סקרנות מאוחרת

כשאני כותבת אני משקפת לעצמי את עצמי, מה שעובר עלי,
איך אני רואה את מה שקרה, שיקרה.
כותבת לעצמי, לעיתים לחדד את עצמי לעצמי
לעיתים להוציא את הכאב או הכעס הלאה ממני,
לפעמים פשוט הוצאת מעט לחץ מהעומס שבנפש
לעיתים פשוט הנפש צריכה לרוקן, לתת מקום למשהו אחר.
כשאני כותבת המילים זורמות לדף ורק כשחוט המחשבה פוסק מלכת תפסיק היד להקליד והעיניים מתחילות לראות את המילים והאותיות.
נותנת לעצמי עוד רגע  לתיקון שגיאות כאלה ואחרות.
לוודא שניסחתי את עצמי לעצמי כמו שאני חווה, מרגישה ורוצה .
לפעמים זו תחושה בוערת ולפעמים פחות.
לא משנה מה התחושה, כשאני מסיימת יש מין תחושת התרוקנות.

לעתים זה מספיק ולעיתים מרגיש לי לשים את זה גם כאן זו התשובה היחידה שיכולתי לתת לו כששאל למה בבלוג,
למה אחרים צריכים להיות שותפים לדברים שהם רק שלך.
כאן הרוב מכיר אותי כניק
כאן אני כותבת ולא פוגעת באף אחד.
אני כותבת וכתבתי לא מעט, מעט מאד מגיע לכאן
כנראה שמה שמגיע לכאן צריך לצאת הכי רחוק ממני שאפשר
או אולי הכי קרוב שאפשר...
יש דברים שנשארים במחברת
יש דברים שמוצאים עצמם לשיחות בנינו
יש דברים שמוצאים דרכם לשיחות בנינו לבינו
ויש דברים שמוצאים דרכם לכאן
ככה מרגיש לי זו גם תשובה לא?

 

הידיעה הזו שבמשך כל היום הייתה שמועה
פשוט הכתה בי, פשוטו כמשמעו, אגרוף בבטן.
גם ככה הגוש בגרון גדל עם כל חייל שנהרג.
למרבית מחברותי ילד בצבא, לחלק יותר מאחד,
רובם ככולם בסדיר, בתוך או קרוב לאיזורי הלחימה הלב כבד ממילא.
הבן שלי, האמצעי, שירת בגולני מס חודשים עד ששוחרר מהצבא עקב בעיות בריאות.
חבריו הם הלוחמים שנמצאים שם עכשיו עמוק בפנים.
הוא שולח לנו הודעה כשאנחנו מחוץ לבית, שניים מהם נהרגו, נפלו.
הלב מתפוצץ, הרגשות קשים ומעורבים. אני חושבת על האימהות והאבות שנכנסים למעגל השכול הקשה.
חושבת עליו, ילד שלא מדבר הרבה, לא משתף כמעט, נפתח מעט השנה אחרי הסיפור שלו עם צבא הגנה לישראל, (שבחר לוותר עליו עקב חוסר רצון להתמודד)
מה הוא מרגיש, על מה הוא חושב, איך יתמודד עכשיו עם כל הרגשות והמחשבות שיציפו אותו.
איך אני יכולה לקחת את כל זה ממנו. יודעת שזה בלתי אפשרי, יודעת שעוד הרבה מחבריו נמצאים שם, כל אחד בגדוד וחיִל אחר.
יודעת שהוא ימשיך לתפקד כאילו כלום לא קרה, אבל מה שהולך שם בפנים לילד בן 20....
כשהילדים שלנו מצטרפים למעגל הכאב, זה קשה שבעתיים.
הלב בוכה פשוט בוכה, ואיתו גם העיניים והגוף 

