מילים מלוכלכות

הסופ"ש עובר מהר. בשבת הם יוצאים עם הילדים. כשהוא יושב איתם ומסביר להם איך לזהות צמחי מאכל ולמצוא מים בטבע הוא קולט את שירי מסתכלת עליו במבט שלא ראה עליה מאז שיוני נולד. באותו הלילה היא רוכבת עליו, מחככת את האגן שלה על שלו עד שהוא מאבד תחושה במפשעה. "אני מתה על איך שאתה איתם", היא לוחשת באוזנו אחר כך ונרדמת, מוטלת עליו. הוא נרדם כמה שניות אחריה.

נתי לא מופתע לראות את אותו המבט אצל גלית, המורה לאנגלית ולספרות, ביום ראשון בבוקר. מאז שהתגרשה - כבר כמעט שנה - הוא מרגיש שיש לו סיכוי איתה אם רק ירצה. בעבר, הנימוס המקצועי שנקט בו איתה היה מעיק. חובה מעצבנת נוספת כדי לא לשלוח מסרים לא רצויים. היום הוא מרגיש מלא בכוח ושליטה: הוא יושב לידה ומצחיק אותה בבדיחות על הטיול השנתי המתקרב עד שהצלצול קוטע אותו. שתתהה. אם הוא לא רוצה שיקרה שום דבר, לא יקרה שום דבר.

התלמידים יושבים מרותקים ומקשיבים בשקיקה לכל מילה שיוצאת מפיו. אפילו י"א 3, בשיעור היסטוריה בשעה השביעית המנומנמת, מעורבים מהרגיל. אלדד מחמיא לו על "אחלה שיעור, המורה" בדרך החוצה.

הילה, האמא של ליאן, מחייכת כשהיא רואה אותו, ומשביעה אותו שיבוא עם לביא למסיבת יום ההולדת של ליאן בשבוע הבא. "אני רוצה לראות אותך שם," היא נועצת אצבע בעדינות בכתפו ויוצאת החוצה. לביא שואל למה זה חשוב לה שאבא יביא אותו למסיבת יום ההולדת. "כי אני יכול לסחוב כיסאות ושולחנות," נתי משקר לו.

ככה עובר גם יום שני. נראה שהעולם מסדר את עצמו לפי הלו"ז שלו. רק בדרך חזרה הביתה הוא קולט שלא נתן לליה כמעט שום תשומת לב בשיעור תולדות האמנות (היא בכלל היתה? כן, הוא עונה לעצמו אחרי כמה שניות. ברור שהיתה, ונראה לי שגם הרימה יד פעמיים או שלוש ונתתי לתלמיד אחר לענות). הוא יושב ברכב החונה מול הכניסה לצהרון של הילדים ומעלה בדמיונו את דמותה יושבת שם, בשורה הראשונה, מרימה את היד והוא מתעלם ממנה. הכיתה מתרוקנת מהתלמידים האחרים, ונותרים רק הוא והיא: הוא נשען לאחור על השולחן; היא יושבת, עירומה, משוועת לתשומת הלב שלו. ככה צריך, הוא מרגיש. ככה נכון.

זה מה שעושה לך את זה? קול פנימי מתחיל להישמע מתחת לשאגת הדם החם באוזניו, ונקטע כמעט מיד כשהוא שומע את לביא צועק "אבא!" מהכניסה למבנה הנמוך. הוא מביט בבן שלו מנופף לו בידו בהתלהבות פשוטה וכנה, ומחייך.

כשהוא נכנס לשיעור תולדות ביום שלישי בבוקר, ליה יושבת במקומה הרגיל. הוא נשען על השולחן בתנוחה הרגילה ונועץ בה מבט ארוך בזמן שהתלמידים מתיישבים במקומות. היא מחזירה לו מבט קודר, ואז משרבבת שפתיים ומחווה למטה, מתחת לשולחן. הוא מציץ לשם במהירות ורואה - היא הורידה את הנעל מאחת מרגליה, ומתחת אפשר לראות...

הוא מגחך בשקט. לא ניתן לטעות במראה הגרב השחורה, המבריקה.

"המורה?" ליה שואלת אותו בתמימות מעושה. הכיתה דוממת וממתינה למוצא פיו. הוא מניד בראשו, מוחק את החיוך ומתחיל את השיעור שתכנן לפרטי פרטים. בזמן שהוא מלמד, ערוץ המחשבות הקבוע בירכתי מוחו מריץ את התרחישים האפשריים למחר. הוא לא יופתע כל כך הפעם אם היא תשכח. והיא לא תשכח. מחר תהיה עבודה.

