מילים מלוכלכות

שבו "ביסקסואליות לא בטיפול עם נוירולוגיה לא שגרתית" יהיה קטגוריית פורנו

צריך מתישהו לדבר על המשיכה של נשים שנפגעו מינית לגברים עם רמת איום נמוכה, כלומר, גברים שלא משדרים סכנה בהתנהלות מול נשים.

בהתחלה זה הרגיש לי כמו קסם: צברתי קצת ניסיון מיני, נהייתי ממש טיפה מעל הממוצע בכישורי ההקשבה והתמיכה הרגשית, ובאיזה פוקס קוסמי לא נהייתי הדוש שרציתי להיות בגיל 16, ופתאום זרם בלתי פוסק של נשים עם היסטוריה מורכבת חיפשו את הריפוי בתוך התחתונים שלי. טוב, אולי זרזיף. טפטוף. בכל מקרה, כישורי ההקשבה, זריזות האצבעות ותנועת האגן השתכללו במהירות ובחוסר ברירה, ומצאתי את עצמי מבוקש על ידי הציפורים פצועות הכנף. ואני יודע בוודאות שאני לא היחיד שעשה את הנתיב הזה.

הלוואי שיכולתי לומר שהייתי הגבר המושלם בשבילן אבל לא ככה העולם עובד, נכון? חלקן חיפשו גם אצלי לא יותר מאשר שחזור של הטראומה והייתי לא מספיק מנוסה על מנת לסרב להן. אחרות קיבלו ממני את מה שבאמת היו צריכות. כמה מעטות גם נתנו לי בחזרה, כי בסתר לבי גם אני חיפשתי ריפוי של משהו שהשאירו אצלי אחרות, וכמה הצליחו לגעת ואף לעשות לי מעט טוב.

אה כן, שכחתי לכתוב משהו על המלחמה. אז ככה: מכירים את הדיבור הזה של "לזיין את האויב"? אף פעם לא עשה לי את זה. השפלה מינית זה משהו שאני מאחל לנשים שאני הכי אוהב, ומבאס אותי לחבר את זה לאויבים. גם אם זו במקרה אישה מושכת בפני עצמה, חוסר כבוד לאישיות שלה מוריד לי ממאה לאפס.

אבל. ברם. לעומת זאת. לא הייתי מתנגד לזיין את נטשה האוסדורף.

משהו בשילוב של המבטא, הנמשים, השפה הרהוטה והמחסור המוחלט בנשמה מאחורי העיניים מתחבר אצלי לכדי דמות שהייתי מוותר על העקרונות שלי לגביה. מה גם שיש לי הרגשה שמתחת לחליפות המתוקתקות היא יודעת לרדת נמוך. אתם רוצים לספר לי שבמהלך התואר שלה באוניברסיטת תל אביב היא לא דגמה ישראלים עם לוק מזרחי? עשו לי טובה. מתחשק לי להראות לה באיזו קלות סמולני יפה נפש יכול לשלול זכויות אדם בסיסיות ולאשש סטריאוטיפים פוגעניים לגבי יהודים ישראלים. היא תקבל ממני דיבייט פוליטי מנומס עד שינזל לה מהחורים. ועוד כהנה וכהנה אמירות סקסיסטיות כאלה ואחרות, הבנתן את המסר.

לפעמים נראה שבאותה המידה בה גברים לומדים להכיר את הזין שלהם אינטימית, נשים נמנעות מהיכרות קרובה עם הכוס של עצמן. הזין הופך למשהו בין כלי עבודה משוכלל לחבר טוב או חיית מחמד אהובה; הכוס נשאר זר מאיים. לא אצל כולן כמובן, ובכל זאת, עניין נפוץ.

ככה קרה שגיליתי שיותר מאישה אחת לא מכירה את המאפיינים של הכוס שלה. דברים שהיו גלויים וחשופים בפני לא רק לא היו ידועים אלא ממש מפתיעים, כאילו לא היה להן מושג. חוץ מזה, כמובן שעצם העובדה ששמתי לב היתה מביכה בפני עצמה. עם רבות מהן הכלל היה: עליך לזיין, אבל לא להביט. השוו את זה לגבר, שמת שתמדדי את הזין מכל כיוון, תמששי, תרחרחי, תצלמי ותחפשי בגוגל, תשווי מחירים, תקראי את העלון למשתמש, תבחני את כל האפליקציות ועדכוני הגרסה ותשאירי ביקורת בעמוד.

