללא תחתונים תחושות ללא חזיות ואת נשמתי פרוסה לפניך בידך לעשות בי כרצונך
אני מרגישה באהבה שלך שיוצאת במחול שמטריף את שלי.
ו... איך שהם רוקדים זה משגע, סטפס כאלה לא שמעת, לא ראית, בחיי, יודעים כל כך יפה להתנועע, או, לראות אותם רוקדים זה משגע.
דכדוך שכזה מתעורר איתי הבוקר אני יודעת למה ועם זאת גם לא יודעת. אני תמיד מחפשת סיבה, סימן, רמז שיסביר לי רגשות ותחושות בטן או גוף שכלל אין להם הסבר. הן פשוט שם, מהרבה סיבות וללא שום סיבה. מותר להרגיש כך, אסור להרגיש כך? אולי זה בעצם הענין. (כי בטוח שזה לא עצם של הכלב, מקסימום עצם מורעבת של הכלבה הקטנה :) ) הפעם, לשם שינוי, יש לי שקט, הדכדוך הקל והזמני ברור לי. אני צריכה לאתגר את הסבלנות ויכולת אורך הנשימה שלי ללא ההנשמה שהורגלתי אליה בחודשים האחרונים. הסבלנות מעולם לא התלבשה עלי יפה, רחבה מידי בישבן, הדוקה מידי בחזה. אז אני מעדיפה ללכת בלי. אבל בלי, אני לגמרי פגיעה ורגישה לכל מילה, או יותר נכון לכל ההפסקות והמרווחים שבין המילים. לפעמים עד שהמילים מגיעות, הסבלנות מחליטה להכריח אותי ללבוש אותה כאילו הייתה בגד ריקוד ואז,
אלוהים שישמור אריה בסוגר מתנהג יותר פה ממני רק שתדעו.
מתכרבלת בתוכו כדי לחוות מחדש את הצורך שאתה מרעיב בנו, רעב נעים של החיים. מוצאת עצמי שוכבת במחילת הגעגוע ומרגישה את הצורך הרעב שלך. היית מרוכז מאד בתשומת לב שנתת לכל אחד מאיתנו. היום, יותר מתמיד, אני מבינה למה, לפחות חושבת שמבינה :)
קבלת הפנים הייתה קצרה מהרגיל. בפעם הזו לקחת לך את הזמן אתו, לפני שהגעת לחדר לראות שאני מחכה לך כמו שאתה אוהב. שמעתי את הקולות שלכם במעומעם, ללא מילים ברורות ולמרות הסקרנות הטבעית שלי, אני משאירה את זה כך, זה שלו אִתך. לראות אותו אוהב אותך כמו שהוא אוהב, מעריך מאד, שמח עם האפשרות שאתה נותן לו מקום גדול, מכבד ואוהב את ההתבטאות שלו מולך. רוצה ומעריך, את הרצון המהותי שלו להיות משני לידך או מתחתיך :). מאפשר לו לכתוב ולהגיד הכל, מאד מרחיב לי את הלב. גם את אברי החשק שלי, אבל, בעיקר את הלב והנפש.
הגעת לחדר בו חיכיתי לך, להגיד לי ברוכה הנמצאת בצורה מאד ברורה של רצון, צורך. הפעם היה חשוב לך לשמוע אותי אומרת מה ומי אני בשבילך, רצית לשמוע את שמות החיבה שלך אלי יוצאים מפי. הצלחתי להשמיע לך אותם. "מה את בשבילי?" שאלת המילים מנסות לצאת ממני, כשאני מלאה בך, ונשטפת בגל של התרגשות ואהבה מהולים במבוכה המפגרת שלי. אתה מגביר את עצמת החדירה, את עצמת האחיזה בשיערי, מושך חזק כדי שאחוש בהבל פיך היוצא משפתייך המפתות בנחישות, ושואל שוב. עכשיו אני מצליחה לענות, מרגישה איך המילים פשוט גואות לעבר מיתרי הקול והחוצה "הכלבה הקטנה שלך" טלטלה קטנה של גאווה שוטפת אותי. {הצלחה, גאווה ואני לא ממש יודעות לאכול אחת את השניה}
לידך הכל כל כך אפשרי, מותר ונכון... אתה משאיר חותם, כל מילה כתובה ממך, כל מפגש ואפילו שיחה, מחדש. לאוו דווקא בסימנים, אלא בחום ובדרך שניכסת אותנו\אותי לך, כאילו הטבעת את טביעת אצבעותיך בי. הגופות המיוזעים שלנו שנענו אחד לשני, בכל דרך בה לקחת אותי והשתמשת בי. הגוף שלך שעטף אותי אחר כך רק כדי להרגיע ולהסדיר נשימה. לא רציתי ללכת ומצד שני ידעתי שהפעם יצקת אותך לתוכי כך שאהיה חסרה אותך באותה מידה שאהיה מלאה בך בימים שאינך. התכת את מנעול הצורך שלי בך הגדלת אצלי את המקום שהוא שלך ובשבילך.