יהי זכרם ברוך

&list=RD4zLfCnGVeL4&index=1

שאני מרגישה את חוסר השקט, (הוא תמיד נמצא אצלי באיזו פינה, מציץ וחוזר למקומו), גדל ומתגבר, עולה למעלה מכביד על החזה, לא נותן לידָיי מנוח, יורד למטה ובודק אם אפשר אולי לפרוק אותו, לשחרר אותו מכיוון הזה.  
מנסה לפרק אותו לגורמים, להבין האם זו חרדה, מתח, חוסר ודאות שנוצרים מהמצב הקיים, או אולי ההורמונים מדברים, הימים הללו של החודש.
לא מצליחה לאבחן, זה מרגיש לי מעורבב ביחד ההורמונים הארורים הללו שמתרוצצים לי בגוף רק מגבירים את חוסר השקט הפנימי. לי ולגופי לא באמת משנה מה המקור, מה שברור הוא שזה צריך פירוק, מקום ודרך לצאת החוצה ממני, אחרת כל המתקרב יחטוף גץ.
קשה לי להיות במקום אחד. זזה בבית מהכביסה לכלים. קצת סדר בדברים שלא מגיעה אליהם. מנסה לכתוב, אולי זה יעזור כמעה.
זה לא מספיק. הוא ממשיך להציק ולהזיז אותי, אפילו הפה שלי פעיל יותר מהרגיל.
אימון ספורט עושה לי טוב, משחרר חלק מהרעש שבתוכי, אבל לא את כל מה שצריך להשתחרר.

ואז אני מבינה שבתוך החוסר שקט הזה יש את הצורך הזה, הרצון הזה למשהו חיצוני, כואב, מכריח, שיגרום לי לשחרר עד כדי דמעות, שיגרום לי להתכנס בתוך עצמי ולתת לרעש לצאת.
מישהו שלא מוותר לי ודורש ממני לפתוח עוד ועוד, דורש ממני להמתח עוד ועוד.
כשיש לי את זה אני משחררת, מתפרקת, ראש נפש וגוף מתאחדים, נמצאת במקום אחד כולי ומאפשרת לרעש הזה להתפרק לו החוצה.
אני מרגישה את הרעש מתפוגג לו דרך רעד הגוף.
נעלם לו בעזרת הנפש שמפרפרת לה שם בין עונג לכאב, בין הקשבה לאובדן הכרה.
ההתנתקות שמגיעה מחוסר צורך לחשוב.
שקט מבורך, געש רעד ורעש אחרים מציפים אותי, והגוף כמו בלון  שהאוויר יצא ממנו, צונח למצב ישיבה רגוע, אפשר לנוח עכשיו.

התזזית הקטנה שלא מוותרת לי זוחלת חזרה לפינתה ומאפשרת לי קצת שלווה עד הפעם הבאה.

הבנה נפלאה בשבילי. יש לי מקום לפרוק להתפרק 
ההבנות אלו הגיעו בשנה האחרונה, ובעיקר בחודשיים האחרונים,  עדיף מאוחר מאשר לעולם לא 

פתאם הבנתי שמשהו מאד דומה כתבתי לפני כשבוע, כנראה שאצטרך לכתוב ולדבר עם עצמי :)  עוד כמה פעמים,
כדי באמת להפנים את מה שקורה לי, את הטוב שזה עושה לי, את המקום והמרחב שזה מאפשר לי.

שרק יגיע אלינו שבוע שקט
ושילדינו יחזרו בריאים, שלמים ומהר הבייתה

עוד היום 
ישי לוי ומוש בן ארי 
מילים ולחן: מוש בן ארי

עוד היום 
אני אקום לאט מהמיטה 
אחבק אותך עוד טיפה 
לפני שהיום כך יגנוב 
יגנוב אותי 
והיום אני אלמד יותר על גופך 
אגע יותר בנשמתך 
בזרועותייך 

עוד היום 
אני אלמד טיפה יותר להיות חבר 
אמלא את כל מה שחסר בליבך 
עוד היום אני אלחם בעומקם של יצריי 
אנצח בשבילך עד שתאמרי לי די 

הימים עוברים והלילה לא נותן בי מנוחה 
על פנייך שוב זולגת דמעה 
את כל כך קרובה לליבי וכה רחוקה 
אוי יפה, אור פנייך שנותן לי תקווה 
במגע שלך יש אמונה 
שלוקחת אותי לעצמי על כנפיים 

עוד היום 
אני אלמד טיפה יותר להיות חבר 
אמלא את כל מה שחסר בליבך 
עוד היום אני אלחם בעומקם של יצריי 
אנצח בשבילך עד שתגידי די 

