סקרנות מאוחרת

אני חיה לי מיום ליום 
מילים: חנוך לוין
לחן: רמי קלינשטיין

אני חיה לי מיום ליום 
מפזרת את ימי ברוח 
אנשים מתחתנים סביבי 
גם אני רוצה קצת לנוח 
אומרים שהאדמה שלנו 
מסתובבת סביב צירה 
איפה הציר שלי? 
להסתובב זה דבר נורא 

לא כל כך יפה 
ולא בת שש עשרה 
אבל יודעת משהו 
על העולם הזה 

ואם הוא רציני 
ואם הוא רק רוצה 
תמורת מילה אחת 
אתן כל כך הרבה 

פה ושם הופיע גבר 
כמו בתחנת רכבת נידחת 
מי שרצה בי בערב 
חזר בו עם עלות השחר 
אומרים שהשמש שלנו 
בוערת כבר מיליון שנה 
כמה יכול לבעור אדם 
ובסך הכל בשביל מה 

לא כל כך יפה 
ולא בת שש עשרה 
אבל יודעת משהו 
על העולם הזה 

ואם הוא רציני 
ואם הוא רק רוצה 
תמורת מילה אחת 
אתן כל כך הרבה 

ואם יושיט לי יד 
ואם יגיד רוצה 
תמורת מעט מאוד 
אתן כל כך הרבה 

את ילדה בגוף של אישה, אומרת לי החברה החדשה שלי בת ה - 19
אמרה לי המנהלת החדשה בעבודה האחרונה , אומר לי חבר חדש שפגשתי, אומר לי האבא של מי שהיה הבוס שלי.

הם מחמיאים ואולי לא?
ואני שלא לוקחת שום דבר כמובן מאיליו, שלא מקבלת שום מחמאה בלי להפוך בה, לבחון אותה, ולהבין האם אני זכאית למחמאה הזו...
אני מנומסת אז לרוב אחייך, אפילו אסמיק ואגיד תודה, אבל עמוק פנימה אבדוק אותה שוב ושוב ואת עצמי.

זה לא שאני לא אוהבת לקבל מחמאות, מי לא אוהב?, אבל משום מה אני לרוב לא מאמינה שהן נאמרות מהבטן...שהן נאמרות ממקום נכון.

ילדה בגוף של אישה – זו מחמאה לאישה בת גילי?
מה זה אומר?

ואני חשבתי שמזמן התבגרתי. יודעת שבהרבה תחומים בחיי התבגרתי, למידה של החיים.
אז מה בדיוק הם רואים, איפה בדיוק הם רואים את הילדה....

מסתכלת במראה ולא ממש רואה ילדה
ילדה לא צריכה לעשות החלטות הגדולות עליה וממנה.
אישה צריכה לעשות החלטות, לבחור בשביל עצמה
וכמה קשה לי לבחור, להחליט
מי יודע מה נכון?
אפילו הבטן והלב לא תמיד מסכימים בניהם ואם הראש נכנס לפעולה אז בכלל תענוג קטן וכשהמצפון מצטרף לעוד קולות מסביב
כל מה שאני רוצה זה לצעוק חזק ובקול (שיניחו לי, שיחליטו בשבילי)

החיים כנראה לא מקבלים את העובדה שאולי עמוק בתוכי רוצה להישאר ילדונת.

אני כועסת ואני לא יודעת איך עושים את זה, אז אני גם מקבלת באהבה והבנה

החיים החליטו בשבילי שעלי להתבגר, מהר , עכשיו
יש החלטות ומעשים שצריכים להיעשות ואני צריכה זמן וגם זה קצוב.
כמה הייתי רוצה לשבת  בתוך ידיים גדולות ועוטפות
ושיהיה ברור מה נכון מה יביא את השקט הבריאות והאושר 
שפשוט אדע, אבין. אבחר.

מחפשת את הפורקן, החופש והשלווה שתביא אותי למקומות הנכונים ולבחירות הנכונות
כי אני בוחרת בחיים ואלו השמחים.

