מילים מלוכלכות

החלקים הקודמים

הוא מביט בה. ליה. עירומה. פטמות זקורות. עיניים מבריקות. לא דומה בכלל לתמונת הילדה המחייכת בוואטסאפ.

"בואי הנה." הוא אומר בקול נמוך.

היא נושמת עמוק ומטיחה בו את התשובה. "בשביל מה? שנדבר?" עיניה נשלחות לרגע לזין שלו, חפון ביד ימינו באוויר הקריר.

נתי נאנח ומרים את החזיה שלה בידו השניה.

"בואי נעשה את זה פשוט. את תבואי לכאן ותקשיבי למה שיש לי לומר לך, ותעני לי על השאלות, או שאני נותן לך את הבגדים שלך ומשאיר אותך כאן."

הוא רואה בעיניה שהיא מנסה לאמוד את הרצינות שבאיום. הוא בעצמו לא יודע כמה הוא מוכן לעשות זאת. הוא כבר מזמן הודה בפני עצמו שהוא לא יוותר עליה לחלוטין, אבל הוא יתאכזר אליה אם הוא צריך. הוא ישאיר אותה עירומה, לבדה, בשדה מבודד ליד הכביש המהיר.

לבסוף היא עושה את מה שהוא אומר. כמו תמיד. הוא שומט את החזיה, אוחז בסנטר שלה בעדינות ומרים אותו עד שהם מביטים אחד לשניה בעיניים.

"את מאמינה לי שאני רוצה אותך?"

היא מהנהנת מעט.

"את מאמינה לי שאני לא רק רוצה לזיין אותך?"

היא מהססת טיפה לפני שהיא מהנהנת.

"קרה משהו שאני צריך לדעת עליו מאז השבוע שעבר?"

עיניה מרצדות לרגע, מביטות הצידה ואז חוזרות לפני שהיא מנידה בראשה לשלילה.

פעם, בהשלמה של קורס הקצינים, הביאו להם חוקר מהשב"כ שעשה להם הרצאה על טכניקות חקירה. הוא זוכר טיפ אחד בלבד: אם הצלחת להחזיק קשר עין עם הנחקר, הוא לא יהיה מסוגל לשקר לך בלי להתיק את המבט, אפילו רק לשבריר שניה. הוא דמיין שיתפוס מחבל מסוכן שינסה להסתנן דרך איזה מחסום ויהיה גיבור; לא לקח לו הרבה זמן להבין מול מי יצטרך להשתמש בכלי הזה: חיילים שלו, ומאוחר יותר, תלמידים בבית הספר.

"אני יודע שאת משקרת, ליה. את לא יכולה להסתיר את זה ממני. עדיף שתוציאי הכל עכשיו במקום שאני אוציא את זה ממך בכוח."

היא מושכת באף. דמעות זולגות במורד הלחיים.

"קרה משהו עם החברות בבית הספר? גיל? המורים? איזה סיפור או שמועה?"

היא מנידה בראשה. אמת.

"משהו עם ההורים?"

ניד ראש. אמת.

"משהו עם אמיר?"

ניד ראש. העיניים שלה מושפלות בזמן התנועה, וחוזרות אליו רק אחריה. שקר.

"אמיר. מה איתו? הוא אמר לך משהו? איים עלייך?"

היא מהנהנת.

"עשה לך משהו?"

הנהון נוסף.

"נגע בך? שכבתם?"

היא לא מפסיקה להנהן. הדמעות זולגות בחופשיות עכשיו. היא ממצמצת ומושכת באף. הוא מרגיש אותה רועדת בידו.

"ספרי לי הכל."

*   *   *

הוא מביט בתמונות שהיא מראה לו בוואטסאפ. מעולם לא חווה כזה מעבר מהיר מכעס רותח לפחד מקפיא כקרח. הוא מביט בה ובטלפון לסירוגין. זה היה ביום רביעי שעבר. שבוע שלם עבר מאז. אמיר נגע בה, זיין אותה, מספר פעמים מאז. נתי קורא את התכתובת ביניהם לאורך הימים האחרונים: אמיר מתכתב כמו ילד חרמן ומאוהב שנהנה לכתוב לה גסויות, היא עונה בקצרנות עם תירוצים ומשפטים לא מתחייבים.

הוא מביט בליה שוב. הסנטר שלה רועד עכשיו בפראות, היא מתנשפת ודומעת בשקט, כמו ילדה שיודעת שנתפסה וממתינה לעונש שמגיע לה. והיא אכן עשתה משהו פסול. הוא מניח יד על לחיה ומלטף אותה בעדינות.

"ליה. חמודה. את יודעת שהיית צריכה להראות לי את זה מיד, נכון?"

היא מהנהנת.

"את יודעת שאני רוצה רק את מה שטוב בשבילך?"

עיניים הצידה. הנהון. שקר.

הוא נושם עמוק. זה דוקר אותו יותר מאשר כל פחד לקריירה ולנישואין שלו. הוא מבין עכשיו איפה טעה לאורך הדרך, ומה הוא צריך לעשות כדי לתקן את זה. הוא מרים את היד השניה ומעביר את האצבעות בשיער שלה, נותן להן להתהדק בין שורשי השיער. היד על לחיה ממשיכה ללטף.

לא בכעס, הוא אומר לעצמו, וסוטר לה בעוצמה.

המבט שלה מספיק בקושי להראות את ההפתעה לפני שהיא פורצת בבכי. נתי מושך אותה אליו ועוטף אותה בחיבוק חזק. ככה, כשהיא צמודה לחזה שלו, הוא מרגיש את הלמות הלב שלו ושלה יחדיו, שניהם מהירים ולא סדירים.

