היא יושבת בחיקו בגבה אליו. רגליה פשוקות, הבהונות בקושי נוגעות ברצפה. יד אחת שלו מחבקת אותה, השניה בין הרגליים. האגן שלה נע בתנועות מעגליות; תנועה קדימה גורמת לאצבעות שלו להינעץ עמוק יותר בתוכה, ואז לאחור, מובילות את הדגדגן הנפוח להשתפשף על כריות האצבע המחוספסות ואת הישבן להילחץ על הבליטה במכנסיים שלו. היא מאיצה, והתנועות הופכות פראיות יותר ויותר. הוא מתנשף לתוך צווארה. היא גונחת בקול רם לאוויר החדר הקר, נותנת לראש ליפול לאחור, וגומרת בפעם הרביעית.
* * *
"אתה לא רוצה לגמור?" היא לוחשת באוזנו. הוא מניד בראשו. לא עד אחרי שיבין מה קורה איתה השבוע. היא חושבת שהיא מטרידה אותי. לבו יוצא אליה. האם הדמות שלו כל כך מרוחקת בשבילה? אולי כל מה שהוא צריך לעשות זה להראות לה כמה אכפת לו. כמה שינה איבד ברגע שחשב שמשהו לא טוב קרה ביניהם. כמה מהחיים שלו נראו לפתע אפורים וחסרי ממשות.
"ליה, חמודה, אני אקח ממך את כל מה שאני צריך היום. כרגע מה שאני רוצה ממך זה לדעת מה מטריד אותך."
היא מושכת באפה.
"אני חושבת שאמיר ירצה לנקום בי. הוא עדיין מנסה להתקרב, כאילו הוא יצליח לשכנע אותי לתת לו עוד סיכוי. ואני מנסה לא לפגוע בו, אבל מתישהו הוא יִפָּגע באמת, ואז הוא..."
"מה?"
"הוא יספר לכולם שאני זונה. והוא..." קולה נחלש עד שהוא כמעט לא נשמע. עיניה מבריקות. "הוא חושד שזה כי אני דלוקה עליך."
זה מעביר בו את הצמרמורת שהוא צריך כדי לחזור לחשוב בצלילות. סוף הקריירה והמשפחה שלך, הוא שומע את הקול הטורדני שהצליח לדחוק הצידה בשבועות האחרונים. המשקל שלה עליו מנחם ומאיים בו זמנית. היא ממתינה לתגובה; הוא לא יכול להראות לה כמה הוא מפחד ממה שאמרה עכשיו. נתי נותן לעצמו לרחם עליה עוד רגע, ואז ממשיך הלאה.
"מה עשית איתו כשיצאתם? ספרי לי הכל."
"לא יצאנו. באתי אליו הביתה. ישבנו אצלו בחדר." הוא נאנח ומכווץ את פיו לכדי קו דק.
"זה נקרא לצאת? ליה, כל הרעיון היה להוציא את הזין שלו והציצים שלך מהמשוואה. להיות במקום בו הוא לא יכול לשלוח ידיים. איזה בית קפה, מקום ציבורי, משהו..."
היא משמיעה קול קטן של תסכול.
"אמרתי לך שאני טיפשה."
המשפט הזה – עכשיו, ככה, כמו שאמרה אותו – מרגיז אותו יותר מכל דבר לפני כן. הוא מחזיק את שיערה ביד שמאל ומושך, לאט ובתקיפות, מכריח אותה להתנתק מהחיבוק, להזדקף מעט ולהביט בעיניו.
"את. לא. טיפשה. אני לא מעוניין בילדות טיפשות, לא מזיין ילדות טיפשות, ובטח לא מבלה זמן בהנחייה של ילדות טיפשות. זה ברור?"
היא נרעדת כולה. המבט שלה פגוע. הוא ממשיך בכל זאת.
"את נערה מפוחדת ומלאה ביותר מדי מחשבות." בניגוד אלי, גבר סגור על עצמו עם תכנית ברורה לחיים. "ומתחת לזה ילדה חרמנית ומקסימה ומבולבלת. אותה אני רוצה." האחיזה בשיערה מתהדקת. "אני רואה שאני צריך להוכיח לך את זה באותות ובמופתים. תכלס, מתחשק לי להעמיד אותך לצייר בשאר השיעור. על הברכיים," הוא מורה בתקיפות ומשחרר אותה. היא מועדת, כמעט נופלת על הרצפה, ונעמדת מולו.
החדר שקט. מרחוק אפשר לשמוע את קול שער בית הספר חורק ונסגר בקרקוש. על פניה של ליה אפשר לראות את תחילתו של כעס מפציע דרך הזעזוע. נתי נזכר בפעם היחידה שהרים את הקול על תלמידה בשיעור שלו. הוא זוכר היטב את הבכי, העיניים האדומות, דלת הכיתה הנטרקת. קראו לה – פאק, איך קראו לה? מיה? מאי? מעיין?
