מילים מלוכלכות

החלקים הקודמים

בארוחת הערב של יום שלישי שירי שואלת אותו איפה הוא. הקוד שלה לומר לו שהיא רואה שמשהו עובר עליו. היא מחייכת אליו בחום בזמן שהוא מתאר את היום הקשה שהיה לו תוך ניסיון לרקד מסביב לפקעת הדחוסה במרכזו. מאוחר יותר, במיטה, נתי שואל את עצמו מתי חשב שזה רעיון טוב להתחיל עם תלמידה שלו כשהוא נשוי לאישה הכי אמפתית בעולם, שמזמן למדה לקרוא לו את המחשבות.

ליה לא מגיעה לבית הספר גם ביום רביעי. כשחגי אומר לו בוקר טוב במבט מודאג, הוא משייך את זה לעייפות ותו לא. כששתי מורות אחרות שואלות אותו – עוד לפני עשר בבוקר – מה קרה ואם הכל בסדר, הוא מחליט להפסיק לנסות לדחוק את זה הצידה.

"היי ליה, שמתי לב שלא הגעת לבית הספר יומיים ברציפות ורציתי לברר אם הכל בסדר. אשמח לדבר איתך על ההתקדמות בפרויקט שלך," הוא כותב במהירות ובהחלטיות ושולח, ישוב על כיסא עץ בחלל האמנות בתחילת השעה שלהם.

*   *   *

"הייתי מודאג," הוא אומר בקול שקט ונמוך. לביא ויוני בחדר, מול יוטיוב. נתי יושב במטבח ולוחש לתוך הטלפון. "חששתי שמשהו קרה, סביב הסיפור עם אמיר. או סתם שאת חולה, ונפספס את השיעור ביום רביעי." ההקלה אחרי שסיפרה לו איפה היתה, אפילו שברור לו שלא רצתה להיות שם ושזה סיפור מסובך יותר, מרגישה כאילו זוג מלחציים אחזו לו בחזה למשך יומיים ועכשיו הוסרו בבת אחת.

"בקיצור, שזה יפריע לשיעורים המסודרים והמתוכננים שלך." קולה מקניט ומעט לועג.

"את יודעת שזה לא נכון," הוא אומר לאט ובשקט. "הייתי מודאג לגבייך."

"אוקיי." הוא לא בטוח מה הכוונה במילה הזו, והיא לא עושה מאמץ להסביר.

"איך היה במבחנים?" הוא שואל.

"לא יודעת. פתרתי טקסט מוצפן ומצאתי צורות שמתאימות לצורות אחרות. ייפי."

"אל תדברי איתי בצורה הזו. אני לא חברה שלך מבית ספר ולא אבא שלך."

שתיקה של כמה שניות.

"אני לא מדברת לאבא שלי ככה."

"למה לא?"

עוד שתיקה.

"הוא לא אוהב את זה." הנשיפה אחרי המשפט הזה יכולה להיות גיחוך או בכי.

"אני מצטער. זה נשמע לא קל." הוא חושב למשך שתי שניות. "אני רוצה שתוציאי את כל מה שאת לא יכולה להגיד."

היא מושכת באפה ועונה בנימה חסרת סבלנות. "נתי, עם כל הכבוד, בפעם שעברה שאמרת לי לומר למישהו את כל מה שאני לא -"

"לא התכוונתי שתאמרי לו. תאמרי את זה לי. אני רוצה לדעת. אני רוצה להיפגש." הוא עושה חשבון מהיר בראש של הזמן שלוקח לאוטובוס להגיע מהאוניברסיטה לבית הספר. "מחר בשש וחצי בערב. חלל האמנות."

פאוזה נוספת. כשהיא עונה, קולה קטן במידה שגורמת לו לרצות לחבק אותה עד שתימחץ.

"אוקיי."

החלקים הקודמים

נתי מפספס את יום ראשון ושני; לביא שוב חולה ושירי בכנס. ביום שני ליה שולחת לו הודעה מנומסת לגבי העבודה שנתן להם להגשה בעוד כמה שבועות, וחותמת באיחול שירגיש טוב ובאמוג'י: שמש צהובה זורחת ולצידה פרצוף חמוד ומחייך עם נמשים. הוא מביט בהם בערך עשרים פעם לאורך ארוחת הצהריים, חצי-מקשיב ללביא המפרט ארוכות את כל החברים שיש לו בגן ובדיוק מה יגידו ואיך יגיב כשיחזור מחר. רק אחרי שלביא מתיישב על הספה עם הטאבלט נתי נזכר שעליו להשיב לה, על מנת שיהיה אפשר להסביר את התקשורת ביניהם במידה שמישהו יחשוד, או שמשהו יצא ואנשים יעברו על התקשורת ביניהם (כמו למשל חקירה בתחנת משטרה, הקול אומר לפני שהוא מצליח להשתיק אותו).

"היי ליה," הוא פותח, מוחק, מחליף ב"ליה," הרשמי יותר, ואז חוזר ומוסיף את ה"היי" בהתחלה. "מותר להשתמש בכל מקור בספריה ובכל ספר שדיברנו עליו בשיעור. אסור להשתמש במקורות אונליין. אם את רוצה להשתמש בספרים שלא דיברנו עליהם, צריך לשלוח לי לאישור. נתראה מחר בשיעור," הוא מוסיף עם אמוג'י מחייך, מוחק את האמוג'י, מוסיף אחד עם משקפי שמש ומוחק במהירות, ואז נשאר לשבת עם הטלפון ביד, מוחק את המשפט האחרון ומקליד אותו לסירוגין, מנסח מחדש ומחפש אמוג'י תמים מספיק שיבטא את מה שהוא באמת רוצה למסור לה: הוא מתגעגע. כשלביא מסיים את הפרק של בלואי ומכריז שהוא עדיין רעב נתי נכנע, שולח את ההודעה בגרסה הנוכחית, וקם, שטוף זיעה, לגשת למטבח.