"שששש," הוא לוחש. "הכל יהיה בסדר. אני אסדר את זה. אל תספרי על זה לאף אחד, אל תתקרבי לאמיר, אל תעני לו להודעות. ובחיים, בחיים, אל תעזי להסתיר ממני משהו כזה שוב."

החלקים הקודמים

נתי שולח לה הודעה ביום שני אחרי הצהריים. לוקח לה שלוש שעות לענות. כשהם מדברים היא בחוץ, בדרך הביתה.

"איפה היית, שאת לא עונה לי ככה הרבה זמן?"

היא מתנשפת מעט, ממהרת להגיע לתחנת האוטובוס.

"סתם, חברה."

"אוקיי. חברה זה לא סיבה לא לענות. אני דואג לך. מעכשיו את זמינה לענות לי בכל מצב. ברור?"

"ברור," ליה עונה בקול קטן שעושה רושם שלא ברור בכלל.

"סבבה, ועכשיו, כשתגיעי הביתה, את מורידה את כל הבגדים, מצלמת את עצמך ושולחת לי."

"אבל אני –"

"מה אבל עכשיו? את עושה את מה שאני אומר. חיכיתי לך סתם, את תשלחי לי תמונה שלך."

"אוקיי."

"יופי. עכשיו לגבי המפגשים שלנו. צריך להזיז אותם איכשהו, לזמן ומקום יותר בטוחים. בינתיים, השבוע, ניפגש בחוץ במקום מבודד, רק לשבת כמה דקות ולדבר. טיפה לשתף מה עובר עלינו." הופה. "עלינו", גוף ראשון. הוא שולח לה מיקום של שדה מבודד בפאתי העיר. "אה, וליה," הוא מוסיף. "עם הגרביים. בלי תחתונים."

היא עומדת במקלחת, עירומה, המצלמה פונה לכיוון המראה. גופה חלק ומזמין. פניה חתומים. נתי מביט בתמונה לאורך כל הערב.

*   *   *

נתי יושב על מושב הנהג ברכבו ונותן לברברת ברדיו למלא את האוויר בלי להקשיב לו באמת. זה יום נעים במידה נדירה, למרות השמיים הבהירים; כאן, בין עצי האקליפטוס, הרוח מרגישה אפילו קצת קרירה, כמתאמצת להזכיר שזהו בכל זאת הסתיו. הוא בודק שוב בטלפון את המיקום של ליה – הוא אמר לה לשתף איתו מיקום בלייב כדי שידע שהיא בדרך למקום הנכון – ורואה על המפה את התזוזה הזעירה של הצלמית שבחרה לפרופיל שלה בוואטסאפ: תמונה שלה על רקע מזח ביום קיצי, זיכרון מחופשה משפחתית כלשהי, לא ברור מלפני כמה זמן. היא מחייכת באושר אל מי שעומד שם, מחוץ לתמונה, ומצלם אותה. נתי רוצה לפגוש את הנערה הזו, המחייכת. רוצה לראות אותה מגיחה מעבר לעיקול בשביל העפר.

כשדמותה מופיעה ומתמצקת בהדרגה דרך העשב הצהוב הגבוה, הוא נושם לרווחה. הוא מבין לפתע שדמיין כל סכנה אפשרית שעלולה לפגוש אותה בשביל המבודד המתפתל בין השדות הריקים, החל מתאונה וכלה בחיות טרף. הוא מרגיש כאילו חיכה לה שעות, וכאילו לא נפגשו חודשים.

היא עומדת לצד הדלת שלו. הוא פותח אותה. בלי לשבור את קשר העין ביניהם, היא פותחת את כפתור הג'ינס ומושכת אותו מטה, מגלה את הגרביים הארוכים מתחת ותו לא. החולצה והחזיה יורדות גם הן; הבגדים נזרקים כולם על הקרקע המאובקת. היא ממשיכה להביט בו בהתרסה, מדגישה את העובדה שהיא לא בודקת שמא מישהו אחר נמצא בסביבה, אולי מטייל אקראי שנקלע במקרה לאותה פינה מבודדת ונסתרת בין השדות. רק עומדת שם, עירומה לגמרי מלבד הגרביים וזוג נעלי ספורט, ומשלבת ידיים מאחורי הגב.

"הייתי רציני כשאמרתי שאנחנו כאן רק כדי לדבר," הוא אומר כשהיא מסיימת.

היא מהנהנת. "עדיין יש כללים."

"את יודעת כמו מה את תיראי אם מישהו יראה אותנו ממרחק."

היא מהנהנת שוב.

הוא גאה בה מאוד ברגע הזה. הוא מחייך, פונה מעט לכיוון שלה, פותח רוכסן ומוציא את הזין החוצה. הוא לא נותן לה אינדיקציה לזוז או להתקרב, והיא לא זזה.

"אוקיי. אז דברי. איך עבר עלייך השבוע מאז הפעם האחרונה? ובלי להסתיר פרטים," הוא ממהר להוסיף כשהיא כבר פותחת את הפה ומתחילה לענות. "אני רוצה לדעת את האמת."

היא נושכת שפתיים. ממצמצת. נושמת עמוק.

