מה-יתרון העושה באשר הוא עמל?
את-הכול עשה, יפה בעיתו ...
החוויות שאנחנו עוברים, מביאות אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמינו, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד.
כל אחד מאיתנו עובר אותם אחרת....לא פשוט הענין הזה אבל אפשרי :)
וכאן אני כותבת את עצמי ועל עצמי...
אוספת סביבי אנשים אהובים מחבקת אותי באנשים אוהבים. עוטפת עצמי בקהל חם של חברים שמקבלים אותי כמו שאני, כמו שאני יכולה להיות וכמו שאני רוצה להיות. מלפפת עצמי בכאלה שנותנים לי את מלוא המרחב לו אני זקוקה אך נמצאים במרחק קריאה אם אך אצליח לקרוא ולבקש. יש בי כוחות יודעת אני לפגוע בי עכשיו זה לא הכרחי עכשיו זה זמן שלי עם עצמי התמסרות נדרשת ממני התמסרות ומסירות לכוחותיי הפנימיים לאנרגיות השמחה והחיים הנמצאות בכל חלקיק ותא בגופי. אליהן עלי להתמסר, אותן בתוכי בסערת חושים לשחרר לחיות בשמחה ובאהבה ללא חשש מאיבוד שליטה לאפשר לעצמי שחרור מלא גם כשהולכת על הקצה. אני בוודאי לא מושלמת רחוקה מלהיות מיוחדת אבל אני היא מי שאני על היפה והמכוער שבי עם הרע והטוב שבתוכי הקשה והרך כצמה קלועים החומר והרוח שלהתאחד מנסים. את העיקשות לפרק את הרכות ללטש ולמרק לתת לרצונות הפנימיים ללכת במסדרונות סמויים את החיוּת מהכלוב לשחרר איבר ואיבר בגופי בחזקה תנער. לא מוותרת על עצמי בשום דרך ואופן לא מחולשה וגם לא מחוסן לא מוכנה למילים פוגעות שדרכי לא נכונה טוענות לעצמי ופחדי אני מודעת את קצב צעדי יודעת יודעת אני שסולם לפני לעלות בו אוכל רק שלב אחר שלב. אולי כמו ויתור זה נראה רק כך אגיע לאור בקצה המנהרה. יש ימים בהם אזדקק לסערה ויש ימים בהם אתחפר במערה
זקוקה לידיים שידעו להסעיר ידעו אותי גם לחבק ולהסתיר לעיתים ללטף ולהרגיע לא פעם את חמתי להרתיח ללחוש נחמה באוזני להזרים כוחות ממריצים בגפי. לאסוף את דמעותיי להרחיב נשימותיי לערסל אותי ברכות למלא מצבורי כוחות לתמוך בי בנחישות לא לוותר עלי בעיקשות להרים אם אפול כשלא אראה את המכשול.
העיניים נפקחות מבעד לערפל השינה הראש והגוף נזכרים ברטט הטלפון בשעת לילה מאוחרת רגע לפני שעות הבוקר המוקדמות רטט שהחזיר את הנשמה למקומה הלב החסיר פעימה בציפייה למילים מילים מרגיעות, מסבירות מתגעגעות, צורכות ונותנות.
כמה עמוק אפשר לומר במילים כתובות כל כך הרבה אפשר לחוש באוויר היוצא ממיתרי הקול
מתי כבר מתי אלמד להקשיב היטב לבטני ונפשי המדברות ללא הרף בניהן כשאינן מצליחות לערב את ראשי. בועטות, צועקות, לעיתים צורחות הקשיבי לנו, את יודעת להרגיש מצליחה לקרוא גם מעבר לשקט מעבר למילים שלא נכתבות לקול לא נשמע.