בא כבר....השעווה נמסה מהר יותר בחום הקיץ הישראלי :))
אני שמה את הרכב על דרייב והוא נוסע לבד, מכיר את הדרך לבית הורי. הוא גם מכיר בעיניים עצומות את הדרך אליך, הוא מתגעגע אליך מאד, רוצה כבר שאגיד לו סע לשם והוא יטוס, לא יסע :).
בינתיים הרכב שלי משייט לו בכיוון ההפוך, והפלייליסט שלי מעביר אותי מנעד גדול של רגשות ותחושות. אני אוהבת להיות לבד ברכב לשים לי את המוסיקה שלי בווליום הרצוי לי לנהוג ולנהוג.
שיר אחד יגרום לי לצחוק ולשיר אתו בקול, אחר יחזיר אותי אל האהבה לזה שאיננו עוד. עוד אחד יעלה לי בזווית העין דמעה צלולה של כאב מתוק. יש כאלה שפשוט ישרו בי שלווה אזמזם אותם ללא מילים ( לא טובה בלזכור מילים) ויש את השיר הזה
שכשהיא רק מתחילה לשיר אותו, כל הגוף שלי נמתח ומתכווץ, זז באי נוחות בכסא, הבגדים נהיים שקופים, כמעט הופכים לאוויר ואני מתחילה להרגיש את האצבעות שצובטות, את היד המצליפה. את השקט שאתה מחדיר בי כשאנחנו איתך, הדממה המתוקה של הגוף והנפש שקוראת באחת, כשאני מתייצבת במפתן ביתך.
הידיים אוחזות בהגה חזק מייצבות את הנשימה כדי להגיע ליעד המתוכנן, אבל הראש רוצה להכריח את הרכב לעשות פרסה ולדהור אליך, לחכות לך על המדרגות, עד שתחזור. :)
משהו שהיא אומרת, יותר הדרך בה היא אומרת את זה, גורם לי לצחוק ואני מתגלגלת מצחוק. "איך זה שאת מלאת חיים ככה, אחרי מה שעברת? היא אומרת לי ואיך זה שעינייך והצחוק שלך כל כך שובבים?" "את שובבה" היא קובעת. ובשנייה,הפה ממשיך לדבר דברים ברומו של עולם, אבל אני נזרקת למחשבות על האדון שלי שרחוק עכשיו ואני "שובבה קטנה שלו" כך הוא כותב לי.
באינטימיות המפגשים המחמאות גדולות יותר, הקולר הבלתי נראה, נוצץ יותר. היד והשיניים על העורף מבהירים לי עד כמה ה"שובבות" שלי טובה לו
בימים שכאלה בהם אני לא רואה מילים ממך, אני לוקחת נשימה עמוקה וצוללת לתוך הזיכרונות אתך, ממך. מייצרת לעצמי שקט פנימי. מדמיינת לעצמי אותי, צמודה לצוואר שלך יונקת אוויר ממנו, ואתה צובט לי בפטמות ביד אחת ובשנייה מועך אותי לתוך הצוואר כך שהאוויר שלי יישאר תלוי רק בך.
יודעת שאתה עסוק, נהנה מהעבודה שממלאה אותך ואת זמנך. רגוע לי כשאני חושבת על כך, אני לא חוששת שהתפוגגת, יודעת שברגע שתוכל, יהבהבו לי מילים ממך על צג הטלפון, אם מוקלדות ואם מושמעות. אבל כל כך חסר לי להרגיש אותך ולו לרגע קט של כמה מילים, אולי כמה מילים מלוות בצליל ממיתרי גרונך. ..."אני קצת אשתגע לי בתוך עצמי עם הגעגוע, הכמיהה, הרצון, הצורך והאיפוק, אעשה זאת בשקט בלי שתראה ותשים לב כדי לא להפריע לך..."- אני כותבת לך.