רואים לך הכל, דארלינג. רואים את התקווה שלך להמשך הערב בשמיכה שאת פורשת על הדשא. רואים לך את פרצוף האורגזמה בצורה בה את צוחקת. רואים לך את הנקודה הרגישה בין הכתפיים כשאת אומרת "קר לי". רואים לך את הפטמות המתקשות בזווית הגוף הפונה עוד חמש מעלות לכיווני. רואים שנפגעת בעבר ברגע ההיסוס לפני שאת שואלת אותי עוד שאלה. רואים שפגעת באחרים בדרך בה העיניים שלך בורחות הצידה. רואים את החום בשפתיים בדרך בה את משפילה מבט. רואים לך את הזכרונות מנעורים פרועים יותר ביופי הנדיר של פנייך. רואים את הביטחון העצמי שלך בקמטים העדינים מסביב לעיניים. רואים את הצורך שלך בחיבוק בדרך בה את נשענת על כתפי.

שום דבר לא נשאר חבוי. הסודות שלך, הגלויים לעין כל צופה, שמורים אצלי לבטחה. אני מבטיח שאשתמש בהם כנגדך כשאמשוך אותם בעדינות מגופך הפתוח, למשש ולשחק ולהציב מול אור מנורת הלילה וללמוד את כל האותיות המתוות את לחשי הקסם בעזרתם אפשר לעשות בך כל מה שארצה.

לחלקים הקודמים

"בסדר."

זה לא בסדר. הוא היה מוכן מאז יום רביעי שעבר. המחשבות הסתדרו בראשו בתכנית מסודרת, מתוחה כקפיץ של שעון המחכה לאות הזינוק. הוא היה ממוקד וחדור מטרה. בשיעורים, עם הילדים, בנהיגה, עם שירי, בקניות בסופר – כל אספקט בחיים שלו היה יותר נוכח ויותר בשליטתו.

הוא רק לא התחשב באפשרות שליה פשוט לא תעשה את מה שאמר לה לעשות.

תסריט של ארבעים וחמש דקות – יותר, אולי, כתלות בהתקדמות שהיה מצליח לעשות איתה – מתפוגג בבת אחת. לפתע הקולות המרוחקים של התלמידים וחברי הסגל האחרונים, בדרכם החוצה מבית הספר, נראים לו קרובים מאוד. לוחצים. כאילו כולם רואים את המחשבות שעוברות לו בראש מבעד לחלון המוגף והדלת הנעולה.

הוא מריץ תסריטים בראש. זו תמיד היתה חולשה אצלו: להגיב ברגע לשינויים לא צפויים. כמעט כל החלטה בחייו התקבלה אחרי תכנון מדוקדק.

פאק איט, הוא חושב לעצמו. אם היא לא לוקחת את זה ברצינות, היא צריכה להבין מה זה יעלה לה. היא צריכה להבין מה יש לה להפסיד.

"אני לא מבין איך אני אמור להיות מסוגל ללמד אותך אם אני לא יכול לראות אותך."

היא מתחילה לענות, "בשבוע הבא אני אזכור," באותה הנימה שהוא מכיר טוב מדי. זו הנימה שגורמת לו לרצות לחייך, לחשוב לרגע ולהחזיר לה בשאלה מורכבת שתערער את הנחות היסוד שלה. אין לו מצב רוח לנימה הזו עכשיו.

"קודם כל צריך לוודא שבכלל יהיה שבוע הבא," הוא קוטע אותה בחדות. לא מתאים לו לחייך, לא מתאים לו אתגרים אינטלקטואליים, לא מתאים לו איך שזה מתקדם, ולא מתאים לו הטישרט הרחב שבחרה ללבוש היום.

מאוחר יותר, בבית, יחשוב על הרגע הספציפי הזה בשיחה, על הסיטואציה בה החליט לעשות את מה שעשה, ויקלוט מה היא הזכירה לו. נערה מרדנית בבגדים לא לגמרי תקניים, באור חלקי, עם וילונות מוגפים. זו היתה שירי, במגורי הקצינים, ביום שרדפה אחריו עד לחדר שלו בעניין שולי ומיותר, למרות שאיים עליה בתלונה אם תיכנס למגורים. הוא לא זוכר מה היה התירוץ שלה לפלוש ככה לחדרו; הוא זוכר רק הבזקי זיכרונות של הליכה מהירה בשביל המסומן בבלטות שחוקות שהיה צריך כבר להחליף, ואז אותה עומדת, שותקת, על רצפת הלינוליאום של החדר שלו. הוא זוכר שהבין שהיא לא הולכת להמשיך לדבר אבל גם לא לצאת מהחדר, נחושה מספיק בדיוק להישאר ולא מספיק לעשות שום דבר אחר.

