סקרנות מאוחרת

אי ודאות, המתנה
מטריפים את חושי
יום ועוד יום ממתינה

מתי הטלפון יצלצל
ותגענה המילים הגואלות
מייסורי ציפה בערפל

אזני כמו נעשו רגישות לכל רחש
אפי כמו מריח את אויר הצלילים
המית הרוח נושאת אלי כל לחש

הגעגוע המוטרף שבתוכי
תוהה מתי הרינגטון האהוב ישמע
וקולך אותי ירגיע

יש האומרים שסקס

בצורה קבועה ובתדירות גבוהה, מאריך חיים,

כי זה פשוט מנת בריאות קבועה.

יותר מכל תוספי תזונה וויטמינים.

אז

סקס מאריך את החיים

אם לא מקבלים ממנו את הכמות והאיכות שאת צריכים 😎,

זה יכול לשבש את הבריאות.

לא ככה? 😋

שבת שלווה ובלי היסטריה בבקשה

מתגעגעת
לשליטה שלך על האוויר
שנכנס לי לריאות 
כי כרגע
כל שאיפה ונשיפה
יוצרים בתוכי 
כוויות של געגוע

אתה כל הזמן צף לך בתוכי, נמצא שם, כל כך צריכה להרגיש את היד שלך עלי, ננעלת על הצוואר,
יורדת לכוס שלי צובטת, חודרת, מרגישה כמה אני רטובה ומוכנה אליך שתבוא, תחדור,
תשאב את הצורך שלי, קח אותו אליך, תמלא אותי עד שאתרוקן שוב.
כל כך רוצה לשבת מכורבלת בין הידיים והאצבעות שלך כשאתה נועץ בי את השיניים שלך
בצוואר, בפטמות, בגב בכל מקום שבא לך להינעץ בי באותו רגע, ואני כולי שם בשבילך ולהנאתך, לשימושך בכל צורה שתרצה...

מה הקשר בין הכותרת לפוסט?

גם לי אין באמת מושג, זה מה שיצא.

ואולי זו הסיטואציה שלנו. זוגיות של שלישיה😎

שלישיה שבה אחד שאוחז בשוט והאחר במושכות, או שמא זה אותו אחד? 😋

ואולי זה המאבק הפנימי

בין רצון ליכולת

בין דמיון למציאות

בין סוגי נוכחות

בין אהבה לתשוקה

בין קודש לחול

בינו לבינו

בין שוט לשעווה

בין סטירה ללטיפה

ביני לבינך

בין אהבה לאהבה

בין לבוא כל יום ללבוא פתאום 🤓

אז אולי תבוא פתאום

אני שואלת אותו.
הוא קצת נבוך מהשאלה ואולי כי כשהוא מציץ בגליון הרפואי שלי ורואה את הגיל שלי
הוא אולי תוהה לעצמו, אם אני עדיין פעילה מינית..
אבל הוא כבר מכיר אותי ואת חוסר הבושה שלי,
"כן, סקס מותר, אבל בעדינות," הוא מחייך אלי.
"בעדינות? השתגעתתת?" אני צועקת בתוך הלב שלי
ויוצאת מהחדר במחשבות על איך עושים סשן בעדינות.
או יותר נכון, אני אוהבת את העצמה שבסשן אז....
אני שולחת לאדון שלי את תוצאות השיחה עם הרופא
"אני יודע להיות עדין" הוא כותב לי בתשובה מהירה וחד משמעית
"אבל אני לא אוהבת שאתה עדין" אני פולטת בשקט כאילו הוא שומע אותי.


אז הנה הגיע הזמן שבו אני לומדת את  עצמת העדינות !


הידעתם שבתוך פינות המשולש יש קימורים שאפשר לנוח בהם?
:)

