סקרנות מאוחרת

השיר מתנגן לו
מנסה לעזור לדמעות להתגלגל החוצה
אני עצובה, מאוכזבת
בעיקר מעצמי.
אני מאכזבת
אני לא אוהבת לאכזב
כמו שאני לא אוהבת לפגוע
זה כואב לי
כשלא מצליח לי
כשהגוף לא נשמע לבקשותיי
או כשהנפש מתקשה לממש
כל מילה בשיר של בניון
דוקרת בעצבות העמוקה
שדבקה בי לפתע
ואולי אני פשוט לא יכולה.
יכול להיות שאני לא מסוגלת?
עצובה
העיניים עצומות
הדמעות מתגלגלות
השבוע הזה מלא אכזבות
תסכולים
מגופי, מנפשי
מעצמי
ואני עצובה,  פשוט עצובה.
יודעת שמחר אחייך
ואנסה מחדש
אבל היום הדמעות 
ממסכות את עיני
את חושי
ואני יודעת
שמחר אנצח את מה שצריך
ואנסה להצליח במטלות
שלפני
אבל היום אני עצובה
והשיר הזה נוגע בכל נים בנשמתי
וסיב בגופי
ומרשה לי להיות 
כדי שמחר יחזרו לי הכוחות
כי אני לא מוותרת
לא לי, לך וגם לא לו

כשאת עצובה 
גם לי פתאום 
אין חשק 
להיות יותר שמח 
אם בליבך יש אבן 
שאת שלוותך חדרה. 

אל מול עיצבך 
אני מונח שרוע 
כואב ולא רגוע 
וליבי ניחומים לך שולח 
כשאת עצובה 
כשאת עצובה. 

בצבא הכי חזק שבעולם 
אלחם למענך 
את התקווה האמיתית שבחיי 
שואב אני ממך 
בבקשה, לעולם היי מחייכת 
כי כשאת נעצבת 
אני כמו לא קיים. 

אם רק תחייכי 
אפילו גם כשאין לך 
אני אדהר על דרך 
אני אהיה למלך 
אם רק תחייכי. 

כל צרותי יעלמו ברגע 
אושרי ישוב לפתע 
ולא אראה דמעותייך 
אם רק תחייכי 
אם רק תחייכי. 

מתעוררת, זזה בעדינות, שישן, הוא נרדם הרבה אחרי
אבל תזוזה קלה שלי והוא שבדכ ישן חזק,
פוקח עיניים
כך זה קורה בזמן האחרון
הוא דואג, קצת מפחד, מפנק
קורי שינה עוד על עינינו
ידו מטיילת על גופי, עיניו מחייכות במין חיוך תמוה
עיני שואלות והוא עונה
בזמן שישנת, טוב חזק (שנתי קלה בדכ)
מלמלת דברים מתוך שינה 
אני מחייכת
ספר לי ...
מעניין מה עולה
מהמעמקים 
כשאני רפויה לחלוטין
האם יש דברים שיפתיעו אותו, שעוד לא דיברנו עליהם, פתחנו, מעכנו.
מילים שעברו מרגל שמאל ליד ימין, מיד ימין לחדר הלב השמאלי? אולי לאחת מהאונות שבמוח?
דברים שלא הוטלו מבפנים לחוץ למחשבה ארוכת טווח או פחות?
הוא אומר בשקט מחויך
על ההוא שאת לא מספרת לי עליו, על המקום הזה שלך שבו את מדמיינת, מפנטזת איך זה יהיה...
קור מקפיא שורר מחוץ לפוך אך מילותיו יצאו מפיו בחום ואהבה שחיממו את החדר.

יותר מאוחר כשיצאנו לקור כדי לחלץ עצמות ולא למצוא עצמינו כל היום מתחת לשמיכה
מצאתי עצמי חושבת הרבה על מה שהאיש שאיתי אמר לי.
והמחשבות מצאו אותי כותבת, על מה שיכולתי למלמל בזמן שישנתי;
השדים והפיות שרוקדים 
בהתרגשות אין סופית מלאה סכרים וחששות;