{אני כותבת את עצמי בשביל עצמי.
תודה שאתם קוראים}

המסע הזה

שאתה עובר

למסע כזה

צריך חבר

לדרך הזו

עליות תלולות

בדרך הזו

ירידות ותהומות

למסע הזה

צריך כוחות

במסע הזה

ידי קשורות

אנחנו כאן מחכים

יודעים שתחזור        

והם לא מבינים

איך, גם את זה , תעבור.

    יושבת כותבת      

מלאת רגשות

חושבת, דוממת

עיניים דומעות

הלב דואב

הבטן חסומה

שם זה כואב

בפנים, בדְמָמָה

כואב לי עלינו

בוכה על עצמי

רוצה בשבילינו

יכולה רק בשבילי

לא קל לי האיפוק...ההמתנה
אני משוחחת עם עצמי בתוכי [אפחד לא רואה :)] לא מעט, עמוק בפנים, במקלחת, ברכב....סתם כשהולכת ברחוב...הרהורים שכאלה שהם ממש שיחה _ פסיכית כבר אמרתי לא?

אני לא מחפשת הנהוני הסכמה, וכדומה, אפילו להיפך... אני לא מחפשת חיבוק שיגיד לי כל מה שאת אומרת וכותבת נכון הוא.
הרי אלו דברים שחשה שהנפש שלי מדברת אותם גם אם לעיתים השכל נאבק בה, היא לא מוותרת.
ואז אני כותבת, כי קשה לי להשאיר את המאבק פנימה.. על הדף הוא יוצא ממני, מרוקן ממני קצת
אולי מבקשת תגובות לדברים, כי אינני יודעת אם נכון ומותר לי כלל לרצות או להרגיש כך....
וכשאני כותבת היד לרוב מכוונת למילים בחרוזים, כאילו לצייר לי את הרגשות והמחשבות
זה לוקח אותי במחשבות לאיורים שאני עושה מידי פעם, קוראת להם צורות וצבעים, 
ההשראה היא מהשבטים האפריקאים בעיקר.
הם ביטאו את עצמם בעזרת הציורים, מוטיבים חוזרים, סימנים, צורות וצבעים
התחילו בקווים חיצוניים שתחמו את הצורות והמוטיבים ואז מלאו אותם בצבעים, 
כשתמיד יש אוויר ומקום למוטיב או לצורה הבאה....
לכל אחד יש את חייו ואין ספק שחיי טובים ולא קשים, 
אבל מעולם לא שמתי את עצמי מול אף אדם כהשוואה, 
אותי לא מעניין ה"דשא של השכן".

תמיד אעדיף שיזדקקו לי מאשר שאני אזדקק למישהו או משהו
בימים אלו אני קצת במקום של הזדקקות וזה לא פשוט לי.

השיר הזה התנגן לי בראש כל היום...
אני אוהבת את רחל וחלק נכבד משיריה, מילותיה.


מחשים אתה ואני
ממתינים אני ואתה
בסתרי עוקמני עלטה
ודממה בסתרי עוקמני

לא אושיט את ידי- התבין ?
לא אוחז בידך להנחות
אחשה ואמתין לאות
אחשה אמתין....

מדברת  מקשיבה
כותבת, נשברת
קשובה, מפנימה
חושבת, מתפוררת
מחפשת אותי
אותו, אותנו
האם אפשרי
שאין אנחנו

מילים ולחן: שלמה ארצי

מה אני מבקש לי? לא הרבה, 
את זה כל מה שיש לי, בסביבה, 
בין הצער לאושר, מחפש לי, 
טיפת אהבה.

מה שאני מבקשת זה דומה, 
לפעמים מתכנסת, ושונאת, 
לפעמים מסתפקת בלנשק, 
לך ת'דמעה. 

ככה זה שיש שניים, מסתבר, 
זה תמיד פעמיים, לדבר, 
זה נותן לי ת'כוח, 
להתגבר גם על מאה מכות. 