מאז הגענו לכאן דרך ארוכה מאד עשינו ועדיין עושים.
נעזרנו על ידי הקשבה לאחרים, מידי פעם, בצמתים לא פשוטים שעמדנו, בעליות או ירידות תלולות .
אבל בעיקר אנחנו מקשיבים כל אחד לעצמו ואחד לשני.
אנחנו שנינו, כבר מעל לשלושה עשורים ביחד, במשך השנים למדנו שתקשורת כנה ובעיקר שקופה וגם עמוקה :)
היא חלק מהותי והכרחי במערכת יחסים.
כשהגענו לכאן, לכל אחד מאתנו התגלו חלקים שהיו חבויים או שחיכו לזמן המתאים להרים ראש בתוכנו.
לכל אחד מאתנו הדרך שלו והלמידה שלו .ההבנה והתובנה של מה ואיך הוא רוצה.
ובתוך כל ה-לחוד יש גם את ה-ביחד שמאד חשוב לנו.
כל החיים שלנו אנחנו בלמידה ללא הפסקה, מהו הביחד הזוגי שלנו ומהו הפרטי האישי.
אנחנו גדלים ומשתנים,  וכך גם מערכת היחסים.
{לא נבלבל כאן בין רגש למערכת יחסים; רגש, ישנו או שאיננו. מערכת יחסים זה משהו שמצריך עשיה, עבודה וכמובן רצון שתתקיים.}
הדרך, בשבילי, היא תמיד החלק המעניין בחיים, לכן אני בדרכים כל הזמן, נעצרת בתחנה לקצת וממשיכה הלאה וכך גם אצלו פחות או יותר.
אני לא אוהבת הגדרות, לא חושבת שהגדרות, בעיקר בענייני מערכות יחסים ואהבה, באמת עוזרות לגדר, או לשמור את מה שמאד שונה מאחד לשני, לשלישי ולרביעי.
ולכן כל זוג עם האהבה שלהם ומערכת היחסים שהם בונים סביבה
בין אם היא מונוגמית, פוליאמורית, בידיאסאמית, פתוחה ועוד הרבה אפשרויות . - השם הכי נכון בעיני הוא זוגיות מאפשרת
אני אדם כותב ( במגוון רחב ) והכתיבה אצלי לא פעם תרפויטית מאד.
מתוך שאני כותבת אני למדה ומבינה אותי יותר ויותר קרוב אל עצמי.
כאן זה היה ועדיין המקום לכתוב את העולם המאד אישי ואינטימי שכמעט בלתי אפשרי לי לכתוב אותו ברשתות החברתיות שבהם אני מסתובבת מבלי לחשוף ואולי לפגוע במשפחה המאד קרובה שלי.
אין אצלי אופוריות, לא כאן ולא בשום מקום אחר בו אני כותבת, יש את החיים שלי על אמת; קושי, שמחה, כאב, אכזבה, אהבה, צער, תשוקה וכעס -  וכל זה בשפה שלי.
כשאני כותבת קצת קשה לי עם סלנג ואני אוהבת מאד להשתמש בדימויים ומטאפורות.
{כשהתחלתי להשתמש  במילים זין וכדומה, אחד מכאן שהפך חבר קרוב אמר לי " לא האמנתי שאי פעם את תכתבי שחור על גבי לבן את המילים הללו, אז הנה גם בזה יש למידה, השתחררות, הבנות ועוד}
לא הייתי מעזה לכתוב קְבל עם ועדה, אם הייתי יודעת שאני פוגעת ומשפילה מישהו מהאנשים המאד קרובים ואהובים עלי..
אני כותבת אותי את הרגשות שלי, לפעמים גם אותנו, שנינו או שלושתינו וקצת אותו וגם את האדון כשהם מרשים. הלוואי וירשו יותר יש להם קסם ויופי של אישיות, חשיבה וראיה אחרת , שונה.
אתם כמובן, מוזמנים להמשיך ולומר לו ולי כל מה שבא לכם ונראה לכם נכון לומר
אני קודם כל כותבת לעצמי
התהיות, המחשבות, הרצונות והתשובות שלי לעצמי נכתבות כמעט אוטומטית, מסרבות להישאר בתוכי.

אתם בטח שואלים מהן שלושת אהבותי - :)

תודה גדולה למי שהגיע עד כאן 
שבת שלום לכל תושבי הרשת המיוחדת שכאן.

את השקט שננטע בי,

מפריעה.

עושה בי מחשבות

מגלגלת בתוכי

טרדות מיותרות.

מפריעה לי להיות

בתוך הרגש היפה והנקי

שכל פעם מחדש אתה יוצק לתוכי.

ואז

מילים נכתבות

ולי מסבירות

שאני כאן בגלל הרגשות והעצמות,

שאתה בונה בי

ומבקש ממני לזכור אותם

בזמני אי השקט והשלווה


נוכחותך היא אש בעצמותי

כל פעם שאני חושבת שהגעתי למקסימום שלי, אני מגלה שאני לא.

אני מבינה שיש בי עוד רצונות ומחשבות שהן רק שלי.

ואז אני תוהה;

האם אני צריכה לרדת יותר עמוק במדרגות הנפש שלי?

האם בהתמסרות עמוקה ונקיה מותר שיהיו בקשות ורצונות?

אלה לא שאלות התרסה, הן שאלות שאני בודקת בתוכי, עם עצמי.