רוצה לפעמים, רק לפעמים לכתוב במילים פשוטות ובהירות את מה שמרגישה, את שחושבת את מה שקורה במילים הכי בוטות ויפות שיש ככה פשוט האותיות ללא מעטה תחרה ללא צעיף על המילה המשפט נחבא לו אל מתחת לשמיכה אות ועוד אות מציצות עירומות מבעד לחרך העין ויורדות בסולם היד אל הדף אך איך שנרשמת ההברה מגיעה עליה הכסות בושה וחרפה להסתובב כך עירומה חושפת חזה לכל קורא המילה מתכנסת אל תוך הצעיף מכסה את עיניה לבל תראה בכעס ואכזבת המשפט לחוסר יכולתה לשמור על צִנעת גופה.
הקול השקט, הבטוח, נחוש ורגוע כמו היד החובטת, מצליפה ומלטפת רגליים פסוקות מאפשרת מקום למשפט להבין את שאותיות נפשך מבקשות ידיים מכאיבות לחזך מבהירות להברה; אין חרפה בחשיפתו. כשהמילה המבקשת, מוקירה תודה יוצאת ערום ועריה אל הדף, מקלדת או חלל החדר היא מוסרת אותי ממני. מאפשרת לאותיות, מילים והברות לאט לאט לפְשוֹט כסותן, עד הפריט האחרון לעמוד מולו חשופות ופשוטות נבוכות אך שמחות על גאוות אדונם בהם.
נכנסת אל מתחת לזרם המים החמים אחרי אימון אינטנסיבי של שעה מכוונת עלי זרם חזק מעט חם מהרגיל שישחרר את המתח הזה שיושב לי על הכתפיים שינקה את הזיעה מבחוץ ואת גושי האנרגיה מבפנים
כשהגענו למכון היקר לי שאיתי לוחש באוזן המאמן היא התאמנה השבוע בבית כמו שאתה אוהב ההוא הסתובב חייך "אני גאה בך" ואני נזרקת לרגע אחר למקום אחר עמידת מוצא לא מאד שונה אבל המילים אז כוונו לקושי שונה לחלוטין מחייכת חזרה, "היה בי המון לפרק השבוע" אני אומרת. ההוא לא עונה. כבר על המכשיר הראשון המשקל עלה בכמעט כפול. מסיימת שלשה סטים של שכיבות סמיכה מתקרבת אליהם, היקר לי מדבר במקום לסיים את שלו ההוא אומר: רדי לעוד חמש אני פעורת פה ועיניים, רציני? כן, את יכולה. ולפני שסיים כבר ירדתי לעוד חמש כן אני יכולה. להפתעתי. נשאבת למשהו אחר בתוכי למחוזות אחרים בתוך ראשי הראש הזה שמיד מעלה תמונות מחדר אחר לעיתים זיכרון לעיתים פנטזיה או שאיפה ל... הידיים מלטפות, מעסות מהצוואר התפוס תמידית בימים אלו, נקי את הסטרס הזה ההוא אומר לי הלוואי ויכולתי, אני עונה בחיוך קצת עצוב. זרם המים שכבר מרגיש קריר יותר מזכיר לי שאני לא יכולה להישאר תחתיו לו רק הייתי יכולה לכתוב או להקליד בעודי נותנת למים לזרום עלי, פעם ברכות לעיתים במטחים לא היה מקום במגירות שליד המיטה אבל אולי, רק אולי, הנפש, הראש היו הרבה יותר פנויים, רגועים, נינוחים פתוחים לרגשות ותחושות חדשות מידי יום ביומו. עוצמת עיניים, נותנת למים להרגיש כמו ידיים על גופי על כל חלק, קמט, קפל עור שינקו וינקזו גושים ואנרגיות שנתקעו שישטפו איתם לכלוך שנחבא לו מחזקת את הזרם ואת החום שיהפכו אותי קצת לשלולית.
התפרצויות געשיות הן תוצרים של החום העצום האגור במעמקי כדור הארץ, חום שיש בו כדי להתיך סלעים. המאגמה, שהיא סלע מותך, צפופה פחות מהסלע המוצק הבונה את קרום כדור הארץ, והיא מוצאת את דרכה כלפי מעלה או בגבולות שבין לוחות טקטוניים – כמו למשל בטבעת האש וברכסים מרכז אוקייניים, או בנקודות חמות פנים-לוחיות המצויות מעל לתמרות מעטפת. במקומות אלה היא נאגרת בתאי מאגמה ומתפרצת אל פני השטח באמצעות צינורות הזנה או דרך סדקים אחרים בסלעי הקרום.