ככה זה שיש שניים, זה הרבה, 
זה תמיד פעמיים, לדבר, 
לא זה לא בשמיים, זה מה ש 
גורם לי לבכות. 

אל תבכי לא הפעם, אל תבכי, 
לא אחזיק מעמד מול ים הבכי, 
ואם בא לך לזוז קצת תרקדי, 
אני פה בסביבה. 

שים לי יד על פני זה שוב מזכיר, 
איך נישקת אותי פעם מול העיר, 
נעורינו היו אז מתוקים, 
כי היתה שם אהבה.

ושוב יושבים ומשוחחים
מאין באנו ולאן אנו הולכים
נקודות השקה, קווים מקבילים
מציירים עיגולים, קו עוטף קו
כמו המילוי הטמון בין בצק ועליו.

אם הנפש חפצה
בצק ומילוי רוצה
עליה לדעת ולהבין הציפייה
כי לא קלה היא אהבת האפייה.

לחיך האוכל הבצק יטעם 
אם מרכיביו באהבה יאספו 
ביד אוהבת וחזקה למרקם
של שלם ורך יעורבבו
עד למידה המתאימה
של הנפש הכמהה
להכין את המילוי
כך מאד רצוי.

רידוד הבצק, מלאכת מחשבת
של הגוף והיד האוהבת
מעט כוח ונחישות
מרדדים אותו ברכות
לגודל ולעובי המְרצֶה
את יד האופֶה.

באהבה והשלמה נפרס 
לקבל את המילוי נדרש
האיחוד בין השניים
יפה הוא שבעתיים
היד היודעת מלאכתה
את הבצק תלפף בעצמתה
ייכנע המילוי וייטמע 
בין עלי הבצק יירגע

סתם כי בא לי עם חיוך.

היום 
החליט דר סוס לבוא לביקור
והזכיר לנו שדבר1 ודבר2 זה אנחנו
רק שלא ישכח, דר סוס
שדבר1 ודבר2
שובבים היו.

גם הזכיר לי כמה אני אוהבת את סדרת הספרים הזו
אחד הספרים שאני נותנת מתנה, כמעט באופן קבוע
לאנשים אהובים בצעדיהם הראשונים בחיים העצמאים
הוא של דר סוס - אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים -

סערה בכוס תה
כך באמצע המשתה
לפתע חשה
כמו מתוך חלום השכימה

האש הפנימית בוערת
בתוכה נפש סוערת
מסתחררת ברחבת הלב
רוקדת עד כאב

את הנפש להרגיע
מבקשת שיושיע
אז רגליה לרקוד יחלו
אל תוך הסערה יובלו

דומה בדומה מרפא
סערת הנפש תרפה
אם את גופך
האש תכלה

ניסיתי לספר על הכוויה שנִתְנָה
כדי שלא תכאב השריטה העמוקה
אך הרוח כלכך סֲעַרָה
את המילים אֵלֶי דף סחֲפה