לרוב מרחק מרחיק אותי, אני נועלת את הרגש והמחשבה וכך קל לי יותר. אבל אתה לא מרשה לי להתרחק. "איפוק צריך, ריחוק אני לא מרשה!" אתה כותב לי ואני מרגישה את החיוך החם מבעד למילים הכתובות. אתה מצליח לחוש ולהבין אותי בדרך שאני לא באמת מבינה וזו כמעט הפעם הראשונה שאני לא רוצה להתרחק. אני רוצה להרגיש קרובה, להרשות לעצמי להרגיש, לחוש, לחשוב, להתגעגע ולכאוב את הריחוק והאיפוק. זו עבודה לא קלה, אבל הנה, אפשרית. אני מזכירה לעצמי כמה אני אוהבת להיות שם, במקום שלי, בין רגלך ולמלא את פי בביצים שלך. אני כותבת לך את מה שהיה ומדמיינת במילים אליך את מה שאולי יהיה וזה מאפשר לי לשמור על קרבה וקצת פחות על איפוק. ...אתה כל הזמן צף לך בתוכי, נמצא שם, כל כך צריכה להרגיש את היד שלך עלי, ננעלת על הצוואר, יורדת לכוס שלי צובטת, חודרת, מרגישה כמה אני רטובה ומוכנה אליך שתבוא, תחדור, תשאב את הצורך שלי, קח אותו אליך, תמלא אותי עד שאתרוקן שוב. כל כך רוצה לשבת מכורבלת בין הידיים והאצבעות שלך כשאתה נועץ בי את השיניים שלך בצוואר, בפטמות, בגב בכל מקום שבא לך להינעץ בי באותו רגע, ואני כולי שם בשבילך ולהנאתך, לשימושך בכל צורה שתרצה.... אני כותבת ומרגישה את דפיקות הלב רצות לקראתך, כמהות לראות ולהרגיש אותך ולו לרגע קט. אני מעלה בפניך רעיון לעשות משהו קבוע, פעם ביום שיאפשר לי זמן שלך, שאעשה אותו עם התכוונות ומחשבה רק עלייך ואליך. אתה מאשר לי. ברור לך שבימים אלו של איפוק וריחוק פיזי, אני זקוקה להרגיש אותך בדרך כלשהיא כמעט כל יום. אז אני מרשה לי להיות גאה בעצמי, כי אתה לא מבקש כמעט כלום, לא נותן משימות. אתה מחכה שנבקש לעשות בשבילך, והדרך היפיפה בה אתה גורם לנו לרצות, לבקש ולעשות עבורך, ממלאה בי הרבה התרגשות ושמחה.
יותר ויותר אני מעזה לכתוב לך, להרחיב מולך אותי ואת יריעת הרגשות והמילים שלי וכשאתה מגיב ב: "שמח שעברת את המעצור ...ואת מבינה שיכולה לכתוב לי הכל" ... אני מתעופפת לשמיים בהקלה ושמחה. סוף סוף, אני לא צריכה לחשוש שלא אובן על ידך כהלכה. אמנם ייקח עוד זמן עד שאכתוב או אגיד כל מה שבליבי ובראשי בלי לחשוב על כך קודם, אבל עצם כך שאתה מוכן לשמוע הכל ממני פותחת אצלי גזע עץ ענק שחסם צונאמי של מילים, תחושות ומחשבות.
זו התגובה שלו להרבה מילים ששלחתי לו והלב שלי מקפץ.
הוא רחוק עכשיו, כבר שבוע וחצי שלא ראינו והרגשנו ויש לפחות עוד שבוע וחצי כזה.
"איך עומדים בזה? " אני שואלת אותו רגע לפני שהוא עולה למטוס. הוא עונה לי בקול מחוייך ורגוע "מתגעגעים, מתמודדים, מתאפקים וכותבים לי הרבה"
הוא לא כתבן גדול, וגם לא דברן אבל יש מילים שכשהוא כותב לי אותם הם כמו מכתב שלם בשבילי ממקדות אותי ומחברות אותי יותר ויותר אליו ולמקום האהוב שלי אצלו ואיתו. לעיתים מילה אחת,לפעמים אלו שלוש מילים והן אומרות הכל. אני שומעת בתוכן את הטון שלו , רואה את מבע העיניים ואת התעקלות השפתיים. יש לפעמים שאני מרגישה גם את הגוף רק כי הגוף שלי מגיב ביתר שאת. כמה הייתי רוצה יותר מילים, כי אניאישה של מילים אבל הוא לא. אז לומדת להקשיב, להברה, לאות לניואנס בו הם נכתבו. יש לו את היכולת המופלאה הזו לכתוב כלום כמעט ולתת לי להרגיש שהוא מוזג עצמו לתוכי.
אני לא מבינה הכל אפילו לא למה בחרתי את השיר הזה אבל... זה כל הקסם :)
לכל הדואגים לשלום בן זוגי שלום לו ואפילו מאד טוב לו תרגעו :)