הרי געש מתפרצים באופנים שונים, ולכן מתקיימת הבחנה בין מגוון המאפיינים של התפרצויות געשיות, הנקראים לרוב על שמם של הרי געש מפורסמים שבהם נצפו מאפיינים אלה. בהרי געש רבים נצפה רק סוג מאפיינים אחד במשך תקופה ארוכה של פעילות, והרי געש אחרים עשויים להציג צירוף מאפיינים של שני סוגים או יותר. המיון הראשוני הוא על-פי המנגנונים היוצרים את ההתפרצות.
התפרצות מגמטית התפרצות מגמטית נוצרת משחרור גז בתהליך של הפחתת לחצים בתוך תא המאגמה. בהתפרצות מסוג זה נפלטת מאגמה וכן גזים ואדי מים הכלואים בה. פליטה זו מתרחשת בשלושה אופנים:
קילוח – מאגמה, הנקראת לבה כאשר היא עולה לפני השטח, זורמת במורד הר הגעש בקילוחים דלילים ונוזליים שאינם מתפרצים. מזרקות – קילוחי לבה עזים המתפרצים לגובה רב, המגיע אף למאות מטרים, אך אינם יוצרים התפרצות מתפוצצת. עמוד התפרצות – אפר געשי לוהט המתרומם כפטרייה גבוה מעל להר הגעש בהתפרצות מתפוצצת. ההתפרצות מתפוצצת בעוצמה רבה ודוחפת מאגמה צמיגה כלפי מעלה. קיימים סוגים שונים של התפרצויות מגמטיות, והם נבדלים זה מזה בעוצמתם, בהרכב החומרים הנפלטים בהם ובמבנים שהם יוצרים (נלקח מויקיפדיה)
מאד אוהבת לקרוא כאן בלוגים של אחרים לחלקם מאד מתחברת עם אחרים מזדהה חלק אחר פשוט מעניין חלק נוסף מאתגר ויש כאלה שלא ולא מעולם לא הרגשתי צורך לזלזל, להתיימר להבין מה עומד מאחורי המילים הכתובים בבלוג זה או אחר. לא מנכסֶת לי מילים של אחרים ללא רשותם, לא מתיימרת לחשוב מה הם חשבו או ראו מול עיניהם כשכתבו את מילותיהם. הרבה מהבלוגים כאן נכתבים מהמקום האנונימי ולכן גם הרבה מהכתוב יכול להתפרש בעיני הקורא אחרת לגמרי ממחשבות הכותב וזה אחד הדברים היפים כאן. סוף סוף יכולה לכתוב באין מפריע ושופט את הקרביים שלי ולא לחשוש שמישהו שאינו מכיר אותי ואת נקודות התרפה שלי או הפגיעות יצלוף בהם אבן.
מסתבר שטעיתי, אפילו בקהילה כזו שאמורה להיות פתוחה, רגישה, מקבלת, ישנם כאלה המרגישים צורך לשפוט, הכל ברור וידוע להם ומעניין את ישבנם הצנוע אם הם פגעו במישהו מהכותבים/ות. וכל זה מכמה מילים שנכתבו והמטייל/ת קרא/ה והעמיק/ה בכתוב ועוד כוס קפה או כוסית עראק והנה האירה ההארה, הבנה על מה ולמה נכתבו המילים.
כן אני במצב רוח קרבי היום
בדכ מתעלמת משכאלה לא יודעת ולא מעניין אותי אם נכללתי בקטגוריה עליה נכתבו הדברים.
הקהילה הזו כאן זקוקה לשופט/ת ומתריע/ה? הכותבים זקוקים להנחיה על מה, איך ולמה לכתוב?