הוא מזרז אותי, "יאללה צאי כבר מהמקלחת...." בדכ זה הפוך :D
לא את השמלה הזו עם הנעליים האלו זה אלגנטי מידי, זו רק הופעה לא אירוע.
לבוא עירומה וזהו?   
"כדאי להגיע מוקדם", הוא מזכיר לי שבפעמים הקודמות, ישבנו היכן שנשאר מקום וזה לא היה כלכך כייף.
עוד מבט במראה, הוא קושר לי את הסרט של השמלה מאחור ויאללה לדרך.
עולים על הווספה, השיער הרטוב שלי יראה נורא כשאוריד את הקסדה, התלתלים שלו יהרסו, אבל לפחות לא נצטרך לחפש חניה.
נסיעה של אולי עשר דקות ואנחנו שם. הגענו מהראשונים, בחרנו לנו מקום מצוין, רק שנינו ללא שותפים ושנראה הכל ללא הפרעות.
הזמנו לנו משהו לאכול, כוס יין, מדברים, והמקום מתמלא ומתמלא עד אפס מקום, פשוטו כמשמעו, צפוף להחריד, לטעמי.
עוד רגע מתחילה ההופעה "הם באים להופיע בפני אנשים שבעים" הוא אומר לי
ומחשבותיי מטיילות להן לפוסט שכתבתי על הרעב ההוא ועל הצורך הזה של לכתוב,
להוריד מעצמי מחשבות, רגשות וסיטואציות אל הכתב.
ואז נכנס לו מתי כספי הנפלא, פני פוקר עם ניצוץ חיוך בעיניים ובזויות הפה, הוא מתחיל לשיר
ועובר מהר מאד לסטאנד אפ. השנינות, משחקי המילים, אהבת המילים והאדם והדרך בה הוא מצליח להעביר אותה, גורמת לאולם המלא מאד לצחוק עד דמעות.
קצת אוורור הנפש לאחר החודש המתיש שהיה.
מתיישב אל הפסנתר, ומתחיל לשיר "זו ילדותי השנייה"....קרן פלס נכנסת תוך כדי, מנסה לעשות זאת בשקט ולזרום עם הטון והאווירה שמשרה מתִי, אבל זה לא ממש מצליח לאישה סערה הזו.
ובתום השיר היא מתנצלת על שהיא הפריעה לאחד היוצרים הגדולים שלנו ושותה מהמים שלו בחיל ורעדה.
האישה סערה הזו כך כותבת ושרה, לכל שיר יש לה סיפור מהחיים. היא מספרת שהשירים שהיא כותבת הם חייה, אנקדוטות, מצבים, רגעי עצב ושמחה.
היא מספרת, מדברת ומילותיה מחלחלות בי, היא ממשיכה לספר שחלק מהשירים שהיא כותבת היא מוצאת לנכון להלחין ולשיר אותם, לתת אותם לאחרים, החלק האחר נשאר כתוב בלבד.

במפגש שלה עם רמי קליינשטיין, שמחליף אותה על הבמה, מסתבר שהיא גם כותבת עם חלק מהיוצרים ויש שירים שלמרות שהולחנו ואפילו עוּבּדו מוסיקלית אינם מגיעים לדיסק, מבחירה.

החיוּת שלה, החיוך הנסוך על פניה לאורך כל ההופעה, הפשטות בה היא מדברת ושרה, כבשו אותי. הדרך בה היא מספרת על השירים שהיא כותבת, נתנה לי את הלגיטימציה להמשיך לכתוב לעצמי, לא שהייתי צריכה אישור ממישהו, אבל משהו שם חיזק לי את עצמי.
כתיבה, חריזה, שירים, סיפורים היא צורך כזה או אחר לרבים מאיתנו.
דרך הכתיבה וצורתה שונה מאחד לשני.
ענין ההוצאה "לאור" שונה מאחד לשני: האם בכלל להראות למישהו, או רק למגרה.
האם להשמיע במקום קטן ואינטימי או ציבורי וגדול.
האם לתת נופך נוסף למילים ע"י תווים וכלי נגינה.
הבאת המילים שלך לציבור על יד מישהו אחר  זו בחירה מעניינת.

"העולם הוא רק תחנה של זמן " כתבה אסתר שמיר והשמיעה לנו את זה ריטה בלחן של רמי קליינשטיין.

ואולם תוך כדי שכתבתי דווקא השיר הזה התנגן לי בראש, בביצוע השקט שלו...נראה לי מתאים לקרוא אותי תוך כדי שמיעה שלו.

עניין של זמן 
גידי גוב 
מילים: אהוד מנור
לחן: רמי קלינשטיין

קח אותו לאט את הזמן 
העולם עוד יחכה בחוץ 
קח עוד שאיפה מן הזמן 
שתי דקות לפני ההתפכחות. 

להתמכר ללב המתפרע 
לדמיון המתפקע 
ולאושר הנוגע 
בעומק הכאב. 

אתה עוד תגלה את העולם 
אם תרצה או לא תרצה 
יש עוד זמן להשתנות 
מן הקצה אל הקצה. 