לא מאוד מפתיע, כמובן, אם חושבים על זה מנקודת מבט פמיניסטית. זהו אחד מהמוקדים של המפגש בין המינים. אך הגיוני שנשים יהיו מחוברתות להירתע ממה שיכול להעניק להן עצמאות ושליטה באינטראקציה.

מנקודת מבט בדס"מית, לעומת זאת, זה אוצר.

*   *   *

הולקיריה אהבה לספר לי על גברים עם זין קטן שעברו דרכה וכמה לא היו מספקים אותה. נהניתי לנפץ את חזות הרווקה המשוחררת מינית ממרכז תל אביב ביום בו סיפרתי לה שהסיבה שהיא רודפת אחרי גברים עם זין ענקי היא שיש לה כוס רחב, עמוק ורטוב, שהחדירה אליה קלה, ושאחרת היא לא מרגישה שהזין מותח אותה. זה סתם לה את הפה והשכיב אותה במאוזן.

הנימפה היתה ביישנית ורצתה לחשוב על עצמה כעל פתיינית ומרומזת, אבל הכוס שלה לא קיבל את המסר, והיה תמיד פתוח כל כך שהייתי יכול לחדור באבחה אחת, בלי להכין אותו ובלי להתחיל בהדרגה. היא היתה מתחרפנת כשהייתי אומר לה מראש שזה מה שיקרה הערב, כאילו לא האמינה שהכוס שלה יבגוד בה בצורה הזו. כאילו מאוכזבת ממנו. הוכחתי לה מה הגוף שלה מרשה לי לעשות על אפה ועל חמתה.

השרלילה המיתולוגית היתה מעט צרה, רק טיפה יותר מדי, והיו לה שרירי טבעת חזקים ומיומנים. גם דרך הקונדום היה אפשר להרגיש כל מילימטר של התרחבות כשהייתי מכריח אותה לקבל אותי, עד שלבסוף הגיעה לגודל המושלם, זה שאיפשר לי לדפוק בכוח ובמהירות בזמן שעדיין היה מכווץ מסביבי עד אפס מקום. כבר כתבתי פה בעבר שלמדתי להעריך את הזמן מאז הזין האחרון שהיה בה לפי מידת הכיווץ הראשוני. לרוב הייתי מרגיש את הנוכחות שלי עצמי מלפני יום או יומיים. כשזה היה זין אחר, הייתי מחכה עד שהייתי נעוץ בתוכה, ואז מגלה לה מה אני מרגיש, ומבעד למחאותיה מכריח אותה לספר לי עליו הכל.

הבריטית היתה סקרנית כמו ילדה. היה לה כוס רדוד ורחב, כך שזיון שלה פירושו היה לחבוט בצוואר הרחם באלימות עד שצרחה ועדיין איכשהו להרגיש שאני בחוץ. לשם שינוי, היא רצתה לדעת פרטים, כולל השוואות לאחרות ומדידה על הזין כאילו היה מקל לבדיקת שמן מנוע.

ש' מרמת גן היתה הקיצונית מכולן: היא לא היתה יכולה לסבול כל דיבור על הכוס שלה, למרות שהיה קרוב למושלם - חם, חלק, עמוק ורטוב, כאילו עוצב על מנת לספק חווית משתמש מושלמת, ומעל לכל זול וזמין בהתראה קצרה לכל דורש. הייתי מגשש איתה בזהירות, בוזק רמיזות אגביות, ואחרי שהיתה משתתקת בזעזוע ומתכווצת מסביבי חוזר לדבר על ענייני דיומא כאילו לא קרה כלום.

הקיבוצניקית היתה רומנטיקנית, עם כל מה שמעצבן בזה. לא היה צריך לדבר על זה; רק להרגיש, כמו בנובלה ויקטוריאנית. גם היא נבגדה ע"י הכוס שלה: אפילו ג'ינס צמוד לא היה מונע מריח עז של חרמנות למלא את החדר. הייתי מספר לה שהיא נרטבת, והיא היתה נושפת בכעס ובתחתונים ספוגים ומבבקשת ממני לא להיות גס רוח. אם רציתי להנמיך את גובה הלהבות הייתי עובר לנושא אחר. אם לא, הייתי מלטף אותה מתחת לריצ'רץ', שואל אותה אם זה נעים לה, ונותן לכוס לענות בשבילה.