ושהיא בידיו. הפעם הראשונה והאחרונה בה שירי היתה באמת, לגמרי, בידיו. מאוחר יותר התמונה תעלה ותחיה בזיכרונו, חדה, כמו גם קולו שהפך לנמוך ועמוק, כמעט כמו גרגור.

"בואי הנה."

ליה מתקרבת, כמו שידע שתעשה, בדיוק כמו ששירי התקרבה אליו אז. הוא מרים את ידו ומניח אותה על כתפה, אוחז בשרוול החולצה הרפויה.

"למה את פה?" הוא שואל. כעת כשהוא מביט מטה אליה קולו שקט ונמוך אפילו יותר. הוא מלווה את השאלה בניד ראש קל שמבהיר שהוא לא מצפה לתשובה. שלוש שנים של פיקוד על חיילי שריון ושמונה שנים מול תלמידי בית ספר לימדו אותו היטב איך לבטא בלי מאמץ אכזבה עמוקה הפוגעת ישר בבטן הרכה.

"את לא רוצה להיות ציירת," הוא ממשיך, "את לא משקיעה את כל הזמן הזה בשביל כמה נקודות בתעודת סוף השנה."

האצבעות שלו מושכות מטה את שרוול החולצה וחושפות את הכתף. הוא מלטף את העור הלבן בעדינות. ידו השניה נשלחת מטה ומרימה את שולי החולצה. קצות האצבעות מוצאות את המותן מתחת, קמור וחלק. הוא מתקרב אליה עד שגופו כמעט נוגע בשלה. ידיו, הוא נוכח לדעת, פועלות מתוך זיכרון שרירים. אבל אין חולצת מדים שצריך לפתוח, ואין חגורת ב' הדוקה. יש שם רק חולצת טריקו רחבה וכפתור מכנסיים מתכתי בין אצבעותיו. והיא שם. עטופה בשכבה חיצונית דקה וקלה להסרה כמו נייר עטיפה זול.

"אני רוצה להיות גאה בך," הוא אומר לה באותו סבר פנים חמור. הוא פותח את הריצ'רץ' באיטיות. "אני רוצה לדעת שאני יכול לסמוך עלייך," ידו מטיילת במעלה הכתף ומתווה את רצועת החזיה, מלטפת את הצוואר, ונחה על לחיה של ליה. "זה כל מה שזה. רק לדעת שאת רואה בעצמך את מה שאני רואה בך." היד השניה נמשכת מעלה ונחה על בטנה. קצות האצבעות נוגעות בקושי בגומי של התחתונים. הוא מרגיש את החום הנובע ממנה לתוך כפות ידיו. ואז הוא עוצר, ככה, בתנוחה הזו, וממתין כמה שניות.

"אני יכול לסמוך עלייך, ליה?" הוא אומר ומחכה לתשובה.

נגה הרגישה את עצמה מרחפת. הכאב בברכיים וקרקוש כלוב המתכת מסביב קרקעו אותה מעט. היא החזיקה את הסורגים בזמן שמשקל הגוף הגדול מאחוריה הלם בה, נועץ את הזין הקשה בתוך החור החם שלה בקצב הולך וגובר. היא איבדה מזמן את תחושת הזמן שעבר מאז שקול המפתח המסתובב בחור המנעול העיר אותה משנתה. זה לא יכול היה להיות יותר מכמה דקות.

פעם היתה נאחזת בכל מבקר כזה בתקווה נואשת שיהיה זה שיציל אותה מכאן. היא למדה לאורך חודשים ארוכים איך להביט בהם בעיניים גדולות ולקשת את גבה באופן שיבליט את החזה הכבד. היא למדה איך לקחת אותם בפיה ולשלוח אצבעות ללטף את האשכים בצורה שתטריף אותם. היא פיתחה סיבולת ושרירי ירכיים ורכבה עד שחלבה את טיפת הזרע האחרונה, ואחרי שגמרו עליה או בתוכה היא נשארה שם וליטפה אותם, מחייכת ועדינה, עד שנישקו אותה ברכות והבטיחו לה שיחזרו לקחת אותה.