הנייד מצלצל (ואני מזמזמת את הצלצול - כל אחד יכול...של פבלו ורוני) מס לא מוכר, עוצרת בצד,
ברור לי שזו שיחת הטלפון לה אני מחכה כבר יומיים כמעט (תכלס, בקושי 24 שעות אבל זה נראה לי נצח)
מקשיבה למילים שאומרת לי המזכירה, חוזרת על הפרטים ורושמת אותם, אומרת תודה וסוגרת, חוסר ודאות אחד נסגר רק כדי שהאחר יפתח.
נזכרת שלא שאלתי כמה שאלות הכרחיות....ממשיכה בנסיעה הבייתה.
ואז בוקעות להן המילים והלחן שמושכות אותי להקשיב להן, להיות בתוכן, להקשיב לחיבור המעניין והיפה, בעיני, בין שני הזמרים האלו.
מסיח את דעתי....

מוסיקה, מילים ולחן תמיד נמצאים שם בשבילי ואיתי
כשרעש לי בראש אני זקוקה למוסיקה מסוימת
כשרגוע לי אני צריכה אחרת
כששמח לי מגיע משהו אחר מבפנים ושם דיסק שונה לחלוטין
לעיתים זה אותו שיר שמקבל תפנית פנימית אצלי ופורט על נימי העצב כמו על נימי השמחה
יש לפעמים שאני צריכה את השקט, פשוט שקט...דממה, קשה מאד להשיג זאת...אז אני מוצאת את השקט הזה, במוסיקה.
בחיבור המדויק בין מילים ללחן, בלחן שמדבר לא פחות מהמילים.

ציפיה, חוסר ודאות, קשה לי להתמודד איתן.

 

 

אם היו בי ספקות קטנים היום הם נמוגו סופית.
בחודשים האחרונים באו לבקר אותי , הרוגע והשלווה המאד עמוקים שלא ידעתי הרבה שנים, ואם פגשתי בהם זה היה רק לפרקים קצרים.
אני נראית ומקרינה שלווה , אבל בפנים אין שקט. רק מי שמכיר אותי היטב יכול לראות את הסערות המתחוללות בתוכי בעיניים, לפעמים בידיים או אפילו בחיוך.
אז הנה חזרה לה סערה קטנה, גלים קטנים של מתח וסערה שאינני יכולה לדייק לי אותם וזה קשה לי עוד יותר.
חשבתי שאוכל לגלוש עליהם, אולי מעל או מתחת לצלול עד יעבור זעם, אבל לא, הם קטנים וגועשים,
מכילים בתוכם גם חרדות היום יום שנוצרו מהאזעקות שתופסות אותי בכל מני מקומות ולא פעם רחוקה מהילדים.
המשפחה שנמצאת בקו האש המסוכן יותר. סיטואציה לא נוחה בעבודה. 
גלים כאלה שלא נותנים מנוח לנפש ולגוף שכל כך רוצים למצוא את מקומם בשלווה ההיא שהגיעה.
ואז צליל מוכר בטלפון, הגוף מגיב מיד, עכשיו אני שם, הכל נעלם, כולי בתוך מה שנידרשתי לעשות
ואחרי..התחושה שאחרי, חזר לו השקט, ככה, פשוט, חזרה הרגיעה אל הגוף, גלי הסערה שקטו.
לא ידעתי שכך, אפשר להרגיע את הסערות שבתוכי.
מלאכות הבית שבדכ נעשות בהסח הדעת מקבלות התייחסות אחרת, רכה יותר מתכוונת יותר.
אימון הספורט שבדכ עושה כל יומיים וכבר כמעט 4 ימים זנחתי אותו, נעשה בכמעט חצי מהזמן שבדכ עושה אותו,
פשוט כי לא צריכה הפסקה בין סט תרגילים אחד למישנהו, עושה, שקועה ומרוכזת בכל תרגיל והאיבר, או השריר אליו הוא מכוון.
כוס מים קרים, מקלחת וארוחת הערב מוכנה...זה קורה כששקט לי בראש בנפש ובגוף.

יש מקום שיכולה למצוא בו רוגע ושקט פנימי, והוא כלכך קרוב היה כל השנים ולא הבחנתי בו לא ידעתי שהוא קיים.
בשבילי זוהי ממלכה קסומה : )

הבטן מתהפכת
על מה את חושבת
בפנים הכל גועש
הלמות הלב המתרגש

על מה המהומה
צעידה אל ממלכה קסומה
הדלת אליה נפתחה
קוראת לה להגיע אל תוכה

על מה ההתרגשות
לקראת איזו התרחשות
הגוף כולו נפתח
לחוויה חדשה נלקח

כל וריד ונים מצפים
רועשים וגועשים
מה כאן הפעם יקרה
לנפש ולגוף המצפֶּה

לילה שקט וטוב

הוא לא שואל, הוא אומר, קובע....
מעניין איך תרגישי כשתראי אותו נוגע באחרת...או אחרת נוגעת בו.....בך...