יום שלישי מתחיל רועש ודחוק. השמיים אפורים ומכוסי עננים, לראשונה השנה, וכמה טיפות נושרות על שמשת המכונית בדרך לבית הספר. השיעורים צפופים בשבילו ומרגישים קצרים יותר משום מה. הוא בקושי מספיק להגיע לחדר המורים ולבדוק את הטלפון בהפסקות. הוא מרשה לעצמו לנשום לרווחה רק בדרך לשיעור תולדות, חושב על השיעור האהוב עליו ועל ליה יושבת בשורה הראשונה.

היא לא שם כשהוא נכנס לכיתה. כשהוא שואל בנימה אגבית מתורגלת היכן היא, עונים לו שלא באה באותו היום לבית הספר. אף אחד לא יודע מה הסיבה. עם זאת, חיוכים סודיים קטנים בין חלק מהבנות שיושבות יחד מאחורה מספרים לו שהוא מפספס משהו.

*   *   *

הוא הולך בחצר בין המכלול לכניסה. הוא לא זוכר את השיעור, לא בטוח אם היה טוב או רע, או איזה חומר הספיק לכסות. כשהוא קולט במבטו את גיל הוא מכוון את צעדיו אליה, הולך מהר מספיק לעורר את תשומת לבם של חלק מהתלמידים על הספסלים לצד השביל. גיל שמה לב אליו מאוחר מדי. הוא רואה אותה פונה ללכת לכיוון השני, אבל לא נותר לה זמן להעמיד פנים שפספסה אותו.

"גיל," הוא קורא לה, בקול לא רם מדי, שיוצא בכל זאת חורק ומתנשף. היא מביטה לכיוונו הכללי בלי ליצור קשר עין.

"מה המורה?" נימת הדיבור שלה כמעט משועממת. הדיקציה נשמעת כאילו זה עתה התעוררה משינה עמוקה. הוא מתקרב אליה, עדיין מתנשף, ומדבר בקול נמוך.

"אממ... רציתי לדעת אם את יודעת למה ליה לא הגיעה לבית הספר היום, כי היתה לה שאלה לגבי העבודה, ו..." הוא מכחכח ומחפש את המילה הבאה כשגיל קוטעת אותו.

"למה שאני אדע?"

"אתן לא חברות? חשבתי שראיתי אתכן..." הפעם הוא נותן למשפט לגווע בעצמו ועוקב אחרי המבט של גיל. היא בוחנת בדממה קבוצה של תלמידים על השביל בקרבת מקום. הם הולכים ומדברים בקול רם, והיא נותנת להם להמשיך ולהתרחק מעט לפני שהיא פונה אל נתי ומשיבה לו.

"זה משהו פרטי," היא מתחילה, בולעת רוק, וממשיכה. "זה קשור ל... פשוט תדבר איתה, בסדר? תדבר איתה ותשאל."

הצלצול נשמע, כמו על מנת להבהיר לו שלא יקבל ממנה עוד תשובות. היא הולכת משם ומשאירה אותו עומד לבדו בחצר המתרוקנת במהירות.

החלקים הקודמים

היא יושבת בחיקו בגבה אליו. רגליה פשוקות, הבהונות בקושי נוגעות ברצפה. יד אחת שלו מחבקת אותה, השניה בין הרגליים. האגן שלה נע בתנועות מעגליות; תנועה קדימה גורמת לאצבעות שלו להינעץ עמוק יותר בתוכה, ואז לאחור, מובילות את הדגדגן הנפוח להשתפשף על כריות האצבע המחוספסות ואת הישבן להילחץ על הבליטה במכנסיים שלו. היא מאיצה, והתנועות הופכות פראיות יותר ויותר. הוא מתנשף לתוך צווארה. היא גונחת בקול רם לאוויר החדר הקר, נותנת לראש ליפול לאחור, וגומרת בפעם הרביעית.

*   *   *

"אתה לא רוצה לגמור?" היא לוחשת באוזנו. הוא מניד בראשו. לא עד אחרי שיבין מה קורה איתה השבוע. היא חושבת שהיא מטרידה אותי. לבו יוצא אליה. האם הדמות שלו כל כך מרוחקת בשבילה? אולי כל מה שהוא צריך לעשות זה להראות לה כמה אכפת לו. כמה שינה איבד ברגע שחשב שמשהו לא טוב קרה ביניהם. כמה מהחיים שלו נראו לפתע אפורים וחסרי ממשות.

"ליה, חמודה, אני אקח ממך את כל מה שאני צריך היום. כרגע מה שאני רוצה ממך זה לדעת מה מטריד אותך."

היא מושכת באפה.

"אני חושבת שאמיר ירצה לנקום בי. הוא עדיין מנסה להתקרב, כאילו הוא יצליח לשכנע אותי לתת לו עוד סיכוי. ואני מנסה לא לפגוע בו, אבל מתישהו הוא יִפָּגע באמת, ואז הוא..."

"מה?"

"הוא יספר לכולם שאני זונה. והוא..." קולה נחלש עד שהוא כמעט לא נשמע. עיניה מבריקות. "הוא חושד שזה כי אני דלוקה עליך."

זה מעביר בו את הצמרמורת שהוא צריך כדי לחזור לחשוב בצלילות. סוף הקריירה והמשפחה שלך, הוא שומע את הקול הטורדני שהצליח לדחוק הצידה בשבועות האחרונים. המשקל שלה עליו מנחם ומאיים בו זמנית. היא ממתינה לתגובה; הוא לא יכול להראות לה כמה הוא מפחד ממה שאמרה עכשיו. נתי נותן לעצמו לרחם עליה עוד רגע, ואז ממשיך הלאה.