הדבר המעניין הוא שככל ש-praise kink הפך לחלק מרכזי בקינק שלי, קרו שני דברים מפתיעים:

ראשית, גיליתי שאני באמת אוהב את הדברים הכי נמוכים, מטונפים ועלובים בנשים אותן אני מזיין. פעם, מזמן, קינן בי חשש קל שיש שם משהו הפוך, איזה חלק סקס-נגטיב שמתחרמן מלדמיין נשים מזדיינות חופשי ובאגרסיביות אבל בתוך תוכו חושב שזה מוזיל אותן. זה הפסיק כשלמדתי, כחלק מהקינק שלי, לתת מחמאות ישירות ובוטות לתכונות מעוררות הבושה ביותר. מסתבר שאני מתכוון לכך בכנות, ומעוניין לגלות עוד עליהן, לטפח אותן ולתקשר בין השאר באמצעותן ודרכן.

שנית, מחמאות כנות באות לי יותר בקלות, ומענגות אותי יותר. מחמאות לכולם ולנשים במיוחד, ובכל פעם שזה קורה יש לי רגע של חרמנות קטנה, כאילו חשפתי משהו חבוי ומדליק: כן, הצחקת אותי #ועמד לי מהמחשבה על האופי המְרַצֶה שלך#; כן, הפוסט שלך היה מרתק #ובא לי לזיין את שריון האינטלקטואליזם הזה עד שיתנפץ ולראות איך את מתנהגת בלעדיו#; כן, עשית הרבה התקדמות בזמן האחרון #ומגיע לך להוריד תחתונים ולקבל פרס.#

החלקים הקודמים

הוא מרגיש שוב שיש לו משימה לבצע. הוא מבלה את השעות הבאות בשקילה מסודרת של כל האפשרויות, ומחשבה איך כדאי לגשת אליהן. ככה, במצבים כאלה, נתי מרגיש בבית; יש משבר להתייחס אליו, צריך לדבר עם האנשים הנכונים ולהזיז דברים ככה שהכל ייגמר בצורה המיטבית.

הוא ניגש לתקוף את הסיטואציה. בהפסקה הגדולה ביום שישי הוא מתיישב לצד גלית ומשוחח איתה על הא ועל דא, לא מזכיר בנימה או במבט את המפגש ביניהם בתחילת השבוע, ומוביל את השיחה בביטחון למקום הכי פחות סקסי: ילדים. הוא מדבר על לביא ויוני בלי הפסקה, ובין לבין מזכיר כדרך אגב את האיסוף בימי רביעי מהצהרון בשעה שלא היתה מאפשרת לו להיות בבית הספר. היא מצליחה להשחיל כעשר מילים מבולבלות ומגומגמות לפני שההפסקה נגמרת והוא קם וממהר לשיעור. במצב שהביא אותה אליו, אין סיכוי שאם היתה מבחינה בפרט השקרי הוא לא היה רואה את זה בתגובה שלה.

בדרך לכיתה הוא חולף על פני אמיר, שמחייך אליו חיוך מרוצה הרבה יותר מדי. לאמיר יהיה לו זמן ביום ראשון, אחרי שיעור ההיסטוריה עם הכיתה שלו. תלמידים מתנהגים אחרת אחרי 45 דקות של שיעור מולו.

מאוחר יותר, כשהוא מסיים את היום שלו, נתי תופס את חגי לשיחה בדרך החוצה. למרות שהוא מלמד את מגמת האמנות, הוא בקושי בקשר עם חגי, ראש המגמה. אין לו שיעורים בחלל האמנות ואין לו נגיעה – עד כמה שחגי יודע – לעבודה מעשית של התלמידים. נתי מתחיל לפרט את השאלות שהכין לגבי תלמידים ומצבם הלימודי. הוא דואג לדבר על ארבעה בנים ושתי בנות, מדגם אקראי לכאורה של אלה הזקוקים לתשומת לב מיוחדת, וחגי עונה באריכות האופיינית לו, יורד וחוזר לחוט השיחה העיקרי שלוש פעמים לפחות. בניגוד לשיחה עם גלית, נתי מוצא את עצמו שותק ומהנהן רוב הזמן. חגי הוא אמן לפני שהוא מורה, והחשיבות העצמית שלו תופסת נפח בהתאם. בסוף השיחה נתי טופח על כתפו של חגי ומודה לו על העזרה. חגי מחייך אליו בחום ופונה ללכת.

"אתה שומע?" נתי מוסיף שניה אחת לאחר מכן. "לקחתי את כרך ג' של האנציקלופדיה מחלל האמנות ביום רביעי, ולא הספקתי להחזיר היום." מדובר באחד מסדרת כרכים עבי כרס ומשעממים, שנתי לא נגע בהם מעולם עד היום בבוקר. הוא מוציא אותו מהתיק ומושיט לחגי. "אני מקווה שלא היה חסר לך או משהו."

חגי מניד בראשו. "לא נראה לי שמישהו היה צריך אותם." הוא לוקח את הספר והולך משם.

נתי מקווה שעשה מספיק, ועכשיו, אם חגי ישמע משהו מחשיד, יהיה לו הסבר אלטרנטיבי שיתן לו סיבה מספקת לפקפק. הוא יצא מבעיות קשות הרבה יותר כשהיה קצין בצבא עם הרבה פחות מאמץ. באמת? קשות הרבה יותר מאשר – הוא מנער את ראשו. לא. הוא יישאר ממוקד עד שיגיע לוודאות גבוהה מספיק שהוא בטוח. וחוץ מזה, בזמן שקשקש, חגי אמר משהו שנתן לנתי רעיון איך להימנע מסיטואציות כאלה בעתיד.