במופע שהייתי בו לפני חודשיים בערך, שני קומיקאים נפרדים אמרו על הבמה "אני אוטיסט/ית". לא מפתיע. אוטיסטים מחפשים סיטואציות של עומס חושי. צריך מתישהו לעשות סקר של אוטיזם, הפרעות קשב, וסוגים אחרים של נוירולוגיה לא שגרתית בקהילות בדס"מ. אני מהמר שזה קורה פה המון.

ועדיין, גם המתוסבכות ביותר פונות אלי ומחפשות פלרטוט עדין, מתפתל, עוטף ברכות, ומופתעות כשמתגלה שהמשפט "משתמש במילים ככלי נשק קהה" בפרופיל שלי לא נכתב סתם. לא אפרום את הקשר בנבכי נפשך המעונה; יותר סביר שאדליק עליו זרקור ואהלום בו במוט קשיח עד שיכנע.

אני אוהב לזיין יותר מדי – לא בכמות, אלא בעוצמה. אוהב לאתגר את מנגנוני הקלט והפלט עם יותר מדי כוח, יותר מדי חיכוך, יותר מדי רטיבות, יותר מדי לחץ, יותר מדי גסות, ווליום, תאורה, חשיפה גופנית ונפשית. לראות איך את מגיבה בתנאי לחץ, להישען לאחור, ולומר לך במילים מפורשות ובוטות בדיוק מה אני אוהב במה שאני רואה. לא פואטי. יותר פרוזאי.

בצעירותי, לפני שהכרתי את הנטיות האמיתיות שלי, הייתי עם נשים שגרמו לי לחשוב שיש עם זה משהו לא בסדר. הן לא היו מוכנות לראות את עצמן דרך העיניים שלי, להכפיף את עצמן לצורה שלי, והתוצאה היתה מאבק עם מנצחים ומפסידים. היום זה ברור מהתקשורת בשניה הראשונה. זה לא אומר שאני פותח בשפה בוטה ומשפילה. זה אומר שאני מתאר בפשטות את מה שאני רואה מול עיני, מבין ממילים על מסך, ומרגיש בקצה של הזין.

יש לי הצעה בשבילך: אל תבואי. שלחי מישהי אחרת במקומך. מישהי שנראית כמוך, לבושה כמוך, זזה כמוך, מדברת וגונחת וגומרת כמוך. מי שיפתח לה את הדלת לא יהיה אני; רק זהה לי בכל מובן. יהיה להם שם אחר או זהה, והם ידעו שהם קיימים זמנית, רק בין הכתלים האלה, חופשיים ממטען העבר ולחצי העתיד ובלי מגבלות וספקות וטרדות. אחרי זה הם יתנקו, עירומים וחסרי בושה, יעטו את המסכה שלי ושלך, ואת תשמעי דלת נטרקת מאחורייך ורק הרגשה עמומה של צריבה וחום עמוק בפנים תישאר, מרמזת על מה שנעשה למישהי אחרת, ממש כמוך.

תמונה: קונראד בירו.

לחץ לי על כל הכפתורים, אז גם אתם יכולים לקבל. כל הרקע שאתן צריכות לדעת זה שאווה (הבחורה הבלונדינית שצורחת בהתחלה) היא על הספקטרום האוטיסטי, ובדיוק ניצחה באתגר מאוד מתסכל שלקח לה המון זמן וכבר גרם לה לבכות, ושג'ו (הבחור השזוף עם הסרטים הירוקים) הוא היחיד שבטחה בו מספיק על מנת לספר לו שהיא צריכה עזרה עם זה מדי פעם.

ברצינות שלפני 15 שנה המחשבה על זה שארצה להיות caregiver היתה מגוחכת; עכשיו, לצפות ברגע כזה ממלא אותי ב... ובכן אני מתמלא במשהו, בהחלט.

מחשבה שעלתה אצלי מתישהו, מזמן, בשיחה על המקום שבדס"מ תופס בחיים שלנו. לאחרונה עלתה גם בתגובות לאחד מהפוסטים שלי פה.

אנחנו חיים בעולם אינדיבידואליסטי וקפיטליסטי, שמקדם את הגישה לפיה כל אחד ואחת מאיתנו הוא ישות אוטונומית וחופשיה. ליברטריאנים בפייסבוק, ליברלים בקפלן, רוחניקים בסדנאות תקשורת מקרבת וקואוצ'רים שסיימו לפני יומיים במכללת תות כולם יודעים לחזור על המנטרה: "את.ה אחראי.ת רק על עצמך." אנחנו אמורים להחזיק חשבון בנק פרטי, להיות מסוגלים לפרנס את עצמנו, לשמור את שם המשפחה, לבנות קריירה, מוניטין, תחביבים, השכלה, חיים חברתיים משלנו ועוד כהנה וכהנה. מתחילים עסק קטן בבית. חותמים על חוזה אישי בעבודה. חותמים על הסכם לפני הנישואין.