הבלוגים הם אישיים מאד ולכן גם פגיעים.....כולנו בני אדם עם לב פועם כזה או אחר מאחורי המסך הזה לא יודעת למה ציפיתי שבקהילה כזו הביקורת והמשפט יצומצמו ל; 1.לא לקרא את הבלוג הלא ראוי בעיני הקורא, 2.לא לעשות לייק וכדומה....
"אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" כמה פשוט, כמה נכון, כמה חשוב. ככל שפשוטה האמירה הזו, ככה קשה לנו, בני האדם לנקות עצמינו מלדון אחרים
זהו התפרקתי ופרקתי את החום העצום שנאגר מתוכי בקילוח מאגמטי :)
רוצה לכתוב והמילים מסרבות לזרום להן יודעת שמקלחת טובה תזרים אותן החוצה תגרום להן לזרום מהראש המלא בהן אל הלב החסֵר אותן. הטיפות יגרמו לאצבעות לרקוד הגוף יבקש את המגבת כי המחסום הותר הסכר נפרץ והקצף שוחרר אבל לא תמיד זרימת המים על גופי היא בהשיג יד לא תמיד הזמן מתאים והמילים עדיין מפעפעות בתוכי מרגישה אותן מנסות לפרוץ החוצה כגייזר של מים חמים או לבה רותחת. רוצה להוציא, לדבר, לספר להסביר, להגיד והן בשלן, עמוק בפנים מתערבלות בתוכי, מתווכחות בניהן מי החשובה, מי הראשונה מי זו שתצליח למצוא את הפרצה לחדור דרכה ולהרחיב את הפתח לאחיותיה הרחבות והארוכות יותר אלה הרוצות לפרוש עצמן לאורך ולרוחב האותיות אשר מחפשות אחיזה אחת בשנייה אך סימני הפיסוק קורעים אותם זו מזו לעיתים קשורות אחת לשנייה מנסות למצוא נחמה זו בזו. חיוך נוצר מהחיפוש שלהן חיוך המרחיב את הנפש ומשם אל מעלה הפנים הן מתגלגלות אל החלל בקול הצוחק נשטפות אל הנייר כדמעות מחויכות מפויסות הן מביטות אחת אל השנייה התגלה החרך אל הנפש קולות של צחוק מפה המשמיע גוף מתענג לחישות בּכי הנפש המתערטלת דמעות מחברות השלמתה של נפש עם גוף
נפרסת עלינו השנה החדשה, היא כבר כאן לפני כחודשיים כבר דפקה אצלי בדלת כאומרת: לך מתחילה השנה כאן. הייתה לך כמעט שנה שלמה של התחדשות ולמידה, שנה של גילוים מאד סוערים מבפנים ומבחוץ מהנפש אל הגוף ומהגוף אל הנפש. הבנות ותובנות לא פשוטות לאנשים בני גילינו. הרבה שואלים, איך אפשר לא הבין לא לדעת כלכך הרבה שנים. {עובדה: חינוך, חוסר היכרות, הדחקה וחוסר הבנה עמוקה שדברים מסוימים הם נצרכים ואצלך הם נצרכים אחרת.:)} לא אוהבת סיכומים אבל הפעם זה מרגיש נכון ורצוי סיכום שיאפשר את ההתחלה החדשה והבריאה להתחלה זו עלי לאסוף אל תוכי, אל עומק מהותי את כל הכלים וההבנות שליקטתי בשבילֵי השנה היוצאת ולהתחיל להקשיב להם, להבין, להפנים ולשנות את שדורש שינוי. "איזה הוא העשיר השמח בחלקו" מרשה לעצמי לראות אותי ככזו מאד שמחה בחלקי, בכל מה שעשיתי, לאן ובמה שהשגתי וגם במה שלא ובמה שאין כי בכל אֵין יש הרבה. אני ממשיכה ללמוד את השמחה והאהבה ביֶש, בחלקִי. וכיוון שכך כולי חדורת אמונה ותקווה. מאחלת לעצמי שבתקופה הקרובה בתוך רכבת ההרים שזימנו לי החיים אדע להשתמש בתבונה, אהבה ואומץ באושר ועושר שאני שמחה בו.