החלקים הקודמים

הוא שולח לה הודעה רק ביום חמישי. לאורך יום רביעי המחשבה עליה מורכבת ומבולבלת: הוא נזכר בה, מתחרמן, מזדקר, נזכר במאורעות בזמן המפגש, מאבד את הזקפה, מנסה לחשוב על דברים אחרים, שורד ככה כמה דקות, חושב על ליה שוב, מתחרמן, וחוזר חלילה. רק ההרצאות ביום חמישי בבוקר מצליחות להסיח את דעתו לזמנים קצרים.

הוא שואל אותה אם תוכל לשוחח אחרי הצהריים. היא עונה שכן. הוא מתיישב על ספסל ליד הדשא מחוץ לבניין הפקולטה.

*   *   *

"אני מצטער על איך שזה נגמר. היית מאוד..." איזו מילה באה עכשיו? דיסקרטית? משתפת פעולה? ילדה טובה? "היית אחלה."

"אוקיי."

הוא לא מאשים אותה על הלקוניות. היא בוודאי מזועזעת מהמקרה לא פחות ממנו.

"באמת. זה היה מאוד לא נעים, ואת עשית את מה שצריך. אני מבטיח לך שאני אברר מה קרה, בסדר? אם זה מישהו מהמגמה, או מהסגל, או משהו כזה, אז אני אדע ואסדר את העניינים. ואם לא, כנראה שזה סתם תלמיד שאיבד את הדרך או משהו כזה." או מורה חטטנית עם אג'נדה, או נער קנאי ונעלב.

"אוקיי."

"אני רק צריך שאם את רואה או שומעת כל דבר מוזר, כמו שמועה על חלל האמנות, או כל דבר שקשור אלי, תספרי לי מיד."

"אוקיי."

"ואני אחשוב על איך אפשר להיפגש, סבבה? תני לי כמה ימים, אני אמצא לנו פיתרון. יש מספיק אופציות." למשל להפסיק את ההרפתקה המטומטמת הזאת.

"אוקיי."

"אוקיי. אני שמח שדיברנו, ליה. איך שהמפגש נקטע, אחרי מה ש...עשיתי לך, זה הרגיש כמו נקודה ממש גרועה לעצור. רציתי להחזיק אותך ולדבר עוד." ולזיין.

הפעם רק שתיקה עונה לו מהצד השני של הקו. נתי נאנח.

"טוב, חמודה. יש משהו שאת רוצה לספר לי?"

"אממ... אולי. אתמול..."

"כן?"

"אתמול... ב... אה..." היא משתתקת שוב.

"ליה?"

"האמת שזה לא חשוב."

"את בטוחה? מה קרה? זה קשור ל..." הוא לא מפרט. הוא מרגיש כאילו אם יאמר את שמו, הוא יופיע.

"לא. זה סתם, משהו בבית ספר, זה יכול לחכות עד שניפגש."

הוא רוצה לחקור, רוצה לומר לה לספר לו ולא להשאיר לה ברירה. אבל הוא רוצה גם לתת לה לטפל בבעיות של עצמה. אולי עדיף שלא ידע.

"טוב, ליה. סומך עלייך. נדבר בהמשך. הכל יהיה בסדר, אוקיי?"

"אוקיי."

"להתראות. תשמרי על עצמך."

יש לי דם על הידיים. זוכרת את היום בו קברתי אותן בקרביים שלך, וכולך התבלגנת ולא הצלחתי להחזיר הכל למקום? זה התאים לנו אז, כל עוד המשכתי להחזיק אותך יחד בחבילה אחת, כמו בהליכה הרעועה בין הארון למכונת הכביסה, מחזיק בקושי ערימה חסרת צורה שפעם תפסה צורה אנושית. בסוף התפזרת עלי ועל כל המיטה ואני נשכבתי תשוש בינך לבינך. הייתי מכוסה בדם כמו רוצח סדרתי. מאז הצלחתי לשטוף את הכל במים נקיים, סבון ונוזלי גוף. רק מהידיים עדיין מרגישים את ריח הדם שלך.

החלקים הקודמים

ליה צריכה לחזור על השאלה פעמיים נוספות. 

"מה?" נתי מחזיר לה את תשומת לבו.

"מה עכשיו?" היא עומדת שם באמצע החדר, ידיה משולבות, ומושכת בכתפיים. הוא מציץ בשעון; חמש דקות אחרי תחילת השעה שלהם. שניהם הגיעו בזמן ובילו את הדקות האחרונות בצ'יט צ'אט חסר ממשות על היום שהיה להם. נתי ניגש לבדוק פעם נוספת שהוילונות מוגפים כראוי ושהדלת נעולה.

לאחר מכן הוא סוקר אותה מכף רגל ועד ראש. ליה. עדיין לבושה. עדיין התלמידה שלו. הוא לא אוהב את מה שהוא רואה, ולא בטוח לגמרי למה.

"את עדיין מחכה להזמנה ממני בכל פעם שאנחנו פה. למה?"

היא מושכת בכתף, ואז עונה לפני שהוא מספיק לנזוף בה על המחווה.

"אני מחכה שתגיד לי מה לעשות."

"אמרתי לך מה לעשות. לפני כמה שבועות, כבר. כשאת פה את מורידה את כל הבגדים, נעמדת במרכז החדר, משלבת ידיים מאחורי הגב ואז את מחכה להוראות. נראה לי ששכחת את זה מתישהו. קדימה." הוא פונה הצידה על מנת להדגיש את סוף המשפט, מוציא את הטלפון מהכיס, משתיק אותו ומניח על השולחן. הוא זז באיטיות מכוונת, נותן לה כמה שניות להתחיל ואז פונה אליה שוב. דמות ונוס העירומה ניבטת אליו: השיער החלק, הכתפיים הדקות, העור הבהיר, השדיים העגולים, הירכיים הלבנות. לוקח לו כמה שניות להבחין בערימת הבגדים על הרצפה, ובכמה פרטים מפתיעים בה.