"מה עשית איתו כשיצאתם? ספרי לי הכל."

"לא יצאנו. באתי אליו הביתה. ישבנו אצלו בחדר." הוא נאנח ומכווץ את פיו לכדי קו דק.

"זה נקרא לצאת? ליה, כל הרעיון היה להוציא את הזין שלו והציצים שלך מהמשוואה. להיות במקום בו הוא לא יכול לשלוח ידיים. איזה בית קפה, מקום ציבורי, משהו..."

היא משמיעה קול קטן של תסכול.

"אמרתי לך שאני טיפשה."

המשפט הזה – עכשיו, ככה, כמו שאמרה אותו – מרגיז אותו יותר מכל דבר לפני כן. הוא מחזיק את שיערה ביד שמאל ומושך, לאט ובתקיפות, מכריח אותה להתנתק מהחיבוק, להזדקף מעט ולהביט בעיניו.

"את. לא. טיפשה. אני לא מעוניין בילדות טיפשות, לא מזיין ילדות טיפשות, ובטח לא מבלה זמן בהנחייה של ילדות טיפשות. זה ברור?"

היא נרעדת כולה. המבט שלה פגוע. הוא ממשיך בכל זאת.

"את נערה מפוחדת ומלאה ביותר מדי מחשבות." בניגוד אלי, גבר סגור על עצמו עם תכנית ברורה לחיים. "ומתחת לזה ילדה חרמנית ומקסימה ומבולבלת. אותה אני רוצה." האחיזה בשיערה מתהדקת. "אני רואה שאני צריך להוכיח לך את זה באותות ובמופתים. תכלס, מתחשק לי להעמיד אותך לצייר בשאר השיעור. על הברכיים," הוא מורה בתקיפות ומשחרר אותה. היא מועדת, כמעט נופלת על הרצפה, ונעמדת מולו.

החדר שקט. מרחוק אפשר לשמוע את קול שער בית הספר חורק ונסגר בקרקוש. על פניה של ליה אפשר לראות את תחילתו של כעס מפציע דרך הזעזוע. נתי נזכר בפעם היחידה שהרים את הקול על תלמידה בשיעור שלו. הוא זוכר היטב את הבכי, העיניים האדומות, דלת הכיתה הנטרקת. קראו לה – פאק, איך קראו לה? מיה? מאי? מעיין?

"ליה."

היא לא מגיבה.

"ליה."

היא נשארת שם, עומדת, עירומה ולבנה כמו הנימפות של ווטרהאוס.

"אני לא מתכוון לוותר."

היא מנידה בראשה. "אני מפחדת."

"ממה?"

היא פותחת את הפה וסוגרת אותו שוב.

"ממני?"

היא מנידה בראשה לשלילה.

"מאמיר? מסיפורים שהוא יפיץ עלייך?"

"קצת," היא לוחשת.

"ממי באמת?"

"אני מפחדת שהוא צודק, ושהוא יספר למישהו עלינו, ושזה יהרוס לי את הכל. וגם לך. ושתהיה.. מאוכזב ממני."

"אוקיי," הוא אומר. "סוף סוף, האמת. את יודעת מה קורה כשאת אומרת את האמת?" היא מנידה בראשה שוב ומביטה בו במבט שואל.

"עומד לי. תרדי על הברכיים."

הוא מנחה אותה. מלמד אותה איך להחזיק זין ולסגור שפתיים מסביב לכיפה.

"זה טוב."

איך נותנים לכיפה להירטב, ואז לרטיבות להתפשט מטה עם התנועה, ככה שהידיים הקטנות מחליקות לכל אורך האיבר.

"כן. בדיוק ככה."

איך אפשר להדק את האחיזה ולתת לפה ולידיים לנוע באותו הקצב למעלה ולמטה.

"פאק. כן. חזק יותר. יותר. כן."

איך אפשר, בהדרגה, לקחת יותר ויותר ממנו פנימה, עד שהיא נחנקת מעט ומוציאה אותו החוצה. (הוא רוכן מטה ומנשק אותה ברכות אחרי זה, לוחש לה שהוא גאה בה ושהיא יכולה להמשיך.)

"יופי. יופי, חמודה. מושלמת."

איך לשלוח יד אחת וללטף את הביצים בעדינות.

"פאאאק ליה, כן, ככה."

איך נראה, מקרוב, גבר שמאבד שליטה. איך מרגיש זין שנע קדימה, לתוך הגרון שלה, בקפיצה חצי רצונית של שרירי אגן לפותים בעונג.

"יופי, ילדה טובה, תמשיכי, קחי את כולו, כמה שיותר, ליה, כן,"

איך נראה מורה שקוטע את השיעור כדי לתפוס בשיער שלה, להניע את עצמו קדימה ואחורה בקצב משלו, מכריח אותה להתאים את עצמה אליו בין השתנקות להשתנקות. איך נשמעות הגניחות בתום המילים, והנהמות החייתיות אחרי הגניחות, ואיך מרגיש פרץ של זרע הממלא את פיה בלי אזהרה, וממשיך, חזק, מונע מתשוקה ובעלות וגאווה בלתי נגמרת, ולא מסתיים עד שהוא מחליט שמסתיים ומתמוטט על הכיסא מאחוריו.

*   *   *

"אני לא מתכוון לוותר עלייך בגלל איזו שטות שקרתה עם אמיר." הוא מלטף את השיער שלה בתנועות איטיות ורכות. הברכיים שלה עדיין על הרצפה, וראשה שעון על הירך שלו. בא לו לצייר את התמונה: הוא בדמותו של הילאס, עירום, ישוב על הכיסא. ליה לצידו בדמותה של נימפת המים המפתה אותו אל מותו.