לפחות עשרה קיבלו ממנה את החוויה המושלמת הזאת. אולי עשרים. אף אחד מהם לא חזר. מתישהו היא התעייפה. את החוויה המושלמת החליפה עמידת שש וישבן מורם באוויר. שיבחרו חור וילכו. היא העדיפה לא לראות אותם ולא לפתח ציפיות.

דחיפה חזקה במיוחד הטיחה את ראשה של נגה בסורגי המתכת המבריקים והחזירה אותה להווה. אנקה של כאב נבלעה בקושי בגרונה ונענתה כמעט מיד בנהמה גסה וגמירה עמוק בתוכה. היא דחפה את האגן לאחור מתוך הרגל; צד שירותי ומשתדל שנשאר עמוק בתוכה.

היא התקפלה על הצד, עדיין על הכרית הגדולה ששימשה לה למיטה, והרגישה את הזרם החם בוקע משפתי הכוס ומתקרר על הישבן. גרי דיבר עם הלקוח בדלת הכניסה. ענייני תשלום כרגיל. משהו בקול של הלקוח משך את תשומת ליבה, אבל השיחה נגמרה לפני שהספיקה להבין מילה או משפט.

היא שמעה צעדים מתקרבים ואת דלת הכלוב נפתחת בשנית.

"קומי. לוקחים אותך."

היא ניסתה לעכל את המתרחש בזמן שגרי הסביר ללקוח את שגרת ההאכלה, הפעילות הגופנית המומלצת, הרישום במאגרי העירייה והטיפולים הרפואיים הנדרשים. היא היתה צריכה שגרי יעזור לה לעמוד על הרגליים. הסחרחורת שתקפה אותה לא נרגעה עדיין. "היא מעוקרת ומחוסנת," גרי חזר על נאום שנגה שמעה עשרות פעמים, תמיד מעבר לדלת המכלאה. הפעם עמדה שם בעצמה.

"קוראים לה נגה," גרי הוסיף לסיום, והגיש ללקוח שרשרת מבריקה מחוברת לקולר.

בדרך לאוטו הרוח דגדגה את העור החשוף שלה. נגה הביטה בשיערות הקטנטנות על הזרוע שלה סומרות, ועקבה בעיניה אחרי המכוניות בכביש והאנשים על המדרכה. אישה מבוגרת עצרה לידה וחייכה אליה.

"חמודונת!" הכריזה, ושלחה יד ללטף אותה. נגה הרגישה את הסומק החמים מתפשט על לחייה וצווארה.

"מקסימה, נכון?" ענה הלקוח בהנאה. "הרגע קיבלתי אותה." האישה המבוגרת המשיכה להתפעל וללטף אותה עוד כמה שניות והלכה לדרכה.

ליד האוטו הקטן שלו הוא נצמד אליה, דחף אותה לאחור והצמיד אותה לדלת הרכב.

"את שלי עכשיו," אמר לה בקול נמוך. הוא שלח יד ומחץ את השד המלא. היא נאנחה מעט. הכוס שלה התכווץ, וריח הרטיבות שלה מעורב בריח הזרע שלו התפשטו באוויר מסביבם.

"אני לא חושב שאקרא לך נגה. זה אנושי מדי." הוא חשב כמה שניות והביט מטה אליה. היא ראתה אותו לראשונה: הוא היה גבוה, עם כתפיים רחבות וזרועות חסונות, עור מעט שחום, עיניים ושיער כהים. היא הצטערה לפתע שלא הביטה בו בכל זאת בזמן שדפק אותה, והתכווצה שוב, דוחקת עוד מעט מהזרע שלו מבין שפתיה ובמורד הירך. שני נערים עם ילקוטי בית ספר על ספסל הפארק הקרוב צחקו בקול רם והצביעו לעברם.

"מעכשיו קוראים לך מיצי, עד שיגיע לך שם מקורי יותר." הוא שחרר אותה, פתח את הדלת האחורית, דחף אותה פנימה, והלך להתיישב לצד ההגה.

"הגיע הזמן ללכת לבית החדש שלך."

היו כמה הזדמנויות בהן למדתי את הסוד. בשוק הפשפשים, בשנת 2003 בערך, עצרתי ליד חנות ובחנתי פרופ: שחזור של אקדח אבק שריפה היסטורי. זה יהיה טוב לתלבושת לאירוע, אמרתי לעצמי. המחיר: 170 ש''ח. סכום לא מובן מאליו בשבילי באותה התקופה. רציתי את האקדח הזה והתלבטתי לגביו ארוכות. הרוכל ראה את ההתלבטות והוריד את המחיר בהדרגה, עד שהבנתי שמה שהתחיל ב-170 לא יגיע למחיר שאני יכול להרשות לעצמי, החברים שלי התחילו להתקדם לדוכנים הבאים, והחלטתי לוותר.