באמת מעניין.... זה מעניין אותי...אין לי את אותה ההתרגשות שם בבטן, שיש לי כשהוא מדבר על דברים אחרים שיקרו...
או כשהוא מבקש ממני/מאיתנו לעשות דברים שמעולם לא העלתי על דעתי שאעשה, שאפשריים בכלל בלקסיקון חיי המין שלי/שלנו בפרט והחיים שלנו בכלל.

זאת מעולם לא הייתה פנטזיה שלי....מעולם לא חשבתי על זה יותר מידי.
אולי כי אני אוהבת שטוב ונעים לו ולא חשוב איך ולמה.
אני יודעת שיש הטוענים שאם אין קנאה, אין אהבה, אז טוענים :)
אולי כי קנאה הוא לא רגש שאני משתמשת בו.  גם אם קיים לעיתים,  הוא מושם בצד.
אי אפשר להשתמש בקנאה נגדי...אני לא נלחמת.
אני תמיד משתדלת לומר, מה חושבת, אוהבת, רוצה , אבל זה אף פעם לא קשור לאחרות.
אני אוהבת לדעת, להיות שותפה, לפרגן, לעזור, לתת עיצה אם יש לי, לחבק ובעיקר להיות שם בשביל אם צריך או סתם רוצים.
לא נלחמת כי לא מאמינה שעל אהבה/קשר למיניהו צריך להלחם. קשר צריך לבוא מרצון הדדי של שני, או שלושת 😄 הצדדים
אם רוצים, אז הכל אפשרי וגם אם קשה ומידי פעם צריך אויר כזה או אחר ....לוקחים וחוזרים.

אחרת...מעולם לא הצעת אחרת, רק אחר 😄 מנסה לחשוב איך ארגיש, האם זה יעשה לי משהו?, ירגש אותי? יגרה אותי? אולי ארגיש כמו צופה בסרט?
זה קורה לי לא מעט, כשאני לא בטוחה במה קורה לי שם בפנים, אני מתיישבת בכסא הקולנוע וצופה, בוחנת את הדמויות, המרקם, הקשר...
ואז תוך כדי מחליטה אם מתאים לי להכנס לתוכו או לא.
הפעם האפשרות וההחלטה הזו לא באמת בידי...
אז באמת מעניין לי איך ומה אחוש...

לעניות דעתי ותחושותי אין צורך בקנאה לשם קנאה, לשם הבעת אהבה, רק כ"קנאת סופרים" רק למטרות התפתחות:).
כשאני בטוחה במה שמרגישים כלפי, מבקשים ממני, רוצים אותי, הקנאה אינה מוצאת ולו פינונת אצלי.

ואצלך יקירי אני מקנאה ביכולת הביטוי והשחרור העצמי, ביכולת לסמוך עלי, לבטוח בי כדי לשחרר ולהמשיך הלאה.

אצלו....אני מקנאה ביכולת הניתוק, וביכולת להביא אותי למקומות שהוא רוצה בכמה מילים...מבט...בבטחון שהוא תמיד שם גם כשהוא לא.

קנאה קשה כשאול
לא טוב זה המשעול
אם תבחר בזו הדרך
לאהבה לא יהיה ערך

חשוב לדעת לאפשר
לאהוב זה לשחרר
לכבד להעריך
רק כך נוכל להמשיך

חשוכה היא הקנאה
רע היא מביאה
אין בה חן ואין בה יופי
מכערת את האופי

לב אוהב ללא קנאה
נקי הוא מכאב ודמעה
הנשמה נפתחת
לאהבה שצומחת

 
שיהיה לנו סופשבוע
שקט, רגוע ואוהב.