"ליה."
היא לא מגיבה.
"ליה."
היא נשארת שם, עומדת, עירומה ולבנה כמו הנימפות של ווטרהאוס.
"אני לא מתכוון לוותר."
היא מנידה בראשה. "אני מפחדת."
"ממה?"
היא פותחת את הפה וסוגרת אותו שוב.
"ממני?"
היא מנידה בראשה לשלילה.
"מאמיר? מסיפורים שהוא יפיץ עלייך?"
"קצת," היא לוחשת.
"ממי באמת?"
"אני מפחדת שהוא צודק, ושהוא יספר למישהו עלינו, ושזה יהרוס לי את הכל. וגם לך. ושתהיה.. מאוכזב ממני."
"אוקיי," הוא אומר. "סוף סוף, האמת. את יודעת מה קורה כשאת אומרת את האמת?" היא מנידה בראשה שוב ומביטה בו במבט שואל.
"עומד לי. תרדי על הברכיים."
הוא מנחה אותה. מלמד אותה איך להחזיק זין ולסגור שפתיים מסביב לכיפה.
"זה טוב."
איך נותנים לכיפה להירטב, ואז לרטיבות להתפשט מטה עם התנועה, ככה שהידיים הקטנות מחליקות לכל אורך האיבר.
"כן. בדיוק ככה."
איך אפשר להדק את האחיזה ולתת לפה ולידיים לנוע באותו הקצב למעלה ולמטה.
"פאק. כן. חזק יותר. יותר. כן."
איך אפשר, בהדרגה, לקחת יותר ויותר ממנו פנימה, עד שהיא נחנקת מעט ומוציאה אותו החוצה. (הוא רוכן מטה ומנשק אותה ברכות אחרי זה, לוחש לה שהוא גאה בה ושהיא יכולה להמשיך.)
"יופי. יופי, חמודה. מושלמת."
איך לשלוח יד אחת וללטף את הביצים בעדינות.
"פאאאק ליה, כן, ככה."
איך נראה, מקרוב, גבר שמאבד שליטה. איך מרגיש זין שנע קדימה, לתוך הגרון שלה, בקפיצה חצי רצונית של שרירי אגן לפותים בעונג.
"יופי, ילדה טובה, תמשיכי, קחי את כולו, כמה שיותר, ליה, כן,"
איך נראה מורה שקוטע את השיעור כדי לתפוס בשיער שלה, להניע את עצמו קדימה ואחורה בקצב משלו, מכריח אותה להתאים את עצמה אליו בין השתנקות להשתנקות. איך נשמעות הגניחות בתום המילים, והנהמות החייתיות אחרי הגניחות, ואיך מרגיש פרץ של זרע הממלא את פיה בלי אזהרה, וממשיך, חזק, מונע מתשוקה ובעלות וגאווה בלתי נגמרת, ולא מסתיים עד שהוא מחליט שמסתיים ומתמוטט על הכיסא מאחוריו.
* * *
"אני לא מתכוון לוותר עלייך בגלל איזו שטות שקרתה עם אמיר." הוא מלטף את השיער שלה בתנועות איטיות ורכות. הברכיים שלה עדיין על הרצפה, וראשה שעון על הירך שלו. בא לו לצייר את התמונה: הוא בדמותו של הילאס, עירום, ישוב על הכיסא. ליה לצידו בדמותה של נימפת המים המפתה אותו אל מותו.
"אני גאה בך שניסית. באמת. וגאה בך מאוד שסיפרת לי את הכל. אין פסול בשום דבר שעשית, לא בעבר עם אמיר, ולא השבוע." הקול שלו חלש ונמוך, כאילו הוא מדבר אליה בתדר תת-קולי דרך ויברציות ברצפה. "את לא טיפשה. אם גרמתי לך להרגיש ככה, זו טעות שלי. לא הייתי צריך להגיב ככה ולא הייתי צריך להרים את הקול." היא מרימה את הראש ופוגשת את מבטו. הוא מחייך אליה, חיוך מלא וחם, הפעם. "אני סומך עלייך שתהיי מסוגלת לפתור את זה, ואם תצטרכי עוד עזרה, את תמיד יכולה לבקש ממני. בסדר?" הוא עוצר ומחכה עד שהיא מהנהנת באיטיות.
הגורל שלך בידיים שלה. הוא רוכן מטה ומנשק אותה, ואז נשאר קרוב, אוחז בסנטרה. "הגיע הזמן לצייר," הוא לוחש לה.