"אני גאה בך שניסית. באמת. וגאה בך מאוד שסיפרת לי את הכל. אין פסול בשום דבר שעשית, לא בעבר עם אמיר, ולא השבוע." הקול שלו חלש ונמוך, כאילו הוא מדבר אליה בתדר תת-קולי דרך ויברציות ברצפה. "את לא טיפשה. אם גרמתי לך להרגיש ככה, זו טעות שלי. לא הייתי צריך להגיב ככה ולא הייתי צריך להרים את הקול." היא מרימה את הראש ופוגשת את מבטו. הוא מחייך אליה, חיוך מלא וחם, הפעם. "אני סומך עלייך שתהיי מסוגלת לפתור את זה, ואם תצטרכי עוד עזרה, את תמיד יכולה לבקש ממני. בסדר?" הוא עוצר ומחכה עד שהיא מהנהנת באיטיות.

הגורל שלך בידיים שלה. הוא רוכן מטה ומנשק אותה, ואז נשאר קרוב, אוחז בסנטרה. "הגיע הזמן לצייר," הוא לוחש לה.

החלקים הקודמים

החלומות ברורים עכשיו. זו ליה, בלי ספק. תמיד היתה. גם לפני שראה אותה בעירום, ידע איך תיראה כשזה יקרה.

לרוב היא בחלל האמנות. לפעמים היא בכיתה ריקה בבית הספר, או במיטה הזוגית שלו ושל שירי, או במיטת נוער בחדר מצועצע וורוד שהמוח שלו מלביש על ליה אפילו שזה במפורש לא נראה כמו חדר של נערה בת 16.

שניהם עירומים, מתגפפים ומזדיינים בלהט ובלי הפוגה. הוא מעליה, מאחוריה, מתחתיה. מרתק אותה אליו בכוח. מחזיק אותה ברכות.

הוא הולך לישון עם זקפה ומתעורר עם זקפה. מאונן פעמיים ביום וזורק את הטישו לאסלה מיד אחרי.

הוא לא שוכב עם שירי.

במוצ"ש הוא נזכר, ברגע האחרון, בפגישה החודשית עם החבורה מהצבא. הוא מנשק את שירי על הלחי ורץ החוצה, מגיע באיחור של חצי שעה וממלמל משהו על בלת"מ בבית. כשהם צוחקים עליו (ולא על איתי, שהגיע אחריו, כי הם יודעים שלאיתי זה לא יזיז), הוא נותן להם להסיק מה שירצו: האישה בטח עשתה לו דרמות כשהיה צריך לצאת ועכשיו היא בבית, מתכננת נקמה. בראשו של נתי חולפת המחשבה שזה לא הוגן. כולם מכירים את שירי, מתים עליה, עוד ממתי שהיתה מתגנבת בגופיה לבנה ומכנסי טריינינג לחדרו בעשר בלילה ועידו היה צריך לעוף מהחדר לשעה.

די, חבר'ה, תפסיקו, הוא מדמיין את עצמו אומר בחיוך. האמת היא שלא היה בלת"מ בכלל. פשוט הייתי מפוזר, כי לפני שעתיים הקשבתי בטלפון לתלמידה שלי מאוננת וגומרת.

הוא לא אומר את זה, ולא שום דבר אחר. במקום לדבר הוא שותה שתי בירות יותר מהרגיל וחוזר הביתה גמור מעייפות.

בבית הספר הכל זורם שוב. הוא מדמיין את ליה בכל אחת מהכיתות, בשורה הראשונה, מקשיבה לכל מילה שיוצאת לו מהפה. שיעורי ההיסטוריה חולפים במהירות הבזק. באחת מההליכות מהמכלול לחדר המורים הוא קולט את הכניסה לחלל האמנות. הדלת מעט פתוחה. בקרוב יתחיל שיעור למגמת האמנות של שכבת י"א. ליה תהיה שם. הוא מעביר את תיק הצד שלו קדימה ומכסה איתו את הבליטה במכנסיים.

שיעור תולדות ביום שני מתחיל חזק ורק משתפר משם. ליה, כך נראה, נהנית להתנגד לכל מילה שיוצאת לו מהפה, והוא נהנה לא פחות להחזיר לה בשאלות נוקבות, המזכירות לה שהיא עדיין על תקן מוזמנת למרחב שלו. היא לא מוותרת בקלות. זה מדליק אותו. אם היו לבד, היה גומל לה כראוי על ההתנהגות הזו. מתישהו, לקראת סוף השיעור, דיאלוג סוקרטי קצר בינו לבינה מסתיים בחלום בהקיץ של כמה שניות, כשהוא תוהה לפתע אם במקום לענות לה לעניין עליו לצעוד לעברה, להרים אותה על הרגליים, לסובב אותה עם הגב אליו ולהפשיט לה את המכנסיים. הוא מקדיש לה פחות תשומת לב מיוחדת בשאר השיעור כדי להימנע מפדיחה, ויוצא מהכיתה בהרגשה טובה במיוחד.

השיעור ביום שלישי נראה לגמרי אחרת. בדרך מהשירותים לכיתה, הוא עובר ליד הבטונדות ומוצא את עצמו פנים אל פנים מול ליה ואמיר, באמצע שיחה מהוסה. ליה משפילה מבט, מקניטה את אמיר באופן כלשהו שנתי לא זוכר לאחר מכן, וצועדת משם בהחלטיות. נתי ממשיך בדרכו בלית ברירה, מרגיש בבירור את המבט של אמיר נעוץ בגבו לאורך כל הדרך. ליה לא משתתפת בשיעור בכלל, הפעם. הוא מפסיק לבקש ממנה להגיב אחרי הפעם השניה; אין דרך לבקש דבר כזה בשלישית מתלמידה לא מעוניינת בלי לשדר את כוונותיך לעולם. הכיתה עדיין הומה ומופעלת ביציאה מהשיעור. מכל בחינה, השיעור היה מוצלח יותר מזה של אתמול. נתי לא נהנה מזה. אחרי שליה נמנעת ממבטו בדרך החוצה מהכיתה, הוא נשאר יושב על השולחן כמה דקות נוספות, תוהה מה הוא מפספס.