אז קרה קסם: תזזית כלשהי אחזה בו, והוא התחיל להתמקח עם עצמו, כמו הפרודיה מ"בריאן כוכב עליון". לא היה מוכן להאמין שלא ימכור את הצעצוע הזה למתמקח כזה מיומן. הוא רדף אחרי כמה מטרים עד שהתרציתי ורכשתי את האקדח. המחיר הסופי היה 50 ש''ח. החברים שלי התפעלו מכמה קשוח הייתי. הסברתי להם שאלה לא כישורי התמקחות - באמת החלטתי שאני לא חייב את זה. לא הבנתי עדיין ש"לא חייב את זה" זו ההתחלה של משא ומתן טוב.

צעדתי לתוך הדירה שלה בשבע וחצי בבוקר שבת צונן בירושלים בשנת 2006, אחרי משמרת לילה. זו היתה דירה חדשה שעוד לא ביקרתי בה. הופתעתי כשהזמינה אותי אליה. משהו כמו חודש לפני זה היא לימדה אותי מהו הייטפאק כשזרקה אותי בפעם השלישית, הורידה מכנסיים ונכנסה איתי למיטה. אני לא זוכר מה עשיתי לה; רק זוכר את הגוף שלה מתפתל ואת מה שגנחה לבסוף, לאחר שיצאתי מהכוס ומהחיים שלה באבחה אחת: "פאק, אפשר שניפרד כל שבוע?"

התיישבתי על הספה המהוהה. היא ישבה על המיטה מולי ואמרה לי שהיא מתגעגעת, שהיא היתה אז בתקופה קשה ושהיא רוצה אותי בחזרה.

אני לא זוכר בדיוק מה עניתי. השיחה היתה קצרה מאוד והסתיימה לצד דלתה הפתוחה בסוג של הבטחה שאחשוב על זה. אני זוכר בדיוק את החולצה שלבשה באותו הבוקר: ירוקה, ישנה, עם הדפס מאיזה בית ספר או תנועת נוער. בד הטריקו כל כך שחוק שרואים מתחתיו את צבע העור הבהיר ואת צל העמק בין השדיים הענקיים. הפטמות היו כמו עמודי אוהל אדירים, וסימנו לי בבירור מתחת לבד הרפוי בשפת הסימנים האוניברסלית של איברי המין: הגוף הזה זמין לך. ואני הבנתי להפתעתי שאין לי עניין בה. לא במניפולציות, לא בעיניים המעריצות, לא בקנאתם של הסובבים אותי ולא בזרמי החשמל שהפטמות האלה שלחו בגופה. חיבקתי אותה ופניתי לצאת.

ואז קרה קסם, ורוח קרירה נשבה דרך הדלת הפתוחה ואחזה בה. היא נרעדה, צעדה לאחור וחיבקה את עצמה. שאלתי אותה אם הכל בסדר. היא מלמלה משהו על הקור, חייכה, שלחה את ידיה למטה, מתחה מטה את שולי החולצה, ונשמה עמוק. שדיה עשו את מה ששדיים מלאים וזקופים בני 26 עושים במצב כזה: נלחצו אל הבד הדק עד שהפך לשקוף כמעט לגמרי.

לא היה צורך להסתיר דבר בשלב הזה. הבטתי בה בהנאה גלויה של לקוח בסמטאות השוק שלא ממהר לשום מקום. לא זזתי ולא דיברתי, מתוך אינטואיציה פנימית לא אופיינית שגילתה לי שאני לא זה שצריך להוכיח משהו בסיטואציה. השקט של בוקר השבת הסתוי של רחוב אגריפס כיסה אותנו בבועה נעימה.

"אתה הולך?" היא שאלה אותי. לא עניתי. דפיקות הלב שלי נשמעו לי חזקות וברורות כל כך שלא יכולתי להאמין שלא שמעה אותן. היא החליטה להוריד את המחיר פעם נוספת בהימור נואש, צעדה לאחור, הורידה את החולצה וירדה על הברכיים.

במבט לאחור, אני נפעם מהאומץ שהיה לה. הרגע הזה הגדיר חלק מהמשיכה המינית שלי מאז ועד היום. אני תוהה מה היה קורה אם הייתי יוצא, סוגר את הדלת מאחורי וחוזר הביתה. האם העלבון היה שובר את הדינמיקה שנוצרה בינינו באותו הרגע, או יוצק אותה בבטון והופך אותה לבסיס היציב של מערכת היחסים שלנו?