"את בלי הגרביים." הוא לא רואה אותן זרוקות על הרצפה עם שאר הבגדים שלה. "ולבשת תחתונים היום."

היא מהנהנת בפנים חתומות. הלחיים שלה מעט סמוקות.

"למה?"

היא מנידה מעט בראשה. 

"חשבתי שנוכל... לדבר קצת."

"אנחנו מדברים בכל פעם שאנחנו נפגשים."

"חשבתי שנוכל לדבר עליך. אם יש משהו שאתה רוצה לדבר עליו."

הוא רואה לאן הכיוון הזה ייקח את השיחה, ולא מעוניין בו.

"אני רוצה לדבר על הסיבה בגללה את חושבת שאת יכולה לשכוח מההוראות המפורשות שלי שוב ושוב, למרות שאני מאוד ברור בנוגע אליהן." הוא יורה את המילים בקול חד ופסקני. "אני רוצה לדבר על האם את חושבת שבגלל שהזין שלי היה בפה שלך, אנחנו עכשיו על קרקע שווה. אנחנו לא, ליה. כל מה שאנחנו עושים פה הוא החלטה שלי."

היא מהנהנת במהירות, מסיטה קווצת שיער הצידה.

"כן נתי, סליחה, לא התכוונתי לזה ככה."

הוא מניד בראשו וחוזר לטון רך ואמפתי בפתאומיות שנועדה להפתיע אותה ולהוציא אותה משיווי משקל.

"את צריכה להבין שאנחנו הולכים פה על קרח דק. אני פוגש אותך פה כי זה שווה את זה, למרות הסיכון ולמרות המחיר שאנחנו נשלם אם זה יצא. אני אומר לך לעשות את כל זה כי ככה אני רוצה אותך. אני לא מתכוון להתפשר על פחות. ברור?"

היא מהנהנת בדממה. הוא נושם עמוק. זה מה שהיה חסר לו, הוא מבין. תחושת שליטה. 

"עכשיו תקבלי את העונש על זה שהמרית את פי."

לא קשה להביא אותה לתנוחה המתאימה: רוכנת מעט קדימה עם כפות ידיים על השולחן. כשהוא מנחית על הישבן שלה את המכה הראשונה ביד פתוחה היא צווחת בכאב. הוא מקרב את השפתיים שלו לאוזנה.

"ששש," הוא לוחש. "ישמעו אותנו."

מכה שניה. היא פולטת אנקה חנוקה.

פעם, טיפה אחרי שעברו לגור יחד, הוא ניסה להפליק לשירי. היא נבהלה, והוא היה צריך להרגיע אותה, מה שהפך לסקס מעולה בהמשך הערב. אחרי זה ביקשה ממנו לעשות את זה שוב.

מכה שלישית. היא גונחת.

שירי מעולם לא שרדה אחרי המכה השלישית. היא היתה מתחננת בפניו שיפסיק ויחזיק אותה ואז מזדיינת איתו כאסירת תודה על שהציל אותה. זה הפך לקינק שלהם לכמה חודשים.

מכה חמישית. היא מתנשפת דרך האף בשפתיים קפוצות.

אחרי פחות מחצי שנה היא היתה מבקשת ממנו להפסיק אחרי הפליק הראשון, ונימת הדיבור שלה היתה משועממת יותר מאשר מרוגשת. הוא כבר שכח מהרצון שהיה לו להצליף בה, באמת להצליף בישבן עד שיכאב לה יותר משהיא מסוגלת לסבול.

מכה עשירית. התחת שלה אדום וחם מתחת לידו. הוא משאיר אותה שם, מלטף את העור הרגיש, ומתקרב אליה שוב.

"יפה מאוד, ליה. זה היה העונש על הגרביים. עכשיו על התחתונים." ליה נושפת בהפתעה. "כן," הוא עונה לשאלה שלא נשאלה. "עונש נפרד לכל עבירה."

במכה החמש עשרה היא פותחת שוב את הפה וגונחת בקול. במכה השמונה עשרה אי אפשר לטעות בקול ההתייפחות השקט. במכה העשרים היא קוראת בכאב לא מסונן או מצונזר, והוא מושך אותה אליו, קובר את פניה בחזה שלו ומחזיק אותה שם איתו עד שהיא נרגעת.

"כואב לי," היא לוחשת לתוכו. הוא מלטף את הגב שלה ומנשק לה את המצח.

"אני יודע, מתוקה. אני יודע. ששש. בואי נשב."

הם מוצאים תנוחה נוחה יחסית, מכורבלים על הכסא הקשיח.

"למה הכאבת לי?" היא שואלת, ראשה מונח על החזה שלו כמו ששניהם אוהבים.

"אני מכאיב לך כי אני צריך את זה. אני צריך להרגיש שאת בידיים שלי ושאני יכול להגן עלייך. בשבילי, להכאיב לך מזכיר לי שאני אחראי לך, שאכפת לי ממך, ושאני מעוניין בך גם אם את מתנהגת בצורה לא אחראית או לא מכבדת." יש דרך הרבה יותר קצרה לומר את כל זה. "ובשבילך, אני מקווה שזה משחרר אותך קצת מדאגות של העולם בחוץ, וגורם לך להרגיש בטוחה איתי. אני מקווה שאת יודעת שכשאני מכאיב לך, אני עושה את זה באופן מדוד, ואף פעם לא בכעס. רק ב..." פשוט תאמר את המילה המתבקשת ותסביר את עצמך. "אכפתיות. ודאגה." כל הכבוד, אחלה דילול של המסר. היא מהנהנת כמו שהיא עושה לפעמים, לשדר לו שהיא מקשיבה, אם כי הוא אף פעם לא יודע אם ההנהון מבטא הסכמה בסיטואציות האלה.