לאחרונה אני מודאג קצת יותר שחשפתי פה מספיק פרטים אישיים שיהיה אפשר לזהות אותי באמצעותם. יש כאן כמה פוסטים שהדמויות המתוארות בהן יזהו את עצמן מיד, והרבה פרטים כלליים לגבי שאפשר ללקט ולהרכיב מהם זהות די ברורה. ואז אני נרגע כי אני נזכר שלאף אחד לא אכפת. זה באמת מאוד מרגיע. נסו זאת, אני ממליץ.

לפעמים אני לא רוצה שנתאים בצורה מושלמת. לפעמים אני רוצה להיות חתיכה מרובעת שנדחפת לחור עגול. להשאיר שריטות וחריצים עמוקים ולראות בעינייך את אותו הכאב שאני מרגיש, אותו הצורך המאכל שגורם לי להמשיך למרות שאני לא אמור, כמו פעוט שעוד לא למד שליטה עצמית ואת ציפיות הסביבה. ואחרי שסיימתי לחרב אותך נמשש את איברי המין החבולים שלנו ונחלוק מבט שמשמעותו היא שאנחנו ממש צריכים להפסיק לעשות את זה, עד הפעם הבאה.

החלקים הקודמים

משב אוויר קר ויבש מהמזגן מלטף לרגע את הזין שלו. הזין הרטוב שהיה בפה של ליה לפני שניה.

נתי לא משלה את עצמו. הוא יודע שעבר את הגבול לפני כמה שבועות. אולי ברגע שנעל את הדלת של חלל האמנות מאחוריו ונשאר שם נעול עם תלמידה בת 16 למשך שעה. ובכל זאת, יש הבדל בין חוקיות ומוסריות המעשה לבין המשמעות שלו בין שניהם, פה בחדר המלא בריח של צבע מתייבש. בשבוע שעבר חצה איתה את הרוביקון, והשבוע הוא... מה?

השבוע הוא מזיין אותה.

ליה מסתובבת בצייתנות, בתנועה מונוטונית ומעט נוקשה, עד שהיא עומדת עם הגב אליו. צורת הכינור הצרה של מתניה מספיקה לגרום לו להתקשות סופית בזקפה שלא זכר שהוא מסוגל להפיק. היא מניחה את כפות הידיים שלה על השולחן ומנמיכה את עצמה עד שהגב שלה אופקי לחלוטין. היא עוצרת שם, עדיין קפואה, כאילו הקור איבן את המפרקים שלה, או, יותר קרוב למציאות, כאילו גופה מוחה כנגד השליטה החיצונית וההנחה המובנת מאליה מאחוריהן: שכשהוא יגיד היא תעשה.

הוא נצמד אליה מאחור. האיבר הקשה מתחכך בעור הרך של הישבן שלה. הוא נושם עמוק לרגע ומתענג על התחושה שלה פה מתחתיו, עירומה, ממתינה למעשיו. הוא רוכן מעט קדימה, מניח את קצות אצבעותיו על ראשה, ודוחף מטה בעדינות עד שהמצח נוגע בשולחן. גם במהלך התנועה הקצרה והפשוטה הזו שריריה של ליה נדרכים ומתנגדים; התנגדות סמלית של גוף המשדר "זה לא מוכר לי" בלי לעצור את התנועה.

הוא מניח לה וניגש אל התיק שלו על אחד הכיסאות שלצד הקיר. הוא נמנע במכוון מלהביט בה בזמן שהוא מפשפש ושולף ממנו את קופסת הקונדומים.

האקט הטקסי הזה של הלבשת קונדום על הזין הזקור שלו שולח את נתי שוב לגיל 17, ואז לגיל 18, 21, 23. לכל פעם בה עצר לרגע, מלא עד אפס מקום בחרמנות נואשת, ועטה על עצמו את המלבוש המסורתי של הבחור שהולך ממש עכשיו לזיין אותך, ויעשה זאת כשיהיו לו הפנאי והתנאים הנכונים. תמיד תפס את הרגע הזה כחשוב ומעורר, ממקד, ואת מבטה של הבחורה הבוחן את מעשיו כהזמנה מפורשת לעשות את השימוש הראוי בקונדום, באיבר שבתוכו, ובה.

הוא חוזר להביט בה. המצח שלה מונח עדיין על משטח העץ הכבד. אין שום סימן לכך שזזה. ילדה טובה.

ההרגשה של הזין הלוחץ בין ישבניה שונה עכשיו. אמיתית. ליה אוחזת את שפת השולחן חזק יותר. יד שמאלו מחליקה מעלה על הגב שלה ולופתת את הכתף השמאלית, בזמן שהוא מכוון את עצמו בעזרת יד ימין וחודר אליה.

היא גונחת בקול רם. הוא מרגיש את החיכוך של האיבר כנגד כוס שלא לגמרי הספיק להירטב. הוא מרוצה מהמחשבה שכדי לפתוח אותה יצטרך להפעיל כוח. הוא מכופף את הברכיים, מניח יד מייצבת על המתן, מושך לאחור מכתפה השמאלית וחודר את שארית הדרך לתוכה.

היא גונחת חזק יותר דרך שיניים חשוקות.