אם האהבה כאבה לך אתמול 
אולי מחר היא לא תכאב 
אם עוד הדמעות זולגות בלי קול 
בסופן אולי חיוך רחב. 

חושבת על זמן, בתקופה האחרונה, יותר מהרגיל, כל מיני דברים שקורים, קרו ויקרו. 
יותר ויותר לומדת שזמן, יותר נכון הערכת הזמן וההתייחסות אליו, הם ענין סובייקטיבי.
כל אדם ממלא, או שלא, את זמנו על פי סדר עדיפויות שלמד או שלימד את עצמו שכך הוא הנכון לו.
האחד יקדיש זמן מועט ביותר לאותו דבר שהאחר יקדיש לו שעה ארוכה.

המושג "רגע" מוכר כמילה המתארת זמן לא?
זוהי אחת המילים השגורות ביותר בפי נערי ונערות העשרֶה.
אימא: "המדיח מחכה שהכלים הנקיים יחזרו למקומם בארון"
בן ה - 14: "עוד רגע"
ואם למחרת בוקר המדיח פנוי לאסוף אל עצמו כלים מלוכלכים חסרי סבלנות מאמש, זה יהיה בגדר נס.
כמעט כל דבר שנבקש, או נדרוש מהם, יתקל במושג זמן זה או בדומיו.

24 שעות ביממה יש, אנחנו מחלקים את זמנינו, קודם כל, בין זמן העירות וזמן השינה. כל אחד על פי צרכיו.
כל פועלינו, מחויבותינו והנאותינו יסודרו אחכ במרחב הזמן האישי שלנו על פי סדר העדיפות הפנימי ו\או החיצוני שמנחה אותנו.

קשר ותקשורת דורשים תשומת לב שבין השאר זקוקה לזמן, זהו אחד הדברים האינטימים יותר בסדר העדיפות הפנימי והאישי של כל אחד מאיתנו.
כשמישהו חשוב לי ורוצה בקרבתו, אמצא את המקום והזמן בסדר העדיפויות שלי להראות לו זאת.
אבל האם הזמן ושימת הלב שאני מקדישה לו מתוך מרחב הזמן האישי שלי מספקת את צרכיו?
את צרכי הקשר והתקשורת שלו איתי? זה כבר תְלוי המקום שלי בזמן שלו וביכולות ההבנה וההכלה שלו אותי בתוך מרחב הזמן שלי.

זה כמובן קורה גם הפוך. הציפיה שלי לקשר ותקשורת מסויימים בזמן נתון זה או אחר, תלויה ברצון שלי למקם את עצמי בסדר העדיפויות שלו במרחב הזמן שלו.
בשבילי, אם אני רצוייה ו\או חשובה לאותו אדם, יִמָצֵא לו הזמן להיות עימי בקשר כזה או אחר.

משוואה לא פשוטה זו, כיוון שכל אחד מאיתנו מתייחס אל מימד הזמן במרחב הפרטי שלו בצורה שונה.
מה שלא מתאים לי ולא נכון לי במרחב הזמן והחיים שלי יכול להיות מדוייק ושלם אצל האחר.
ואז כתוצאה ממשווה זו, יתכן וארגיש לא חשובה\רצוייה כיוון שאני לא מסופקת מהזמן שאני מקבלת. על אף שאולי זה כל הזמן שהוא באמת יכול, מתוך מרחב הזמן וסדר העדיפויות שלו, להקדיש גם למי שהוא רוצה וחשוב לו.

מנסה לברר עם עצמי כמה זמן ומקום אני צריכה לאפשר, עד שאבין אם זה נכון או לא, אם יש דבר כזה שאפשר להעמיד אותו במקום של נכון או לא.
ככל שהזמן עובר, גם השנים : ), אני לומדת שזה בעיקר תחושות פנימיות והיכולת להבין ולקבל את מרחב הזמן וסדר העדיפויות של האחר.
גם אם אין לי סבלנות יתֵרָה (ואין לי) יש לי יכולות הבנה והכלה טובות וארוכות טווח שמחפות על חוסר הסבלנות.

