בבוקר אחרי שחזרנו השארת אותי לבד בדירה החדשה שלך, ונוכחתי לדעת שלמרות שזכרתי את הנתיב המדויק המוביל מירכייך לנקודה החשמלית שגרמה למוח שלך להתפוצץ בצבעים, אני לא יודע איפה כל דבר מונח בביתך. אז הסתובבתי בו, עירום כמו שהייתי בתוכך שש שעות לפני, בתול כמו שהייתי בתוכך שנה וחצי קודם לכן, וליטפתי את המשקופים באיטיות עד ששיננתי את צורתם. השארתי טביעות אצבעות על ברזים וידיות של דלתות וענן של ריחות אורגניים על מראת חדר השירותים, שכנעתי את הקומקום לבעבע, חיממתי את מושב כיסא המטבח והנחתי בעדינות ספל מזכוכית דקה, מוחזק בין שתי אצבעות, בין השפתיים.
בסביבות תשע בבוקר צעדתי כמו בעל הבית לתוך האמבטיה בלי לסגור את הדלת או הוילון. הסבון שלך הקציף וכיסה אותי בשכבה נעימה וחלקלקה, עד שלבסוף התנגבתי במגבת שלך ובקעתי החוצה, עוטה הבל סמיך של אדים וניקיון.
המסדרון הרגיש צר יותר, כאילו התנפחתי והתחממתי ותפסתי יותר מהמרחב. כאילו הדירה שלך התכווצה מסביבי. סימנתי טביעות רגליים לחות על המרצפות הצבעוניות בדרך לכסא המחשב שלך. הססמה שלך לא השתנתה; גם לא הבלגן בשולחן העבודה. האור הטבעי מהחלון הרחב דגדג את גופי החשוף ונרעדתי מקולות הרחוב, אז התכסיתי במוזיקה שלך, ועורי רטט יחד עם הרצפה והקירות בטקסטורה מענגת.
נאנחתי. החלקתי לתוך מיטתך. כשחזרת הביתה מצאת אותי בצד שלך, עטוף בך, בלי שמיכה, חם ופועם וממלא אותך עד אפס מקום. חייכת אלי ואמרת לי שאני נראה כאילו נוח לי. מאוחר יותר, עמוק יותר בתוכך, הרגשתי אותך רוטטת יחד איתי בזמן שגעשתי בך וגנחתי לך באוזן שאני לא מתכוון לצאת ממך שוב לעולם.