"ילדה גדולה," הוא אומר, לא בלי מאמץ. "מזדיינת עם המורה." הוא מדגיש את סוף המשפט בדחיפה נוספת פנימה, המוציאה ממנה גניחה נוספת. הוא רוכן מטה ומצמיד את שפתיו לאוזנה השמאלית.

"שמתי לב אלייך מהשניה הראשונה, ליה," הוא אומר בקול נמוך. "לשאלות המתגרות," דחיפה נוספת, "לגוף המעלף," עוד אחת, "למבטים במהלך השיעור," הוא דוחף חזק, עמוק, סוחט ממנה צווחה, וממנו נהמה חייתית. הוא מחזיק את עצמו עמוק בתוכה. "אני גאה בך, חמודה. אמרתי לך שאת מיוחדת וצדקתי. עכשיו תקבלי את מה שילדות טובות במיוחד מקבלות." הוא מזדקף, מיטיב את האחיזה שלו בגופה, ונותן לה את מה שמגיע לה.

הוא לא בטוח כמה זמן עובר. ליה נפתחת מהר, והחדירה אל הפתח הצר קלה וחלקה. גופה מאבד הרבה מהנוקשות שלו, ומיטלטל בידיו קדימה ואחורה. מתישהו הוא מעביר את היד מכתפה לראשה, אוסף את השיער החלק בין האצבעות ומושך לאחור בזמן שהוא דופק אותה. היא מביטה קדימה וגונחת דרך פה פעור. הוא דוחף בעוצמה, בפראיות, בלי לעצור לרגע לנשום, נוהם בגרון ניחר, קובר את עצמו עמוק בגופה של ליה, התלמידה שלו מכיתה י"א 1, וגומר.

*     *     *

"ניסיתי לרמוז לה כבר כמה פעמים," ליה לוחשת.

נתי מחייך. הדברים שנראים בגיל הזה הרי גורל. הוא מרכין את הראש ומנשק את השיער שלה. הישבן שלו נרדם מהכיסא הקשיח ומהמשקל שלה המכורבל בחיקו.

"את תסתדרי. אם צריך שתגידי לה משהו במפורש, את מסוגלת לעשות את זה." ליה מגיבה לזה בנשיפה מתוסכלת.

"היא תיעלב בוודאות."

"אז שתיעלב. איך שאת מתארת את זה, היא נעלבת ממך פעמיים בשבוע גם ככה."

"אז מה יעזור לי לומר לה?"

"מה עוזר לך לצאת מהשיחות איתה מתוסכלת ומבואסת?"

היא מהנהנת. השיער שלה מדגדג באפו.

"מה עם אמיר?" הוא שואל. 

"מה איתו?" היא עונה. החשש חוזר לקולה.

"איך את מרגישה לגביו?"

"בקונפליקט. אני מרגישה כאילו אני מנצלת אותו. וכשאנחנו במיטה זה כאילו אני... מסכימה להיות איתו. כאילו אני זו שמחליטה."

"ויש עם זה בעיה?"

היא מהמהמת. לוקח לה זמן לענות.

"זה לא סימטרי. וזה אומר שהוא לא יכול להיות שם בשבילי, רגשית."

"לצערי, זו תכונה של בנים בגיל הזה. רובם לא מודעים לצרכים האלה אצלם ואצל אחרים. את צריכה להתרגל לכך שהחיים לפעמים מאכזבים, וזה בסדר לחפש משהו טוב יותר. ובינתיים, את יכולה לקחת ממנו את מה שאת יכולה להשיג בלי לנסות להוציא ממנו משהו שאין בו." קצות האצבעות שלו משחקות בירך שלה, מלטפות ומדגדגות לסירוגין. "פשקי את הרגליים," הוא לוחש לה ברכות.

"עכשיו, ככה?" הוא לא עונה, מחכה לה שתעשה כמו שאמרו לה. רגליה נפשקות, ואצבעותיו מוצאות את השפתיים ביניהן. הוא מחבק אותה בזרועו ומצמיד אותה אליו בזמן שהוא נוגע בה. היא גומרת ברעידות וגניחות קטנות. לאחר מכן היא מנסה להתקפל לתוכו אפילו יותר.

"ליה," הוא אומר בטון חד. היא עוצרת. "אנחנו עדיין בזמן שיעור." היא לא מגיבה. "קדימה, ליה, על הרגליים. יש לנו לפחות עוד עשרים דקות. מספיק להתקדם קצת עם הציור." היא מתרוממת לישיבה זקופה על הירך שלו, מניחה יד על החזה שלו לייצב את עצמה. המבט שלה, מרוחק כעשרים סנטימטרים משלו, מבולבל. הוא מרים אצבע באוויר, מגיב לשאלה לפני שנשאלה.

"את עדיין על הזמן שלי. את עושה את מה שאני אומר לך לעשות, ולא מדברת אם אני לא מבקש ממך לדבר. קדימה." היא מתרוממת לאט. העור שלה סמוק. עיניה חצי עצומות. נתי מיישר את הכיסא מול כן הציור הריק.

"אנחנו נתקדם בציור כל שבוע." הוא משאיר רמז לרכות בקולו; ברור ובהיר מספיק לא לאפשר לה לטעות בהבנה של מה שהוא אומר, ועדיין לא קר במידה שתגרום לה להרגיש שלא אכפת לו. "אני אתן לך פידבק צמוד. אנחנו נעבוד על זה ביחד עד שיהיה ברור לאיזה כיוון את הולכת מבחינה טכנית ואמנותית. אין עוד לצייר כאילו זה שרבוט משועמם על שולחן בכיתה." היא מהנהנת מיידית. "הנה הדברים שאני מצפה ממך לעשות במהלך השבוע: בשיעורים שלי את לובשת את הגרביים הארוכים, ולא לובשת תחתונים. את לא נוגעת בעצמך, ולא באף אחד אחר. שום דבר מיני עם אף אחד. את כן יוצאת עם אמיר, אחד על אחת. בלי שום דבר, גם לא נשיקה על הלחי. בשבוע הבא תדווחי לי איך הלך איתו, ואיך הולך איתך באופן כללי. כל מה שסיפרת לי על גיל, ואמא שלך וכל השאר. נמשיך משם לפי ההתקדמות שלך. ברור?" הנהון נוסף. "יופי, חמודה." הוא נשען לאחור, שם רגל על רגל, וממתין לה שתציב את הציור על הכן.