לא יצאתי. לא סגרתי את הדלת. זיינתי את הפה שלה במטבח מול הדלת הפתוחה לחדר המדרגות. עיניה המבוהלות נשלחו לכיוון פעם בכמה שניות. בין לבין היו נעולות עלי. הקולות היחידים מבחוץ היו ההדים של ההשתנקויות שלה.

לא היה קשה להוריד לה את הטריינינג הישן. היא הרימה רגל אחת על הדלפק ונשענה לאחור, מציגה אותה אלי ולכל מי שיעבור שם במקרה. הבטתי בה ככה, נשען לאחור על שולחן המטבח, ואוננתי מעט באוויר. בראשי שוב עברה המחשבה איך תרגיש אם אסגור את הריצ'רץ' ופשוט אלך. היד שלה פתחה את השפתיים התחתונות שלה ופיזרה את הרטיבות מתוכן. היד השניה שיחקה בפטמה. הכל היה מוכן בשבילי. התקרבתי אליה וכופפתי את הברכיים עד שקצה האיבר נגע בשפתיים הפעורות לרווחה, כיוונתי את עצמי למעלה, הכנסתי את הכיפה פנימה, וגמרתי בזרם חזק שנפלט כמעט מיד במורד הירכיים שלה. היא גנחה בהפתעה ונשארה קפואה עד שהזרם נחלש. הרחקתי את האגן ממנה ונתתי למטחים האחרונים לנחות על עור גופה במטר של טיפות לבנות. היא היתה די בשוק. הגמירה היתה חזקה מאוד, כמו שהיתה רגילה ממני, וכמה טיפות גדולות כבר טפטפו מתחת לברכיים ועל הרצפה.

לקח לי קצת זמן להתאפס מחדש. אם הייתי יודע אז את הטריקים שאני מכיר היום, הייתי מוריד אותה על הברכיים שוב לנקות את המעט שנשאר על קצה הזין שלי. במקום זה רכסתי מחדש את הג'ינס וחייכתי אליה חזרה.

"נדבר בהמשך השבוע", אמרתי לה.

"ותחשוב על זה?" העיניים שלה היו גדולות וכנות. השרלילה המניפולטיבית זלגה החוצה דרך הסדקים שפערתי.

"אחשוב על זה," הבטחתי, וסגרתי את הדלת מאחורי.

זין טוב זה משחק לשניים. אני מתחזק את המקדש; את עולה לרגל. עלייך לגעת ביראת כבוד בקצות האצבעות תוך השמעת מזמורי תודה והתפעלות, לנשק את קודש הקודשים כאילו היה אהובך בעצמו, לזהות את הסימנים לאלוהות המתקרבת ולקבל לתוכך את ההתגלות הישירה הפורצת מהצֶלֶם הקשיח ומתיישבת בבשרך החי.

לחלקים הקודמים

אחרי ארוחת הערב נתי מודיע לשירי שהוא צריך לסיים לבדוק עבודות. הוא יושב לצד השולחן בפינת האוכל ושוקע במחשבות, חוזר לחלל האמנות פעם נוספת. מעלה לנגד עיניו את ההתרחשויות שם בשעת אחר הצהריים. זה היה...

מה? אסור? מחרמן? פורץ דרך? סוף הקריירה והמשפחה שלו? התשובה, הוא יודע, תלויה בבחירות שלו בשבועות הקרובים. ובבחירות ובתגובות של ליה.

הוא מרגיש את זרימת הדם שלו מתגברת שוב כשהוא חושב על כך שעמדה שם, מאחוריו, כמעט צמודה אליו, בלי מכנסיים. משהו בפיזור והעייפות של היום עד אותו הרגע נעלם ולא חזר מאז. הוא נשאר ממוקד, כאילו העולם האט מסביבו והוא זוכה לבחון את עצמו מהצד בזמן אמת. מה אתה עושה, הוא שאל את עצמו כששמע את הבד מחליק על רגליה. השתגעת לגמרי? מה חסר לך בחיים? הריגוש שווה את מה שאתה יכול לאבד פה? גם עכשיו, שעות אחרי, הדופק שלו חזק ועורו חם, כאילו מוכן לפעולה.