אתה רוצה שאתמסר
אשים הכל בצד ואשחרר
אומר ויותר לא מדבר
לא לחשוב, לא להרגיש
רק לבצע, לעשות.
אין לי התחלה, אמצע או סוף,  
מרגישה בים גועש.
כמו שהרגשתי לפני כ 6 חודשים כשנחת הגילוי ההוא,
המפחיד, זה שלקח אותי למסע אל הלא נודע.
נאחזת במעט שיש מבחוץ
בהרבה שיש בתוכי.
מנסה להזיז פחדים וחששות
להסיר מדרכֶּי המחשבות
את הלמה ומדוע.
לטבוע בהתרגשות
בציפייה אל הלא ידוע
מנסה לרוקן את מוחי מהתוצאה.
להישאר רק בעשייה.
לתת לך את שאתה רוצה
גם אם עדיין אינני מבינה
בדיוק מה ולמה.
מנסה להסיר מגננות של שנים.
לשחות בים הרצונות 
ללא רצון עכשווי משלי.
את לא סומכת עלי, מהדהד לי בראש.
אתה מראה לי שאפשר
לסמוך, להאמין.
אך איך אפשר לי לסמוך
כשעל עצמי איני סומכת.
גם את זה אני לומדת
אט אט מרפה, 
מבינה שיש יד מכוונת, מרגיעה, מלטפת.
גם אם מגיעה היא במנות קצובות.
כדי  לא  לאפשר לי לנוח בפינות הנוחוּת.
הזמן שיש לי, הזמן שאין לי, נעלם בסבך הימים.
ואני צריכה מעט אוויר, רק טיפה בים הזמן
לנשום את עצמי
לבטוח בעצמי

לאיש שאיתי כלכך הרבה שנים, אוהב, מאפשר,
הולך בדרך חתחתים לידי, לא מוותר, גם כשקשה לו
מוכיח לי שאפשר יותר.
 לכתוב את החלום  - תודה לָךְ יהלום,
ו...לההוא שבחלום.

זרם מים חם ניתח על הגוף
זה שכל חייו רוצה לעוף
כל חלק בו מלטפת
אותו במים וידיים עוטפת

הזרם חם עוד יותר
הגוף כולו מבקש תחתיו להישאר
ידי אוחזות בחלקיו בחזקה
איתו לעוף רוצות בחדווה

האם להישאר מחובר
תוהה איבר מחוזר
אולי להתבודד עדיף
ליהנות מהכאב החריף

האיבר השובב אינו בטוח
שאל המרחב הפתוח
רוצה לצאת עם כולם
להיחשף יחד אל העולם

מהי אינטימיות
נזרקת השאלה לחדר
ארבע שעות שאנחנו נכנסים לתוך תוכנו
האם אנחנו אינטימיים עם עצמינו.
אם יש שליטה, שולט נשלט
אין אינטימיות, 
אין קבלה והכלה הדדית הם אומרים.
יש בי התנגדות להגדרות בכלל
ולהגדרה הלא נכונה הזו בפרט.
לדעתי.

ארבע שעות  מעניינות ואינטימיות עם אנשים לא מוכרים (חוץ מאחת)
בתוך עצמינו, בתוך עצמי.
מחפשת אותי מול האינטימיות עם עצמי
שלי, האינטימיות עם אחר, מול אחר.
מוזיקה מדהימה מושמעת לקראת הסוף,
מוזיקה נושמת במקצבים שמכניסים לטראנס,
מרשה לעצמי להיכנס לשם אל תוך עצמי עמוק עמוק
ומשם יוצאות שלוש מילים המסכמות לי את השעות שעברו;

אמון, לסמוך, לשחרר

חלק גדול ממהות היחסים בין שולט/ת לנשלט/ת.

האם אין אינטימיות בין שולט/ת ונשלט/ת?

אני רוצה לצרוח
מהגדר סביבי לברוח
אתה אוהב אותי מבעבעת
עוד מעט מתפקעת
לא מוצאת אותי
גם לא את חלקי גופי
הזמן מתפוגג לו בחלקיקי היום 
אין פתח יציאה מהחלום
לסגור שערים רוצה
להינעל בטירה רחוקה
לצלול אל תוך השקט
כמו בענן מרחפת.

ניצנוצי כאב משלוותי מעוררים
את משימות היום מזכירים
את עצמי אינני  מביימת
בסרט חיי משחקת.
עכשיו זה משחק החיים
בו יש רק מנצחים
עם מפולת שלג מתמודדת
הופכת אותה להיות לי פלג
בחיי לא מעט נכשלתי 
הרי תסכול גבוהים חציתי
כל העניין הוא לעשות
גם כשלא יודעת לנסות
אך כשהניסיון אותי מביס
אל תוך אי ידיעתי המביש
אל מקומי המכווץ חוזרת 
בדיוק לאותה פינה מוכרת

זרועות בושה ותסכול אותי חובקים
הפסיקי לנסות לטפס על הרים.
לחצות מדבריות לצלוח נהרות
כאב, כעס עצב חוברים
ואת תוכי מנערים
את לא מוותרת  הצלחת
מניסיון אינך חוששת בורכת
את רוצה לדייק בהצלחה
להרגיש אותה סביבך כרוכה
אך לא כך היא נמדדת
אינך מבינה איך לצידה את שורדת.