החלקים הקודמים

"אז מה חסר לך, בעצם?" נתי יושב על הכיסא, רגל על רגל. יד אחת מונחת על השולחן לצידו; השניה אסופה על הירך. מולו יושבת ליה עם ידיים על הברכיים.

הגוף שלה גלוי לו, עירום ומזמין. ילדים בני 17 לא מבינים מה יש להם בידיים.

היא נושמת נשימות עמוקות. הפטמות שלה זקורות באוויר הקר של החדר. הוא יכול לראות את עור הברווז בכתם האור על הכתף הימנית.

"קצת שקט," היא אומרת לבסוף, בשפתיים משורבבות.

"שקט ממה?" הוא שואל. המבט שלה מתחיל שוב לנדוד לאוויר מעל הראש שלו. הוא מקיש באצבע שוב. 

"אל תברחי. אמרת שקט. למה הכוונה?"

"לא..." היא מתחילה מיד בנימה חסרת סבלנות ואז עוצרת, משתתקת וחושבת מחדש. נתי מרוצה. הוא לא רוצה להתחיל את כל התהליך מחדש בכל פגישה. נראה שגם פה, כמו בכיתה, הוא מצליח להרגיל אותה לחשוב מראש על המילים שיוצאות לה מהפה. 

"שגיל תסתום לפעמים. שתהיה מסוגלת להקשיב לי בלי להכניס את עצמה כל הזמן לסיפור. כשהיא מדברת על הצרות שלה אני מקשיבה, למה אני לא מקבלת ממנה את אותו הדבר?"

היא נראית מופתעת משצף הדיבור לא פחות ממנו. הוא מהנהן ומחכה לה שתמשיך.

"שאמיר יגדל טיפה אינטליגנציה רגשית ויבין שאני לא הולכת להתאהב בו ולהיות איתו. שפשוט יקבל את זה כבר ויפסיק לנסות להרשים אותי."

הוא נושם עמוק יחד איתה.

"בקיצור שיהיה לי שקט מהם. ומהבנות בשכבה ומהמורים ומאמא שלי, שפשוט יעזבו אותי בשקט קצת."

מתישהו בתהליך היא שוכחת את שרבוב השפתיים המעושה ואת נימת הקול המתיילדת. פיה נשאר מעט פתוח והעיניים פעורות לרווחה, פונות אליו כאילו מנסות להיאחז בו. באופן אירוני, בלי החזות הפתיינית גילה הצעיר ניכר עליה הרבה יותר.

"את רוצה שאני אעזוב אותך בשקט?" הוא שואל בקול נמוך ויציב. היא מנידה בראשה. 

"מה את רוצה ממני?" הוא שואל. הפעם הוא נותן לה לברוח לכמה שניות. הוא לא מתכוון לעשות לה שום דבר שלא תבקש ממנו בכנות. עיניה מתוות נתיב מפותל: ממנו אל משטח שולחן העבודה ואל כן הציור, לבליטה במכנסיו, מטה לכיוון הרגליים שלה, ומשם לתיק שלה הזרוק על השולחן וחזרה לעיניו.

הרגליים שלה נפשקות מעט.

"שתזיין אותי," היא אומרת בפשטות.

"ילדה טובה." הוא קם מהכיסא וניגש אליה, פותח את חגורת המכנסיים.

החלקים הקודמים

הוא אפילו לא מופתע, הפעם. הוא קיבל, כבר לפני שבועיים, את העובדה שליה מורכבת יותר משהוא מבין. שהוא לא יוכל לתכנן בדיוק מה הולך לקרות איתה. כשהתפשטה כמעט לגמרי, לפני שתי דקות, עלתה בראשו שוב התמונה שלה בחיקו, עליו, מתחתיו – ולהפתעתו, דמותו בפנטזיה השתנתה לזו של עצמו בגיל 17. הוא יצא באותה שנה עם דניאל מי"א 3. היה לה יותר ניסיון במערכות יחסים ממנו ומעט פחות ניסיון במיטה, ונתי גילה במהרה שהוא צריך לעבוד קשה כדי לא לגמור כמו ארבעת החברים לשעבר שלה מאז תחילת השנה. אלה היו חודשים מחשלים, בהם למד איך לזהות את הסערה המתקרבת בשינויים הרגעיים במצב הרוח, ואיך להתקשח כנגדה, לתת לה להצליף בו בדמעות וצעקות עד שתתעייף. הוא למד איך לפנות אליה במילים חדות כתער, מלאות במשמעות, שניתקו את נתיבי הבריחה שלה והכריחו אותה לחשוף בפניו את הפחדים שלה. אחרי הבגרות באזרחות חזרו אליה הביתה ושכבו – היא נשכה את השפתיים כשחדר אליה במהירות רבה מדי – והוא הפך להיות הבן הראשון בשכבה שהשכיב את דניאל וזרק אותה שבוע אחרי זה.