(ילדים הם בעצם הדבר היחיד ששובר את זה. יצור חסר ישע שנמצא תחת אחריותנו 24/7. אי אפשר לסיים את הסשן.)

לכן קשרים בדס"מיים הם כאלה אמיצים. את מוותרת ביודעין על האוטונומיה שלך, על הגבול המפריד בינך לבין אינדיבידואל אחר, ונותנת לי להיות משהו שפסיכולוגים, קואוצ'רים וסתם אחוס"לים היו מזדעזעים ממנו: עמוד תמיכה נפשית ואשרור חיצוני לזה שאת ממש בסדר, ונאהבת, ושמותר לך. אני עושה מעשה דרסטי לא פחות — מפר את הגבולות שלי, פורש על מישהי אחרת את אחריותי, נכנס לסיטואציות בהן אני יודע שצעד לא נכון ירסק אותך נפשית, ולפעמים שובר אותך בכוונה, באופן שמחייב אותי להיות שם וללטף עד שהסדקים יתאחו שוב.

זה לא סתם להכאיב, להשפיל או להשתמש. זה לעשות זאת באופן שמתייחס אלייך כאל המשך של העצמי שלי ומחייב ממני תשומת לב מלאה לעולמך החיצוני והפנימי. זה לא מובן מאליו. זה מסוכן. וזה שווה את זה.

יש שני דברים שאני רוצה על השולחן: את האמת, ואותך. אף אחד אחר לא צריך לדעת. אהיה מקצועי ונייטרלי. אסתיר את איך שאני מרגיש כלפייך מתחת לשולחן יחד עם הטלפון ואכתוב לך בסתר דברים מסיחים בזמן שנשב כולנו יחד. כשכולם בדרך החוצה, תלכי לשירותים ותישארי שם דקה או שתיים. כשתחזרי, נהיה רק את ואני. ואז אראה לך את מה שהסתרתי במשך שלוש שעות: אמת שלא ניתן להתעלם ממנה, שתעטוף אותך בעדינות ותלטף לך את הראש ותכופף אותך לאט לאט על השולחן.

הוא ממלא חורים, פותח סתימות ומרפא לב שבור. הוא מדשן אדמה ומשביע רעב, מרגיע לחץ ומעודד דיכאון, מחמם ומנחם ובלי פחמימות בכלל. הביקורות מהללות: "ענק!" - ש' מרמת גן; "מאתגר!" - י' משכונת שפירא; "נראה לי שאני זוכרת, קיץ 2013?" - ה' מדיזנגוף.

מהרי - המלאי מוגבל והלו"ז צפוף. אל תהיי זו שמצטערת שלא חטפה אותו בזמן. מומלץ להגיע עם עודף בכוח רצון ובלי תחתונים. תהליך הסינון קצר: רק מלאי את הטופס והניחי בתיבה יחד עם ערכך העצמי, כפיקדון. התור מוגבל בזמן. לקבלת הפיקדון בחזרה יש להחזיר אותו שטוף ובמצב טוב במסגרת הזמן המוקצב. מומלץ להצטרף לקבוצת וואטסאפ לטיפים לשימוש נכון וניצול מיטבי. מענה בטלגרם בתוך 12 - 24 שעות.

לרומנטיקניות, דיסקרטיות וחיות בסרט, אפשר בתוספת מחיר לקבוע מילות קוד במקום שמות, מקומות, מעשים, תנוחות, נוזלי גוף, מוצרי צריכה, אישי ציבור, תקופות היסטוריות, חוקי פיזיקה, כללי דקדוק והתנהגות נאותה, וכל אספקט נוסף בשפה מדוברת עד וכולל המצאה של עולם חלופי שלם. לקבלת הצעת מחיר שלחי שאלון מלא ותמונת גוף.

לאחר שימוש חוזר עלולים להופיע סדקים באשליה. תיתכן רגישות מוגברת לנוכחות זרה. מילים יפות עשויות להביא לאלחוש מקומי. מומלץ להימרח היטב עד לתחושת סחרחורת עזה, ולחזור לטיפול נוסף אחרי יותר מדי זמן.