"להגן עלי ממה?" לוקח לו שניה להיזכר למה היא מגיבה.

"מ..." הוא מחפש את המילים שלא ידאיגו אותה. היא מרימה את ראשה ומביטה בו, מחכה לתשובה. אפשר עדיין לראות את נתיבי הדמעות שיבשו על לחייה. "אולי אם מישהו יחשוד, או ירצה להזיק לך ולהשתמש בקשר בינינו, או משהו כזה. כמו אמיר." היא מהנהנת, והפעם נראה שההטעיה עבדה. היא לא צריכה גם את זה על הראש. אתה צריך להיות פה בשבילה, לא ההיפך.

היא מהורהרת לרגע. הוא חושב שהיא מתכוונת לומר משהו, אבל היד שלה נשלחת מטה ומלטפת בעדינות את הבטן שלו מתחת לחולצה. הוא מרים גבה. "אני חרמנית," היא לוחשת לו.

"את יכולה," הוא מחייך. היא נושכת את שפתיה, מזדקפת לישיבה על ברכיו, ומתחילה לפתוח את חגורת המכנסיים שלו. אחרי החגורה הכפתור והריצ'רץ' נפתחים, והיד שלה לפתע מונחת על הזין הקשה, דרך בד התחתונים. היא משתהה שם לרגע, לוחצת בעדינות, כמו בודקת את מצבו ביד מיומנת. היא שולחת שתי אצבעות דקות ומושכת בגומי של התחתונים, מרימה אותו ומתחילה להפשיל מטה —

רעש קרוב וחד מקפיץ את שניהם. ידית הדלת משקשקת ומסתובבת והדלת זזה, מיטלטלת בכוח, כנגד המסגרת הרעועה. מי שזה לא יהיה בצד השני מנסה שוב, למשך כמה שניות, נאבק במנעול כאילו בניסיון השלישי הדלת פשוט תיפתח.

"תתלבשי," נתי פולט בחדות. הם קמים בכבדות; נתי כמעט נופל כשרגל שמאל הרדומה נתקפת בזרמי חשמל. הוא סוגר את המכנסיים והחגורה וניגש באיטיות אל הדלת. שקשוק נוסף והדלת זזה שוב, ואז שלוש דפיקות חזקות. נתי מחכה עוד כמה שניות, ואז מכחכח בגרון וקורא בקול אגבי:

"מי זה?"

רק דממה עונה לו. הוא מסתכל לאחור. ליה כבר לובשת את המכנסיים והחזיה. ילדה טובה. הוא מתגנב עד לדלת, מסובב את המפתח בחור המנעול לאט ובשקט, ואז פותח אותה מעט ומציץ החוצה דרך החריץ. אין שם אף אחד. הוא סוגר את הדלת שוב.

"תסיימי להתלבש. אנחנו לא יכולים להישאר." הוא נועל שוב, ניגש במהירות להרים את התיק שלו וחזרה אל הדלת. כשהיא מתיישבת לקשור את שרוכי הנעליים הוא מהנהן.

"מאוד גאה בך על היום. נדבר אחר כך. תחכי חמש דקות אחרי, ואז תצאי ולכי הביתה." היא מהנהנת בלי ליצור איתו קשר עין.

בית הספר נראה ריק לחלוטין בדרך החוצה, אפילו יותר מהרגיל. הוא מדמיין עשרות דמויות חבויות בצללים, בדיוק מחוץ לשדה הראיה שלו, ומביטות בו בתוכחה.

החלקים הקודמים

נתי נותן לסוף השבוע לחלוף על פניו. ביום שישי הוא רואה את ליה מזווית העין לרגע קצר. היא בולטת בעיניו על רקע החצר והתלמידים בהפסקה הארוכה שטופת השמש כמו ונוס של בוג'רו. שאר הזמן מעצבן ומטריד. הילדים לא נחים לרגע ושירי עושה לו פרצופים, במיוחד אחרי שהוא נרדם ביום שבת אחר הצהריים ומשאיר אותה להאכיל ולרחוץ אותם. בלילה הוא מטייל בין המטבח לסלון כמו רוח רפאים, עירני לפתע, מקווה שיוכל לישון עוד טיפה לפני הבוקר.

*   *   *

"בוקר טוב!"

הקריאה קודחת בראשו. הוא הצליח איכשהו לחטוף האנגאובר בלי להשתכר. הוא מהנהן לעברה של גלית בחיוך חשוק שיניים ונותן לה לתקוף אותו בסופת שאלות סתמיות על הסופ"ש, ואז לענות עליהן בעצמה במקום לחכות לתשובה ממנו. מתישהו סדר המאורעות הכרונולוגי מגיע למוצ"ש, ונתי מוצא את עצמו מנסה לסנן את התיאור של אמבטיית הקצף שעשתה, למרות ההתעקשות שלה לפרט את תחושת בועות הסבון על עורה החשוף. כשהוא אומר לה שהוא חייב להתכונן לשיעור, זה יוצא רק טיפה חד יותר משצריך, והיא אוספת את עצמה משם במבט מופתע.