אולי זה מה שהוא רואה בליה? את הגורל הזה עם איזה בן מי"ב? ממה שהוא יודע על איך שזה עובד עם טינאייג'רים היום, אין שום צורך בחצי השנה של מערכת היחסים שלפני כדי שתיכנס למיטה עם מישהו, ואולי גם לא כדי שיישבר לה הלב. יכול להיות שהיא כבר שכבה איתו. אלוהים אדירים, הוא צריך לדעת אם היא שכבה איתו. ליה היא הרבה יותר דניאל מאשר שירי, הוא בטוח בזה כבר. כששירי פיתתה אותו לראשונה היה ברור לו שהיא רוצה אותו, והביטחון הזה לא דעך לרגע אחד בשנים מאז. מעולם לא היו לו סימני שאלה איתה. ליה מלאה בהם. אולי זה זה. אולי זו הסיבה שהוא רוצה אותה.

הוא רוצה אותה. הוא נאנח.

"מה את חושבת ליה?" הוא אומר בקול עייף. המבט שלה לא משתנה, רק הגבות מתכווצות מעט, והוא מבין שהיא לא הבינה את השאלה כמו שהוא התכוון.

"כן, אני רוצה אותך. ואני רוצה... להנחות אותך. אני רציני כשאני אומר שאני רואה בך משהו מעבר." הוא מרים את היד כשהיא מתחילה לשאול משהו. תנועה מתורגלת שהתלמידים לומדים לזהות בתחילת כל שנה; משמעה היא שהוא זקוק לכמה שניות כדי לסיים לנסח מחשבה מורכבת.

"אני לא רוצה אותך סתם ככה, בכל צורה. את מוקפת בבנים חרמנים שישכבו איתך ברגע שתתני להם, ואם זה תלוי בך, את תתני לאחד מהם לשכב איתך רק כדי..." הוא מניד בראשו לרגע, מחפש את המילים. "לא יודע בדיוק, אבל אני רואה אותך, ליה. אני רואה את חוסר הביטחון והספקות העצמיים ואני יודע למה זה מוביל. את תתני למישהו לשכב איתך כדי להרגיש מיוחדת לשניה, או לשכנע את עצמך שהוא אוהב אותך, או לומר לחברות שאיבדת את הבתולין בכיתה י"א. אני לא רוצה את זה בשבילך. ואני בטח לא רוצה שאיתי זה יהיה ככה. כל דבר שקורה או יקרה בינינו יקרה כי הגעתי למסקנה שזה טוב בשבילך. הבנת אותי? קודם כל נחקור ונגלה מה את רוצה, מה את צריכה, ונוודא שאת רואה את זה בבירור. ואז, אני מבטיח לך, אני אתן לך בדיוק את מה שאת צריכה. אבל, ליה," הוא לא שובר את קשר העין איתה לרגע אחד, "אם זה קורה, זה קורה בקצב שאני מכתיב. לפי ההחלטות שלי. מותר לך להיות בכמה ספקות שאת רוצה לגבי עצמך, ומותר לך להיות בספק לגבי כל דבר שם," הוא מחווה עם היד, אוסף בתנועה סיבובית את כל שאר העולם מחוץ לחלון. "אבל לא לגבי. לא לגבי הבקשות והדרישות שלי ממך. אם את לא מאמינה שאני רוצה שיהיה לך טוב, אנחנו לא יכולים להמשיך."

הוא רוכן מעט לאחור, מקל על האינטנסיביות במחווה גופנית מודעת.

"מה את אומרת?"

בבוקר אחרי שחזרנו השארת אותי לבד בדירה החדשה שלך, ונוכחתי לדעת שלמרות שזכרתי את הנתיב המדויק המוביל מירכייך לנקודה החשמלית שגרמה למוח שלך להתפוצץ בצבעים, אני לא יודע איפה כל דבר מונח בביתך. אז הסתובבתי בו, עירום כמו שהייתי בתוכך שש שעות לפני, בתול כמו שהייתי בתוכך שנה וחצי קודם לכן, וליטפתי את המשקופים באיטיות עד ששיננתי את צורתם. השארתי טביעות אצבעות על ברזים וידיות של דלתות וענן של ריחות אורגניים על מראת חדר השירותים, שכנעתי את הקומקום לבעבע, חיממתי את מושב כיסא המטבח והנחתי בעדינות ספל מזכוכית דקה, מוחזק בין שתי אצבעות, בין השפתיים.

בסביבות תשע בבוקר צעדתי כמו בעל הבית לתוך האמבטיה בלי לסגור את הדלת או הוילון. הסבון שלך הקציף וכיסה אותי בשכבה נעימה וחלקלקה, עד שלבסוף התנגבתי במגבת שלך ובקעתי החוצה, עוטה הבל סמיך של אדים וניקיון.

המסדרון הרגיש צר יותר, כאילו התנפחתי והתחממתי ותפסתי יותר מהמרחב. כאילו הדירה שלך התכווצה מסביבי. סימנתי טביעות רגליים לחות על המרצפות הצבעוניות בדרך לכסא המחשב שלך. הססמה שלך לא השתנתה; גם לא הבלגן בשולחן העבודה. האור הטבעי מהחלון הרחב דגדג את גופי החשוף ונרעדתי מקולות הרחוב, אז התכסיתי במוזיקה שלך, ועורי רטט יחד עם הרצפה והקירות בטקסטורה מענגת.

נאנחתי. החלקתי לתוך מיטתך. כשחזרת הביתה מצאת אותי בצד שלך, עטוף בך, בלי שמיכה, חם ופועם וממלא אותך עד אפס מקום. חייכת אלי ואמרת לי שאני נראה כאילו נוח לי. מאוחר יותר, עמוק יותר בתוכך, הרגשתי אותך רוטטת יחד איתי בזמן שגעשתי בך וגנחתי לך באוזן שאני לא מתכוון לצאת ממך שוב לעולם.