נתי מפספס את יום ראשון ושני; לביא שוב חולה ושירי בכנס. ביום שני ליה שולחת לו הודעה מנומסת לגבי העבודה שנתן להם להגשה בעוד כמה שבועות, וחותמת באיחול שירגיש טוב ובאמוג'י: שמש צהובה זורחת ולצידה פרצוף חמוד ומחייך עם נמשים. הוא מביט בהם בערך עשרים פעם לאורך ארוחת הצהריים, חצי-מקשיב ללביא המפרט ארוכות את כל החברים שיש לו בגן ובדיוק מה יגידו ואיך יגיב כשיחזור מחר. רק אחרי שלביא מתיישב על הספה עם הטאבלט נתי נזכר שעליו להשיב לה, על מנת שיהיה אפשר להסביר את התקשורת ביניהם במידה שמישהו יחשוד, או שמשהו יצא ואנשים יעברו על התקשורת ביניהם (כמו למשל חקירה בתחנת משטרה, הקול אומר לפני שהוא מצליח להשתיק אותו).
"היי ליה," הוא פותח, מוחק, מחליף ב"ליה," הרשמי יותר, ואז חוזר ומוסיף את ה"היי" בהתחלה. "מותר להשתמש בכל מקור בספריה ובכל ספר שדיברנו עליו בשיעור. אסור להשתמש במקורות אונליין. אם את רוצה להשתמש בספרים שלא דיברנו עליהם, צריך לשלוח לי לאישור. נתראה מחר בשיעור," הוא מוסיף עם אמוג'י מחייך, מוחק את האמוג'י, מוסיף אחד עם משקפי שמש ומוחק במהירות, ואז נשאר לשבת עם הטלפון ביד, מוחק את המשפט האחרון ומקליד אותו לסירוגין, מנסח מחדש ומחפש אמוג'י תמים מספיק שיבטא את מה שהוא באמת רוצה למסור לה: הוא מתגעגע. כשלביא מסיים את הפרק של בלואי ומכריז שהוא עדיין רעב נתי נכנע, שולח את ההודעה בגרסה הנוכחית, וקם, שטוף זיעה, לגשת למטבח.
יום שלישי מתחיל רועש ודחוק. השמיים אפורים ומכוסי עננים, לראשונה השנה, וכמה טיפות נושרות על שמשת המכונית בדרך לבית הספר. השיעורים צפופים בשבילו ומרגישים קצרים יותר משום מה. הוא בקושי מספיק להגיע לחדר המורים ולבדוק את הטלפון בהפסקות. הוא מרשה לעצמו לנשום לרווחה רק בדרך לשיעור תולדות, חושב על השיעור האהוב עליו ועל ליה יושבת בשורה הראשונה.
היא לא שם כשהוא נכנס לכיתה. כשהוא שואל בנימה אגבית מתורגלת היכן היא, עונים לו שלא באה באותו היום לבית הספר. אף אחד לא יודע מה הסיבה. עם זאת, חיוכים סודיים קטנים בין חלק מהבנות שיושבות יחד מאחורה מספרים לו שהוא מפספס משהו.
* * *
הוא הולך בחצר בין המכלול לכניסה. הוא לא זוכר את השיעור, לא בטוח אם היה טוב או רע, או איזה חומר הספיק לכסות. כשהוא קולט במבטו את גיל הוא מכוון את צעדיו אליה, הולך מהר מספיק לעורר את תשומת לבם של חלק מהתלמידים על הספסלים לצד השביל. גיל שמה לב אליו מאוחר מדי. הוא רואה אותה פונה ללכת לכיוון השני, אבל לא נותר לה זמן להעמיד פנים שפספסה אותו.
"גיל," הוא קורא לה, בקול לא רם מדי, שיוצא בכל זאת חורק ומתנשף. היא מביטה לכיוונו הכללי בלי ליצור קשר עין.
"מה המורה?" נימת הדיבור שלה כמעט משועממת. הדיקציה נשמעת כאילו זה עתה התעוררה משינה עמוקה. הוא מתקרב אליה, עדיין מתנשף, ומדבר בקול נמוך.
"אממ... רציתי לדעת אם את יודעת למה ליה לא הגיעה לבית הספר היום, כי היתה לה שאלה לגבי העבודה, ו..." הוא מכחכח ומחפש את המילה הבאה כשגיל קוטעת אותו.
"למה שאני אדע?"
"אתן לא חברות? חשבתי שראיתי אתכן..." הפעם הוא נותן למשפט לגווע בעצמו ועוקב אחרי המבט של גיל. היא בוחנת בדממה קבוצה של תלמידים על השביל בקרבת מקום. הם הולכים ומדברים בקול רם, והיא נותנת להם להמשיך ולהתרחק מעט לפני שהיא פונה אל נתי ומשיבה לו.
"זה משהו פרטי," היא מתחילה, בולעת רוק, וממשיכה. "זה קשור ל... פשוט תדבר איתה, בסדר? תדבר איתה ותשאל."
הצלצול נשמע, כמו על מנת להבהיר לו שלא יקבל ממנה עוד תשובות. היא הולכת משם ומשאירה אותו עומד לבדו בחצר המתרוקנת במהירות.