ובכל זאת, מידי פעם מצליחה להבין שזה לא הזמן שמונע את התקשורת, אלא מקומי בסדר העדיפויות מול מקומו בסדר העדיפויות שלי,
אם שם תוֹאם גם הזמן יִמצֵא.

הבוקעת מחדרו של בני הגדול, מקפיצה אותי, טראנסית כזו, מונוטונית שכזו
אבל מצליחה להזיז אותי בכיסא.
אני בכלל כותבת על הופעה שהיינו בה אתמול ולפתע אני מבינה שהמחשבות שלי, נמצאות עם המוסיקה
בכלל במקום אחר.
לצלילי המוסיקה הזו הגדול שלי מאמן את הצעיר {ממש משפחה ספורטיבית אנחנו :)}
ואני זזה בכיסא ומרגישה איך החשק מתרומם לו למעלה, הרעב הזה שמתעורר לו
ומעורר את כל הגוף ובא לי להעיר גם את שותפָי למעשים....
אז בא לי, אז מה....
הם שניהם בבית...מסתובבים, אפילו עם עצמי אני לא ממש יכלה להיות.
אז מה יעזור לי החשק, הרעב (אכלתי יוגורט עם פֵּרות...זה לא היספיק)...
שולחת ווטסאפ לאיש האהוב שאיתי, הוא צוחק...כמה שהוא אוהב אותי ככה
מחוממת הוא קורא לזה, טוב לא בדיוק באלו המילים,
אלא שקשה לי עדיין להשתמש במילים בוטות יותר שגם הוא וגם צ. משתמשים
אז את המילים שלהם אני ממירה למילים שלי.

[הערת ביניים, צ הוא הכינוי שנתנו לצדיק שאיתנו כיוון שלדעתינו הוא עושה עבודת קודש איתנו 😄 ]

לא פעם צ. דורש את המלים שהוא רוצה לשמוע, שכלכך קשה לי להוציא מהפה, ממש כואב לי פיזית בידיים אם אני צריכה לכתוב אותם.
ומהפה הם יוצאות בקול ענות חלושה כאילו אין לי אוויר להוציא אותם, אני יודעת לצעוק, אין כמו ילדי לספר את סיפור הקול שעולה מעלה כשחמתי גוברת בי.

לא, אני לא כזו עדינה, משום מה יש הטוענים שאני נראית עדינה ולא יכולה לספוג....אני עדינה?...הצחיקו אותי ואותו, וגם לא צדיקה.
בטח לא מאד תמימה (למרות שיש הטועים לחשוב כך)
אבל לכתוב ולהגיד מילים בוטות, מילים הקשורות לעולם המיניות של אדם וחווה, מאז ומעולם היה קשה לי.

משחקי מילים זה דבר נחמד - מלקה את עצמי לא מעט נפשית בעיקר - מעולם לא חשבתי שמלקות יכולות לכאוב ולהיטיב כמעט במידה שווה.
כשהתחלתי את צעדי בעולם הזה (כן אני עדיין בהתחלה, אני יודעת.) לא העליתי על בדל דעתי שיגיע היום ואומר למישהו, תכאיב לי....שארצה לחוש לאן הכאב לוקח אותי....זה משהו שמפתיע אותי כל פעם מחדש.
אני כמובן עדיין לא אומרת את זה לאף אחד אלא אם כן חייבת - למשל כשצ. דורש ממני - אבל כבר התחלתי להגיע למצב שכשזה לא קורה הגוף שלי מדבר, הוא מבקש.

..
המעשים פשוטים לי הרבה יותר...לשם מה צריך לדבר, לבקש, להגיד, האם דברים לא מספיק מובנים ממבט עיניים משפת הגוף?
כמה היה קל לי בחיים, אם מישהו היה מסתכל לי בעיניים ויודע מה בדיוק אני רוצה, מייחלת, מבקשת ללא מילים? 

(ובכלל התכוונתי לכתוב על משהו אחר..)