מזמן לא כתבתי כאן...אצלי במחברת נכתבות לא מעט מילים, שורות
לרוב, מזה שנים, כשאני כותבת, מוצאת עצמי כותבת בחרוזים, 
לא מדברת כך ולא חושבת כך, אך כשהמילים נכתבות הן דורשות משקל
מבקשות מראה במילה אחרת, הסתכלות נוספת על אותה אות...
לא יודעת למה כותבת את כאן ועכשיו, הייתה לי שיחה עם עצמי בעניין
ניסיתי להבין למה כל כך הרבה מאד ממה שיש לי להגיד לעצמי
נכתב כך, בחריזה כזו או אחרת, סוג של ריקוד מילה עם משפט, הברה עם מילה..
אין הבנה, רק הוויה..
מקביל למקום בו אני נמצאת כרגע, פתאום בגיל  50 מוותרת על הלמה,
מוותרת על ההבנה נמצאת בכאן ועכשיו .
נותנת לעצמי להיות מובלת לתוך עולם ומקום שעושה לי רק טוב ומשליך לכל חלק אחר בחיי ובגופי.
מנסה לחבר ראש, נפש וגוף ללא הבנה רק עם הוויה.
רק להרגיש לא לחשוב
זה הרי עושה כלכך טוב
הוא מאפשר לנו מרחב תעופה בנחישות, ביטחון ורוגע שהוא משרה עלינו.
"שום דבר כבר לא צריך להפריע לך, את בת 50. שחררי" 
ובכל זאת לא פשוט, זו לא לחיצה כל כפתור המפלט.....
אבל זה קורה וזה מותיר אותי מתרגשת ומהורהרת כל פעם מחדש
איפה הייתי קודם?

לפתוח את השער
לא לפחד שם ביער
לתת לרגשות לזרום
לתחושות להפליג למרום

לזו ההרגשה להתמכר
על כל כולי לוותר
לפרוש כנפיים להשתחרר
ואותי לאהוב לאפשֶר

האם לעוף אתה מסוגל
איתי בחלום לנסוק אל על
להמריא לאן לא אדע
ביחד פחד לא נירא

 מוקדש לאימי שאין שניה לה ולאבי שהצליח להחזיק מעמד }{

נכתב ב -5.5.03

מאיתנו הלכת לבלי שוב
הלכת ואל עפר תשוב
איך ממשיכים הלאה
כשאתה שם למעלה
איך אגדל את אחיך
ללא החיוך שעל פניך
טרוד עייף מהצבא חזרת
אבל תמיד לחבק ולחייך ידעת
אתה כבר לא חוזר
ובעיניים נוצצות לנו מספר
חוויות וסיפורים
על נערים גיבורים
כבר לא תחזור מלא אבק
מאימונים שם במרחק
להם לא יהיה יותר אח גדול
אוהב, מקשיב, מוכן לכל
בעודך באיבּך נקטפת
מהוריך מולידך נלקחת
במה ממלאים את החור שנפער
איך חושבים עליך בזמן עבר

 

כבר מזה חצי שנה שאנחנו הולכים לאִמוּן זוגי במכון עם מאמן אישי, והוא לא מוותר לנו אפילו לא לרגע,

הוא בודק את הגבולות שלנו בכל פעם שאנחנו מגיעים, אם באנו ישר מהעבודה, אכלנו מה ומתי לפני שהגענו
ועוד כמה פרטים כדי שיחליט עד לאן הוא מותח אותנו הפעם.
לפני שלושה שבועות הגעתי לבד, כי הוא לא יכול היה להגיע, והמאמן החליט שזו הזדמנות פז להעלות את הרף
יצאתי משם מותשת, קרועה אך בהרגשה מדהימה שמזמן לא הייתה לי.
מאז כל אמון הפך קשה יותר ומאתגר יותר, לא שלפני כן הוא לא איתגר, רק שמאותה פעם, המאמן הבין שהוא יכול להעלות את הרף הרבה יותר ממה שחשב.
בפעם שעברה כשהיינו המאמן הבין שהאיש שאיתי אוהב לרוץ ואני לא, אז הוצבתי על מכשיר חתירה, שמפעיל לא רק את הרגליים אלא גם את הידיים והבטן, הוא ביקש מרחק מסויים ואני עצמתי עיניים ואיתגרתי את עצמי....אני אעבור את המרחק שהוא ביקש! ובעודי נמצאת בעולם אחר לחלוטין, ועם זאת מקביל בדיוק מופלא לחווית הכושר הגעתי לאתגר שהצבתי לעצמי.