אחד הדברים שהכי למדתי כאן זה שלאהוב ולהיות נאהבת יש מס דרכים וצורות כמס האנשי בתבל.

למדתי שבכל נתינה יש קבלה ובכל קבלה יש נתינה.

למדתי שאני צריכה להתמלא כדי להתמסר באופן הנקי והפתוח ביותר.

למדתי שכשאני מרגישה בטוחה, אהובה, רצויה, ומוערכת (כן זה חשוב לי) אני יודעת להיות שם, גם כשחסר לי, גם כשאני זקוקה לעוד, לקצת אחר. 

כשהדרך ארוכה, יש בה גם מהמורות, בורות, הרים, תהומות 🙂 ושם בצמתים הללו אני בוחנת את ההתמסרות שלי.

מאיזה מקום היא מגיעה?

מאיזה צורך?

מאיזה רגש?

אני יודעת שכשאני מביאה את ההתמסרות שלי לכרוע ברך, אני במקום נכון וטוב לי.

עדיין לא הצלחתי להבין למה, לעיתים, זה כל כך קשה לי.

בוקר טוב ומהורהר שכזה

💜

תמונת ערום מילולית, יכולה להיות קשה יותר לצפיה, מתמונת גוף. 😈

אני מחפשת מילים? אני?
אני שמילים הם הדרך שלי לכל מקום ובטח ובטח כשמדובר בעומק של הגוף והרגשות שלי.

מילים עושות לי את זה, בין אם הן כתובות ובין אם הן מדוברות.
בעיקר כשמדובר באדם שעושה לי את זה :)

לא משנה כמה נפתחתי, כמה אני חושבת שאני אומרת או כותבת הכל
כשאני מגיעה למגע האינטימי בנינו 
אני נאלמת
הם מדברים, אומרים.
המילים שנאמרות לי תוך כדי מעיפות אותי.
עושות בתוכי פעם טורנדו ופעם הוריקן
לפעמים זה כמו מדורת לג בעומר גדולה 🔥
שלוש מילים מאד מסוימות {לא מה שאתם חושבים} מפוצצות אותי
והכל קורה בתוכי וכשאני מנסה לבטא את זה החוצה
משהו נחסם ונעצר.
כן התפתחתי המון המון.
הוא שאיתי 32 שנים גילה אישה אחרת בחלקי לפחות 
והוא שאיתנו עוד רגע 4 שנים, מתחדש בי כל כמה חודשים {לפחות כך אני מרגישה} ואנחנו מתחדשים בו כל הזמן.
ההתפשטות היא די הדדית ומפתיעה אותי כל פעם מחדש.
כל פעם שאני מרגישה שאני מתרחבת, שאני נפתחת אני מבינה שיש לי עוד ממה להשתחרר.
כמה הייתי רוצה לבטא בגוף את כל מה שמילים שלי מבטאות כשהן מוקלדות או נכתבות בדיו או בעופרת.
כשאני כותבת כל היצרים שבי משתוללים וקופצים החוצה.
הם נעמדים בתור, נדחפים, צועקים לי, גורמים לי לחיות אותם תוך כדי שאני משרטטת אותם לאותיות.
הפער הזה בין היכולת שלי להגיד כל מה שאני רוצה, צריכה, אוהבת, חושקת, מפנטזת וכו... בכתיבה
לעומת, היכולת להגיד את זה בזמן אמת לפעמים, או אפילו להוציא החוצה לאור את מה שאני מרגישה בזמן אמת
מטריף אותי
עושה בי סערות אחרות.

כשהוא  מידי פעם, מצליח לקרוא את המילים שכתובות בי, זה עושה לי כל כך טוב
ולפעמים אני נשארת להתמודד עם התסכול שלי 😈



יציאת חירום אלכס טופל - קחי לך זמן 

וְלֹא רָאִיתִי אָז
כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת עַל הַבִּרְכַּיִם
וְלֹא רָאִיתִי אָז
כַּמָּה טוֹבָה לִי הַזְּחִילָה
אֲבָל רַק כָּכָה, נָמוּךְ
יָכֹלְתִּי לְהַתְחִיל מֵהַתְחָלָה.

(כתבה - טל בלופרב - מהפייסבוק)

ואני לא יכולתי להתעלם

כיצד המילים שלה מסבירות לי אותי,

בימים מסויימים.

לא יכולתי להתעלם

כמה המקום הכי נמוך לכאורה

גורם לי להרגיש גבוהה.

שבוע טוב

אנשימים.