היום משתפר מעט. להיות בבית הספר וללמד יום מלא תמיד ממלא אותו באנרגיה; לרוב, הוא חוזר הביתה מותש פיזית, ועם ראש מלא במחשבות ורעיונות. היום לא שונה מהרגיל. בשלוש וחצי הוא הולך לכיוון הרכב, שקוע בעצמו, וכמעט נתקל בגלית, נשענת על דלת היונדאי שלו. היא מחייכת אליו בשעשוע.

"תגיד נתי, כמה זמן כבר אני אצטרך לרמוז לך לבוא אלי לקפה?" הקול שלה עולץ וענייני, כאילו הזמינה אותו ל... ובכן, כאילו הזמינה אותו לקפה. הוא מביט בה, מנסה לאסוף צרור של מחשבות שהתפזרו באחת ולדחוף אותן לפינה זמנית במוחו לפני שיצליח לנסח תגובה.

"גלית, אהה, נראה לי שזה לא לעניין שאבוא."

"כן, אני מבינה. נתי איש המשפחה המושלם." החיוך שלה קטן מעט. "כל המורות משתפכות על כמה שאתה בעל טוב ואבא מדהים." היא מזדקפת ומתקרבת אליו אפילו יותר, מורידה את קולה ללחישה. "גם אני חשבתי ככה, ואם לומר את האמת די התבאסתי. עד שראיתי את הרכב שלך פה, בחניה, ביום חמישי בערב, והחלטתי לחפש אותך. אמרתי לעצמי שאני חייבת לנסות ולראות מה יקרה, וכל בית הספר היה כבר ריק, ואמרתי לעצמי... שאני אנסה פעם אחת ולתמיד." עיניה מצועפות ומביטות הצידה, כאילו היא מתארת חלום. "ואז ראיתי אותך יוצא מחדר האמנות, והבנתי שפספסתי את ההזדמנות." החיוך שלה מתרחב שוב.

"גלית, אני... נראה לי שעשית טעות. רק עברתי לקחת... דברים. שהייתי צריך לסופ"ש."

היא לא מגיבה למה שהוא אומר. תחת זאת, היד שלה נשלחת וממששת את הזרוע שלו מעל לחולצה. נתי מביט מסביב לוודא שאף אחד לא קרוב אליהם.

"אל תדאג חומד, לא ראיתי מי זאת היתה. לא אכפת לי, גם. אני דיסקרטית. אני גרה לבד. אף אחד לא צריך לדעת." היא מביטה בעיניו שוב ומטה את הראש הצידה במחווה משועשעת, כאילו מילותיה הן לא פגיון של קרח בחזהו. "אני לא טועה, ואני לא מתכוונת לוותר. תחשוב על ההצעה שלי, נתי."

והיא פונה והולכת משם.

תחילת הסוף. הוא לא טורח להשתיק את הקול, שחוזר על שתי המילים האלה כל הדרך הביתה.

החלקים הקודמים

נתי בודק את השעון בטלפון שלו. שבע ורבע. הוא נזכר לפתע שהם עדיין מכורבלים בישיבה על כיסא העץ, שהוא בקושי מרגיש את הרגליים, שהזיעה מקודם עדיין מדביקה את החולצה לעור גופו, ושבלי אור או מזגן דולקים חלל האומנות חשוך כמעט לחלוטין ומעט מחניק.

"יש לי ממחטות נייר בתיק," הוא לוחש לה. היא מהנהנת ולא זזה ממקומה בחיקו, עם הראש של החזה שלו. הוא מודה בינו לבין עצמו שגם הוא לא רוצה שתזוז משם; במקום להקים אותה הוא רוכן לנשק את מצחה, וממשיך ללטף בעדינות את הירך החשופה.

"את מרגישה טיפה טוב יותר?" היא מזיזה את הראש מצד לצד בתנועה לא מתחייבת.

"את חושבת שאם היית מגיעה לשם בכוחות עצמך, היית מתאמצת יותר במבחן?"

"אולי. כנראה שכן. אבל לא הייתי מגיעה לשם בכוחות עצמי. בטח לא פעמיים בכיתה י"א." היא מושכת באפה.

"ועכשיו כשהגעת, לא משנה איך הגעת, למה לא לעשות הכי טוב שאת יכולה? למה לא לנסות להתקבל לתפקיד נוח, שווה, שפותח דלתות?"

"אני לא רוצה להיות במודיעין." המילה נשמעת בפיה כמו קללה. "זה נשמע משעמם ומטומטם."

הוא מגחך מעט. "אוקיי. זו לא הסיבה האמיתית, אבל בסדר, אני אקבל את זה בינתיים." הוא מיטיב את תנוחת הישיבה שלו מעט, נאנח כשהוא מרגיש מחטים דוקרות את כפות הרגליים שלו, וממשיך.

"הוא חושב שזה לטובתך. הוא עושה את מה שהוא יכול." הוא אבא שלה, מזכיר לו הקול הטורדני. אין לך זכות. אבל הזעזוע מהתיאור שלו אוחז בה ושוטף את הפה שלה בסבון – זה עדיין קורה בכלל? במאה שלנו? – מתגבר על המכשול הפעוט הזה. נתי ממשיך.

"אם הוא היה יכול לומר לך שהוא אוהב אותך וגאה בך, סתם ככה, הוא היה אומר. אבל גם אם הוא לא, זה לא אומר שזה לא נכון. זה פשוט אומר שהוא לא מסוגל להגיד, אז במקום זה הוא מסדר לך מבדקים במודיעין." ומה אתה עושה? "אבל יש דברים שעוברים את הגבול. את לא אמורה לפחד מהתגובה שלו. זה ממש לא בסדר, ליה."