הפעם הגעתי  לאמון, אחרי יום עבודה מתיש ביותר, עייפה ולא לגמרי שם, בלי לחשוב פעמיים "שבי במכשיר ההוא, אותו מרחק כמו פעם שעברה"...-רק הגעתי אפשר חימום קל - שום דבר - התישבתי, הכנסתי את עצמי למקום האחר והגעתי לאן שצריך, בעוד האיש שאיתי רץ ורץ....
הגענו לקראת סוף האמון כל אחד קיבל משימה במקביל לשני....כשהאחד עושה שכיבות שמיכה השני - מכרעים
התחלנו....הוא שכיבות שמיכה, אני מכרעים...

אני אוהבת לאתגר את עצמי, מאז ומתמיד התחרתי בעצמי, לא באף אחד אחר, מציבה לעצמי אתגרים.
לא תמיד עומדת בהם וגם זו למידה.
יודעת לעמוד גם באתגרים שמציבים לי אחרים, לא יעניין אותי להגיע יותר רחוק מאחר, חשוב לי לעמוד באתגר שהוצב לי.

החלפנו מקומות, הוא מכרעים אני שכיבות שמיכה...המאמן ביקש מס מסויים אני מאתגרת את עצמי לעוד כמה וכשאני עוברת את המס של המאמן הוא מבקש להפסיק ואז הוא מבין שאני אמשיך עוד כמה....

תוך כדי אימונים הבנתי שהרבה יותר קל לי לעמוד באתגר כשאני סופרת...גם אם הוא מודד לי זמן או סופר בשבילי, אני צריכה, לנשום ולספור.

בחיוך הוא אומר לאיש שאיתי היא עשתה כך וכך....עניתי - זה היה בשבילי - ואישי אמר - גם אני יכול -
וכך היה.
מכל דבר אנחנו עושים סטים של שלישיות....כל סט הוספתי לעצמי וכל סט שלו הוא הגיע למס שלי.
המאמן שלנו היה מרוצה ביותר ובחיוך אמר : "עכשיו אני יודע איך לאתגר אוֹתךָׂ"

בסרט אמנם היא שרה את זה, אבל אצלנו הוא שר את זה :)

ואני...רק מרוויחה מזה בעצם שנינו.

שבת יפה ומאותגרת

ה: אני הטעם שלך?
א: זה לא רק ענין של מראה אני מקווה שאתה יודע את זה

ה: את רוצה להיות כנועה שלי?
א: לפי מה אני צריכה להחליט את זה?
ה: דבר ראשון ההכרות הקצרה והרצון בשליטה ובאדון
א: לפי מה שאתה אומר כל אחד שאני רואה ומכירה חמש עשר דקות...יכול להיות האדון שלי 
ה: אמת

א: אם המצב כמו שאתה אומר למעלה שבעצם כל אחד יכול להיות האדון שלי תוך חמש או עשר דקות...אז כנראה שאני לא הנשלטת שאתה מחפש...כי אני זקוקה לקצת יותר זמן והיכרות אמיתית עם האדם שמולי

ה: אני אתן לך את כל הזמן להכיר אותי
ה: ולתת לי להיות האדון שחיפשת, את מסקרנת אותי מאוד
א: למה מסקרנת?
ה: לא יודע משהו בהתנגדות שלך, בשאלות שלך, גורמות לי להיות מסוקרן לגבייך
א: אני לא וירטואלית...מטריף אותי הקטע הוירטואלי..הוא יכול לבוא כתוספת אבל לא כמבחנים וכהתחלה, זה בכלל לא ברור לי...אני יכולה ללכת עם זה קצת...אבל עד גבול מאד מסויים וכשאני מחליטה שזה מי שאני רוצה כאדון שלי.
ה: אשמח להיות אדונך

לא אין כאן ליטוף אגו ושטויות כדומה שמה את זה מולי כנסיון להבין
כן, להישלט זה אופי....זו תכונה, הריצוי...יש פעמים שיש כאלה שמעוררים את ההתנגדות לריצוי הזה, למרות שאפילו שהרגש המתנגד מתעורר, אני מנסה לרצות. 
אבל באמת עשר דקות לכל היותר והאדון הגיע?

לאן?

למי?

איך בדיוק....

אני צריכה יותר.  סורי

שבת שלום

:)