כשליה התחילה ללבוש את הג'ינס שוב נתי חווה דיאלוג פנימי קצר נוסף: לרגע היה קרוב לומר לה לעצור. להישאר בלי. הוא יודע שזה מוקדם מדי; הוא יודע שצעד לא נכון ימוטט את כל המגדל שהוא בונה איתה. די בינתיים שהבינה אותו ולבשה את הגרביים בשבילו בלי שהיה צריך אפילו לבקש במפורש.

מה עוד תעשה בשבילו? הוא אמר לה לצייר ככה את עצמה, והיא התחילה לצייר באי נוחות מופגנת. הוא אמר לה לא להתבייש ממנו ולהמשיך, גם כשהשמיעה התנגדות או כשראתה אותו בוחן את צורת המתניים של הדמות על הנייר, ואז שלה. הוא אמר לה לא להמשיך את הציור הזה בשיעורים, אלא רק איתו. הוא אמר לה שמה שהתחילה לצייר יותר טוב ממה שאי פעם ראה אותה עושה.

(זה לא היה. הציור מרושל ובלי סגנון ברור. ליה עוד לא מוכנה לשמוע מה נתי רואה בה שנוגע בו: החיוך שמופיע אחרי שהמבוכה דועכת, כשהיא שוכחת לרגע לתת לעולם בחוץ להכביד עליה כמו משקולת של ציפיות וביקורת. קימור האגן שלה כשהיא נשענת לצד אחד ובוחנת את היצירה שלה. טיפת הצבע המבריק שנח על החזה שלה ורוטט כשהיא מציירת בתנועות החלטיות. הוא רוצה לראות עוד ממנה. הוא רוצה לראות אותה פורחת בשבילו.)

לבסוף הוא צעד קדימה, הביט בציור ואז בה, קטנה כל כך לצידו, וראה בה חומר גלם שכל אמן היה חולם להניח עליו את הידיים. נתי זוכר היטב מהיכן הקול הקפדני והלא מתפשר שיצא ממנו באותו הרגע: מהצבא. זה היה קול הקצין שלו, הקול המארגן ומזיז העניינים, זה שגרם לשירי להידלק עליו. הוא לא הרגיש רמז של סייג או התחשבות בדעתה של ליה כשאמר לה שהיא צריכה ללבוש את הגרביים האלה לכל השיעורים שלו מעתה והלאה, וכשהוסיף שלמפגש בחלל האמנות ביום רביעי הבא היא צריכה להביא את כל התלבושת שבאה עם הגרביים. היא השפילה מבט; הוא הרים את הסנטר שלה באצבע אחת עד שהביטה בו - מחווה נוספת שחשב ששכח - ושאל אותה אם שמעה את מה שהוא אמר.

היא היתה מסכימה לכל מה שהיה מצווה עליה באותו הרגע. הוא מזכיר לעצמו שגבולות נמתחים בהדרגה. הוא יכול להרשות לעצמו לחכות קצת. הוא מחייך וחושב על כמה שהוא גאה בה, כמו שאמר לה לפני שיצאו מחלל האמנות לחצר בית הספר שהתרוקן כמעט לגמרי.

הוא שולח את ידו מתחת לגומי התחתונים. כמה משיכות מהירות והוא גומר כמעט בלי להשמיע קול, מנגב את עצמו על כמה ממחטות, והולך לצחצח שיניים. העבודות יחכו.

לרגל הגעה לחלק 12 הממשמש ובא, תוכן העניינים לסיפור ללא כותרת.

הכתיבה משותפת עם hardonforbrokenthing.

חלק 1

חלק 2

חלק 3

חלק 4

חלק 5

חלק 6

חלק 7

חלק 8

חלק 9

חלק 10

חלק 11

חלק 12

חלק 13

חלק 14

חלק 15

לתמר, ענת, מריה, ליאן, אלה, גל, סוזנה מארה"ב וסוזנה מאוסטרליה ולעוד איזה עשרים נשים שלא יצא לי להושיע בלי שביקשו ממני, זה מוקדש לכן.

(היא שאלה אותי למה השיר מעציב אותי, ואמרתי לה שזה מזכיר לי מישהי מפעם; שניה וחצי לאחר מכן ניתקנו את השיחה ושמיכת הפוך התגלגלה מסביבי ופעם התגלם בי שוב, וכשהגחתי ממנו, ספוג ומקומט, לא היתה שם לצפות בי פורש כנפיים.)