חמישה שבועות בלי..
לא הבנתי כמה חסר לי 
רגלי החלו לנוע 
בקצב מהיר מהרגיל
שמעתי את קולו אומר ברוגע
נתקדם לאט לאט
הפעם את לא מזנקת אל המים העמוקים
לשמור עליך צריך
לאט לאט נחזק את חלקיי גופך 
היכולים, המקבלים, הזקוקים 
שקצת שכחו לזוז.
משם תומרץ כל מערכת הדם, הלב והחשק.
כשגופך יאותת, יאמר
אפשר יותר
במעלה הגוף נטפס
איברים נוספים נשחרר.
בחיוך הכל אומר, פנים נעימות, מבינות
אינני מוותר, רק לאט יותר מאפשר.
שכחתי כמה טוב זה לנפש
זרם האדרנלין השוטף את הגוף שאחרי.
גם איברי הגוף מקבלים פרץ אנרגיות שמזה זמן שכחו.
זרמים ותחושות שמאפשרים
ביצוע משימות ומטלות.
תחילתה של משימה אחת גדולה שמחכה בפתחו של שבוע הבא.
משימה שתלמד אותי על עצמי וגופי הרבה מעבר למה שידעתי עד היום.

סופשבוע גדוש,
חג אורים, משפחה וחברים
ובין לבין יושבת, כותבת מתארת, מספרת
סרט יוצרת על מחשבות ודמיונות.
פנטזיות, סיטואציות ורגשות
בו יהיו.
מציאות מוכרת וידועה תתערבב בסיטואציה מדומה
עד ראשון בערב עלי לשחרר
כי בשני אהיה במקום לגמרי אחר.

צמד מילים בו אני משתמשת רבות.
אלו הם חיינו, מסע בזמן.
כי מהו זמן מעבר לחול היורד בשעון החול?
מהו בעצם זמן מעבר למחוג השניות המתקתק.
שניה רודפת שניה.
לכל אחד קצב משלו, 
ראיית זמן משלו
ואין האחד דומה לאחר.
הרבה סוגי מסעות בזמן יש.
כל חיינו הם מסע גדול אחד
המחולק פרקים פרקים.
קצת כמו קריאת ספר עב כרס.
לעיתים מסיימים פרק ונחים.
לעיתים תחילת פרק אחד נשזרת בבא אחריו.
ויש פעמים שפרק נגמר ומיד לאחריו ממשיך הפרק הבא.

בזמן האחרון אני מרגישה כאילו התערבבו לי שלושה פירקי זמן זה בזה
ואינם מוצאים את הדרך לפתוח את הקשר שערכו סביבם.
ואני בתוך מערבולת הזמן הזו,
מוצאת הבזקי זמן שנותנים לי מנוחה וכוח,
את הנחל הנכון שמוביל אותי ליציאה,
משהו בפנים מבקש מהמערבולת להמשיך להיות שם,
כדי שאני אוכל לשחות אל חוף המבטחים.
נראה שלפעמים מערבולת היא לא סכנה או דבר רע.
זמן יכול גם לתת מרחב נשימה.
רוחב ראיה, הבנה וקבלה. קבלה של המערבולת,
הסופה הזמנית של הבלבול.
הסחיפה הזמנית במי הנחל
השחייה האיטית והזהירה
במים שעוטפים מכל עבר.

את מפחדת? הוא שואל
ואני מורידה ראש ומבקשת מעיני לחדור פנימה אל נפשי,
להלך במסדרונותיה ולבדוק חדר, 
חדר האם יש בו פחד.
עיני מתרוממות צלולות, ראייתן ברורה.
לא, הן אומרות לי, אין בך פחד.
יש כבוד, הערכה, אהבה, איפוק וסבלנות.
את לומדת להשתמש בהם בתבונה והבנה.
אני לא מפחדת מהערפל הלא ידוע שמולי ולא משנה אם זה אתה,
או החבר שבא לבקר את גופי והחליט להעיר אותי משאננותי.
אני לא מפחדת, כשצריך להילחם אני נלחמת, כולי מגויסת,
גם אם כלל אינני מרגישה כך,
גם אם אני נראית לעצמי חסרת אונים ומבוהלת.
אי שם בפנים, נפשי ועיני רואות 
את מה שגופי לעיתים מסרב לקלוט.
אני לא מפחדת.
אם חשש מבצבץ לו אני בודקת אותו,
לוקחת אותו בידי וביחד אנחנו ממשיכים לצעוד,
לא עוצרת כי הוא כאן.