מאחלת לכולנו שנה שתביא איתה בריאות לגוף וחכמה לנפש שנה פוריה בעשייה ואהבה. שנה של למידת אושר ועושר (שלעניות דעתי אחד הם) במה שיש.
הרגע הזה שאני חובטת במיטה עם המחבט שהוא קנה מוציאה עם חבטה חצי אנחה חצי צעקה קולות שיוצאים לי עמוק מהבטן ממרכז האגן תרגיל בשחרור, דרך להכרת הכעס האגור זה שנשאר לו במרכז הגוף. והמחשבה נודדת לה למחבט הזה ולמיטה בה אני חובטת כמה הייתי רוצה להיות המיטה הזו עכשיו ושיחבוט בי, ללא רחמים, יוציא את המתח, הפחד, הכעס ההוא שנמצא עמוק אצלי במרכז הבטן בין עצמות אגן הירכיים. ההוא שחוששת להשמיע פן יבלע אותי ואת העומד מולי אותה תחושה ששומרת לעצמי כדי לא לפגוע באחר. תחבוט בי, כמו שחובטים בשטיח עבודת יד אהוב חזק, במקום הנכון, ביד בטוחה ואוהבת כדי שישתחרר הלכלוך שיצא לו החוצה ולא בגלים סוערים של נהר קוצף אלא בענני האבק שאומרים את שלהם ומתפוגגים פעם קטנים ופעם גדולים חבוט כדי שתצלחנה דמעות הפחד להגיע עד למעלה ולשטוף אותו החוצה והלאה. חבוט כדי לשבור את המתח השזור בגוף מכף רגל עד ראש חבטה ועוד חבטה והאנחה, הזעקה נחלשת לה והמתח השזור לו על הגוף מתפורר אט אט נעלם אל תוך ענני אבק הכעס ודמעות הפחד ששוטפות את כולי.
כן כלפי חוץ הכל מרומז אצלי, הבוטות מפחידה אותי, לא הבוטות שאני מקבלת, אלא הבוטות שיכולה לצאת ממני, מפחידה אותי ברמות כואבות. אז היא נשארת שם עמוק עמוק בתוכי. עמוק עמוק למטה בגופי, נזהרת לא לזרום בנהר הלב בנחלי הורידים, כדי שלא אכאב ולא אכאיב. אני רומזת גם כדי לא לקבל דחיה שוב ושוב. אני אישה של ניגודים...הרבה ניגודים במגוון ובמנעד רחב יותר ממה שאתה יכול לתאר לך. רומזת אך מצפה לאמירה ישירה רוצה לדעת הכל, האי וודאות מרגישה לי כמו תהום ומצד שני כשהדלת נפתחת אל המידע לא פעם אני בוחרת לא לראות ולא לדעת. משפילה מבט אך זקוקה לראות ולשמוע את העיניים. הקול אין כמו לשמוע ולהקשיב לקול במיוחד אם זה מהמנעד שגורם לנפש לרטוט רק אל תבקש ממני להשמיע את שלי קופצת ראש למים קרים אך לא חסרים פחדים מהסלעים המסתתרים לפעמים הסלעים קטנים ועגולים לעיתים הם גדולים וחדים לא הכל רואים מהמקום בו אני עומדת לא אתה ולא אני אני קופצת, המים יקפיאו ברגע שאגע בהם אל הסלעים אני מודעת, מנסה להחליק לידם לא להיפצע מהחדים שבהם. העגולים בצד אחד וחדים מצידם האחר הם אלו שעלי להיזהר מפניהם קוראים לי לבוא שולחים ידיים חמות המפשירות מעט את המים הקפואים מבינות, מערסלות. מזכירות לי כמה אני אוהבת את המים הזורמים כמה המים מזכירים לי אותי שוצפים וקוצפים, נרגעים ומקבלים זורמים בשטף חזק ולא מוותר כדי לעבור מעל או ליד סלע גדול ועיקש זרם המחשבות והתחושות, כמו זרם המים מחשבה רודפת מחשבה תחושה רודפת תחושה ואני נישאת בזרמים שמציפים אותי