לחלקים הקודמים

נתי מבלה את כל היום ברדיפה אחר לוח השעות. הוא נרדם מאוחר מדי, כרגיל בזמן האחרון, והתעורר מהשעון המעורר עם זקפה וזכרון מתפוגג במהירות של חלום שחלם. כשכבר הצליח לגרור את עצמו מהמיטה נראה היה כאילו גופו ממאן לבצע את המשימות שהמוח מטיל עליו. הוא שבר ספל בבית, איחר לשיעור הראשון בבוקר ולשיעור אחרי הפסקת הצהריים, ופעמיים במהלך היום איבד את חוט המחשבה מול התלמידים והיה צריך להתנצל ולהתחיל שוב.

המפגש בחלל האמנות נותן לו הזדמנות לנשום עמוק לרגע. ליה מציגה את החפץ הראשון, התליון של סבתא שלה, בטון ענייני, זה שנתי כבר למד לזהות כקריאת תיגר מוסתרת בקושי. עם זאת, בתוך כמה משפטים היא לא כבר יכולה להסתיר את ההתרגשות בדבריה. "אני מתרשם מאוד," הוא אומר לליה בחיוך כן.

החפץ השני הוא צילום שלה כתינוקת. לא קשה להבחין בכך שההסבר קצר בערך פי ארבע מזה לגבי התליון, ואביה הנראה בבירור בצילום נעדר מדבריה לחלוטין. נתי מהנהן בהבנה. מה שלא נאמר מעיד שבעתיים ממה שהיא בוחרת להגיד.

החפץ השלישי הוא מכתב ל"מישהו", שליה מסרבת לפרט מה חשיבותו או תוכנו. הוא רוכן קדימה ומרים גבות, נועץ בה מבט ממושך. לרגע קשה לו להחליט מה לומר. הוא גאה בעצמאות שלה ורוצה לפרוץ דרכה בו זמנית. היא צריכה לשמור את הסודות האלה מכולם חוץ ממנו. אחרת איך יראה לה מה הערך האמיתי שלה?

בזמן שהוא שותק היא מוציאה מתיק בית הספר שקית קטיפה קטנה ושחורה, פותחת את השרוך, שולפת ממנה פיסת בד מגולגלת ופורשת אותה. המראה מגרש כל מחשבה אחרת מראשו: גרביים ארוכות, שחורות ודקות, מעוטרות במלמלה לבנה. נתי לא ציפה לפריט רביעי, ובהחלט לא ציפה למה שהוא רואה עכשיו.

"מה זה?" הוא שואל בחיוך. הוא יודע טוב מאוד מה זה.

"מתנה מחברה," היא יורה ולא ממשיכה, עיניה לא פוגשות את שלו.

"מה החשיבות שלה?" הוא ממשיך. "לבשת אותם פעם?" ליה משיבה משהו לגבי כנס של תרבות יפנית. לא. זו לא הסיבה שהיא הביאה לכאן את הגרביים האלה. אבל נתי מוכן להמשיך בקו הזה לעת עתה.

"איך הרגשת כשלבשת את התלבושת הזו בחוץ? כמו מישהי אחרת?" שתי שניות נוספות עוברות. "מישהי שיש לה משהו שאין לך?"

נתי נזכר לפתע בתמונה ברורה מהחלום מהבוקר: הוא יושב בחדר אפלולי ומלא בריחות של לחות וטחב, ודמות קטנה נצמדת אל גופו העירום.

"אני לא בטוחה למה שמרתי אותם בכלל. כאילו, או שתלבשי את זה ושיזדיין העולם, או שתזרקי לפח." היא מביטה בו חזרה עכשיו.

"ובכל זאת, שמרת. והיום הבאת אותם לפה. זה אומר שמשהו בזה חשוב לך, למרות הכל." הוא מושיט יד ולוקח את אחת הגרביים בידו. המחווה האסרטיבית מפתיעה אותו ואותה כאחד, אבל פעימת הדם באוזניים משתיקה את הקולות בראשו המוחים כנגד חציית הגבול. מה קיוותה שיראה בהם? שיראה בה? היא רק ילדה, הוא מבין לפתע. ילדה שרוצה להיראות כמו אישה. מבטו נודד מטה, אל כתפיות החולצה הדקות, הזרועות החשופות, החזה, הבטן, הירכיים. הוא ממשש את הבד החלק באצבעותיו. זה בוודאי מרגיש נהדר כשהם מכסים את הרגליים האלה.

היא ממשיכה להביט בו, גם כשהוא לא מסתיר את איך שהוא סוקר אותה בעיניו. האם זו הדרך לחשוף אותה? זה היה עד כדי כך פשוט? הוא רוכן לאחור בכיסא, מניח את היד עם הגרב על ירכו, ומרתק אותה שוב במבט.

"אז?"