"אז מה אני אמורה לעשות?" היא מניחה את היד שלה על זרועו ומלטפת בעדינות.

במרחק אפשר לשמוע קבוצה של נערים מדברים בקול רם. קבוצת הכדורסל, יוצאת מהאולם בדרך החוצה. השביל לא מתקרב אליהם בשום נקודה. הוא מקשיב עד שהצעקות דועכות ונבלעות בין קולות הרחוב המרוחקים.

"אני לא בטוח, ליה. כרגע, כל מה שאני יכול להציע לך זה מקום לומר בו את כל מה שאת חושבת, בלי לפחד ובלי לדאוג מהתגובה שלי. בסדר?" היא מהנהנת שוב.

"ילדה טובה. ועכשיו, בגלל שסיפרת לי הכל, בדיוק כמו שביקשתי ממך, את יכולה להוריד את הבגדים."

היא קופאת.

"ליה, הגיע הזמן. גם ככה אני חייב לקום מהכיסא לדקה ולשחרר את השרירים."

היא לא זזה. הוא אוחז בסנטר שלה ומרים, ככה שיוכל להביט בפניה. גם בחשיכה, לא קשה להבחין בברק הדמעות בעיניה.

"מה קרה?" הוא שואל אותה. במקום לענות במילים, היא קמה בכבדות, פונה אליו, מורידה את החולצה, ומקרבת את הזרוע השמאלית אליו. לוקח לו רגע לקלוט פרטים בחשיכה, אבל אחרי כמה שניות הוא מבין שמה שנראה בתחילה כמו כתם לכלוך גדול הוא בעצם —

קרה פעמיים, שתיהן בשנה האחרונה, שנתי התעצבן על לביא ולקח אותו בכוח לחדר. בשתיהן לביא בכה בעלבון של ילד קטן שגילה שהוא עדיין בשליטתו המוחלטת של אביו. נתי חושב לרגע על האפשרות, אם היה מגלה לפתע, שהכאיב לו, שהשאיר לו סימנים. המחשבה —

בראשו, דמותו של אבא של ליה צצה פתאום. זו דמות מומצאת. הוא פגש רק את אמא שלה, ביום הורים כזה או אחר, וגם איך היא נראית הוא כבר לא זוכר. ובכל זאת, הוא אמיתי מספיק בדמיון בשביל שנתי יוכל לחבוט בו —

"נתי?" הוא מביט מעלה אליה. הלחיים שלה מבריקות מדמעות. הוא מושך אותה אליו, בתנועה שכבר למד להתענג עליה, ומנשק אותה. "אני מצטער," הוא לוחש לה, ומנשקאותה שוב.

מנקודה זו, מחשבותיו מעורבלות ומבולבלות. הוא רוצה לעטוף אותה, להגן עליה, לזיין אותה, להשכיב אותה לישון בחיקו, לכסות אותה בסימנים שיסתירו את אלה שכבר סבלה. הוא זוכר את עצמו פותח את כפתור המכנסיים שלה, משליך את התחתונים שלו הצידה, אוחז במתניה ומושך אותה אליו לנשיקה נוספת, קרובה יותר. הוא זוכר אותה יושבת על שולחן העץ הכבד, את רגליה וזרועותיה מחבקות אותו בזמן שהוא עומד מולה, נותן לה למשוך אותו אליה עד שירכיה נסגרות עליו והזין הזקור נלחץ אל גופה. הוא זוכר את טעם הדמעות על שפתיה. הוא זוכר אותה בידיו, הוא ישוב על השולחן עכשיו והיא בחיקו, פשוקה, והוא בתוכה, נע כנגדה בזמן שהיא גונחת לתוך שפתיו. הוא זוכר אותה רוכנת לאחור ומביטה בו, עדיין דומעת, ואותו נשבע בדממה שלא יעשה לעולם דבר שיפגע בה. הוא זוכר את עצמו רועד ממאמץ, חייב – מוכרח – לנשק אותה שוב, את האצבעות שלו בשיערה, את הזרועות שלה תלויות על צווארו, אותו רועד וגונח ומתפוצץ בה ויונק את שפתיה ולוחץ את גופה אליו בכוח עז.

היא היתה אחת הפמיניסטיות בחבורה, לפני שזה היה מגניב. היא היתה מסבירה לי יחסי כוח ופריבילגיה גברית, ומאוחר יותר נכנעת לחלוטין לכוחי. ידעה מהו המבט הגברי, והסמיקה והתאמצה בשביל המבט שלי. התנגדה בקולניות לאלימות כלפי נשים בפורנוגרפיה, וגנחה בקול רם אף יותר כשדחפתי אותה לתוך הכר והלמתי בה במהירות ובכוח ובזעם.

היא שאלה אותי איך אני מרגיש כשאני מחבק אותה מאחורה, עם יד אחת מוחצת את שדיה הרכים, והזין החם נח בין פלחי הישבן. אמרתי לה שאני מרגיש שהיא בידיים שלי, מוגנת, במקומה הנכון והראוי. היא ענתה בקול קטן שהיא שמחה שעניתי את זה. שום דבר מזה לא היה זיוף. היא באמת הבינה לחלוטין מה המשמעות של מה שעוללתי בגופה חצי שעה מוקדם יותר, הזמינה זאת, גנחה בבקשה נואשת לעוד, והתכווצה סביבי בכוח כמו ילדה טובה, בלי לוותר על מילימטר מעקרונותיה. ואני למדתי: יותר כיף לזיין פמיניסטיות.