רחמים על עצמך!!
הוא קובע.
הלוואי והייתי יודעת איך עושים זאת,
מעולם לא הרגשתי מסכנה ואומללה.
צונחת לתהומות לפעמים והם אפלים ומעורפלים,
אך תמיד יש את קרן השמש הקורצת מרחוק,
מזכירה לי שהיא כאן מחכה לי.
במרחק נגיעה.
שאצנח קצת, אכאב מעט.
אכעס על עצמי אם צריכה.
אהיה עצובה על דברים אותם לא מצליחה להרים ולהגשים.
אך לבסוף תילקח נשימה עמוקה ורחבה,
תזכיר לי את כל היופי שיש מסביבי.
את כל הדברים שאני יכולה, יודעת ועושה
וגם את מה שאני יודעת שלא.
אחזור להתהדר בנוצות הטווס שלי,
להביט בהן לאורכן, אבחן את טיב ובוהק צבען,
אנשום עמוק, את הכל אקח עמוק לתוכי. 
אמשיך להקשיב לעצמי עוד כמה ימים
ואת החור השחור אנשוף בחזקה החוצה.

בנתיב לא ישר ולא חלק התחלתי לצעוד.
נבחר הוא בשבילי, לעיתים  - כך אומר הוא לי  -
צריך להכריח אותך להסתכל עמוק פנימה
ולחשב מסלול מחדש.

נתיב שיש בו אהבה ועצב
דרך מלאת שמחה וכאב
הרבה מתנות קטנות 
במסלול הזה פזורות 
מפז יקרות המתנות
ללקט אותן לי נותנות
בעיניים פקוחות אצעד
לב פתוח וקשוב אלמד
בדרך מתנה תיקרה
אביט עליה ואתהה
מתנה היא או עוד התמודדות.
כיוון שבנתיב שנבחר לי
להתמודד זה כל הסוד.

אתה אחד מהן, למרות שאינך מסכים
בדרך פתיחת העטיפות שלי.
וגם את קטנה...מתנה גדולה.

אני כותבת, מוצאת באותיות שמציירות עצמן למילים נחמה.
מוצאת בהן הקשבה לעצמי.
לפעמים אני רק רוצה לשקוע בתוך מערבולת האותיות
והמילים שמתרוצצות לי בראש....
שקט מסביבי או מוסיקה ברקע, מרגיעים את כל הרעשים שבחוץ ובפנים
ההוריקן הפנימי שוכח לאיטו
רק זוכר את הנתיב בו האותיות מתקבצות למילים ונשפכות לקלידים.
הבטן הומה מבקשת לומר דברה.
המילים מוצאות דרכן ונכתבות.
הנפש עדיין מנסה להתאושש
משאריות ההוריקן שרק עכשיו החל להירגע.
מנסה להסדיר נשימה ולהבין
האם הוויכוח הפנימי הוא בין צד שמאל לצד ימין?
מי מנסה לגבור ולמה הבטן או הראש?
מדוע אינם מניחים לה?
מדוע אני איני מניחה לה
לכאוב, להיעצב, לכעוס, להתאכזב, לשמוח, להתרגש,
לצאת בריקוד סוער
את כל המעצורים לשחרר.
הרי זו מי שאני, כך אני אוהבת את עצמי.
מרגישה את הכל מקצה לקצה.
את האושר, השמחה ההתרגשות הלא מוסברת
שמתעוררת לי בחלציי ופורצת מעלה מרטיטה את כולי.
את הכאב, העצב שחווה עמוק בתוכי בין שדי הדואבים,
עצב כזה שאוסף אותי לתוכי, את ברכי להגן עלי.
העצב הזה שאופף אותי ונותן לי לחבוק אותו מעט,
לדעת שהוא רק חלק ממני.
הכעס הזה שלעיתים מבצבץ לו.
לעיתים העצב אוסף אותו אל תוכו ושניהם נבלעים בהוריקן שנוצר.