מסתבר שיש בי רעב​ 
זו כנראה הילדה הקטנה שבי שמגיעה לרעב כזה שחונק את גרוני בדמעות ועצבים.
אין לי מושג למה, תחושת הרעב היא תחושה נעימה לי, אבל הופכת במהרה, אם לא משביעה את עצמי ולו בקמצוץ, למשהו שמאד קשה לי איתו - לא כדאי להיות בקרבתי כשאני רעבה. ואולי כן?...תלוי לְמה אני רעבה.
אם רעבה לאוכל, למשהו ימלא את בטני ותאי המוח שלי, כדאי להתרחק ממני כיוון שאינני נחמדה כלל וכלל.
את הרעב האחר שלי למדתי להסתיר, לעיתים לא להשביע כלל, אפילו לא במעט, למדתי להחביא את הצורך אפילו מעצמי.
{ככל הנראה בגיל צעיר מאד, עד שהודחק כמעט לגמרי}
כיצד יכול להיות שאני רעבה לצורך שאינו קיומי, משהו שאפשר גם בלעדיו, אם רק לומדים איך...
מעולם לא העלתי בדעתי שהשימוש במילה רעב, יכול להיות גם לדבר מה שאינו קיומי, שאינו חיים ומוות.
כנראה שלימדתי את עצמי היטב במשך השנים, או שאולי לא הייתי מודעת לצורך, לרעב הזה שלי.
כל פעם שהוא ואני משוחחים על העבר שלנו, אני יותר ויותר מבינה כמה הייתי רעבה, כמה הייתי זקוקה ולא הבנתי את זה, לא ידעתי\יכולתי לבקש.
לא ידעתי שהתחושות, המחשבות, הפנטזיות שלי ברות השגה וקיום בעולם הזה.
לבקש זה משהו שצריך ללמוד לא לפחד לעשות.
אולי בילדותי בקשותיי ברובן לא נענו וכך לימדתי את עצמי לא לבקש, ממילא לא אקבל.
לימדתי את עצמי להגיע לאן שאוכל בכוחות עצמי ולמה שלא אצליח  לבד, אז לא.
ויתכן גם שזו המהות שאיתה נולדתי ולא בהכרח, דרך חיים שחוויתי.
אבל זה כלכך עמוק אצלי עד כדי כך שאני נעלבת ולעיתים כועסת כשאני לא מבקשת
אבל מצפה מהאדם הקרוב לי ביותר להבין שאני רוצה ולא יכולה\יודעת לבקש - משוגעת כבר אמרנו לא?

כך שנים נשארתי רעבה, בלי לדעת בדיוק רעב לְמה? לְמִי, איזה צורך הוא ממלא בחיי, מאז שהתחלתי לחשוף אותו להתייחס אליו ולהתחיל להאכיל אותו,
אני מרגישה חיה יותר,  חופשיה יותר, אפילו חברותית יותר....

יודעת היום שאני זקוקה לביטחון גדול ומלא ולידיעה שאני מאד רצוּיה כדי להיות מסוגלת לבקש

וכשזה קורה אני מצליחה, עדיין לא במילים מדויקות ובחופש מוחלט, אבל מצליחה ,לכתוב, או להגיד, מה אני רוצה, מבקשת.
לְמָה אני רעבה.

את שקטה, הוא אומר לי.
הוא רגיל לראות אותי
סוערת 
מטולטלת
בין כעס לחיבוק
בין תקווה לפחד
בין שמחה לעצב 
בין מועקה להקלה.
בין בכי לצחוק משחרר
בין חיוך לדמעה
בין ויכוח לשיחה
בין פעילות בלתי פוסקת
לבטלה מוחלטת.

שקטה זה לא מוכר לו.

המטוטלת היא בפנים עכשיו
אין טעם שכולם יראו
וישמעו אותה
כל שנשאר זה לחכות.

{תוהה האם לשתף,
האם חברה תקל עלי את המשא?
תרכך את זמן חוסר הידיעה והוודאות ?)