"כלום, רק - היקי." הקול שלה עדיין חזק ומלא בביטחון מעושה, כמו אגבי. קול של בחוץ. ההיסוס ושינוי הכיוון באמצע המשפט מספרים סיפור אחר.
"מתי זה קרה?" נתי שואל.
"ביום ראשון בערב." קול חלש יותר.
"ממי?"
"בן מהשמינית," היא עונה בלחישה.
הוא נזכר בחדות ביום ראשון בערב. שירי יצאה עם חברות והבנים נרדמו. הוא שכב במיטה, הזין בידו, ודמיין את ליה מעליו. המחשבה על כך שבזמן שעשה את זה, תלמיד בשכבת י"ב שיושב אצלו בשיעורים נגע בה, גורם לו להתנפח ולהיאבק כנגד בד הג'ינס הגס.
"תיארת לעצמך שאני לא אשים לב," הוא אומר בנימה בין שאלה לקביעה. "שנוכל להמשיך כאילו כלום לא קרה."
"כן."
"שאלמד אותך בזמן שאת מסתירה ממני משהו כזה."
"לא להסתיר. חשבתי..." היא מתחילה ומשתתקת. הוא ממתין. כמה שניות עוברות.
"חשבתי שזה לא... שזה לא חשוב," היא אומרת, נושפת מהנחיריים ומנידה בראשה.
"לא חשוב." הוא נשאר בדיוק באמצע הדרך בין סימן שאלה לסימן קריאה. "ליה, זה חשוב מאוד." הוא עוצר לרגע ומהרהר. "אולי זו אשמתי. הנחתי שזה יהיה מובן מאליו. כנראה שאני צריך להסביר לך יותר בבירור." הוא מהנהן באיטיות.
"אמרת שהגוף שלי לא חשוב," היא עונה במחאה. נתי מכווץ את פיו ומניד בראשו באכזבה.
"מתי אמרתי את זה? ליה, באמת. אני מתפלא עלייך. אמרתי לך שהגוף שלך הוא לא כל מה שיש לך להציע. אבל מה שאת עושה איתו, איך את משתמשת בו, זה חשוב. זה קריטי כדי שאבין אותך. מי עשה את זה?"
העיניים שלה נפערות לרגע, לפני שהיא מצליחה להסתיר את המבוכה.
"אמרתי לך, בן מי"ב -"
"זה לא מספיק, ליה, ואת יודעת את זה."
הידיים שלה מתפתלות אחת בתוך השניה. היא מטה את ראשה ונועצת מבט ברצפה מתחת לנעליים שלו.
"זה פרטי."
נתי נתקף לפתע בדה ז'ה וו משיעור לפני חודשים, בתחילת השנה. ליה אמרה משהו על אמנות מודרנית ונתקלה בצחוק מבטל מכמה מהתלמידים האחרים. הוא חשב שהיא היתה אמיצה בצורה לא רגילה, אבל לא אמר את זה במפורש. הוא קיווה שתגן על העמדה שלה. במקום זאת, היא לא פתחה את הפה כל שאר השיעור. הוא זוכר בדיוק את ההרגשה מאז, רק שלא ידע אז לזהות אותה: הוא רצה לתת לה חיבוק. הוא מביט בהתפתלות שלה, נותן לתחושה להתגבר ולמלא אותו, ניגש אליה ומניח את ידיו על הכתפיים שלה.
"ששש," הוא מרגיע אותה בלחש. "זה בסדר. אני אשם. את עוד לא הבנת שאין לך סודות ממני. את לא חייבת לספר לי בזה הרגע. יותר חשוב שתביני למה זה משנה." הוא מחליק את הידיים על הגב שלה ואוסף אותה אליו, מצמיד את גופה בעדינות לשלו. הוא סוקר בראשו את נקודות המגע שהוא מרגיש בינה לבינו: ראש לחזה; חזה לבטן; בטן לזקפה.
"אוקיי?" הוא לוחש לתוך שיערה. היא מהנהנת.
הוא מוביל אותה בעדינות לכיסא שהציב כבר מול כן הציור. הוא מתיישב, ואז ומושך אותה לעמוד לצידו, לוקח את ידה בידו.
"היית עירומה איתו?" הוא שואל. היא מהנהנת באיטיות.
"איך זה מרגיש כשאת איתו? איך את חושבת על עצמך כשאת איתו והוא נוגע בך?"
ליה נושכת את שפתה התחתונה. אין סיכוי שהיא לא יודעת כמה היא סקסית כשהיא עושה את זה.
"חזקה. ומפונקת. אני לא צריכה לעשות כלום, הוא יעשה הכל בשבילי. הוא ממש מתאמץ וזה ממש מתוק אבל גם..." היא מחפשת את המילים.
"מה? מצחיק? חמוד? פתטי?"
היא מנידה בראשה.
"לא, לא זה. אולי גם קצת אלה. אבל גם... מלחיץ."
"כאילו את חייבת לו משהו."
"כן, או לא בדיוק לו, יותר ל..." היא שוב נתקעת.
"על מי את חושבת בזה הרגע?" הוא לוחץ את היד שלה, מניח יד על לחיה ומפנה את מבטה חזרה אליו. "בשניה הזו. מי עולה בראש שלך?"
"הוא. אמיר." הזין שלו כמעט קורע את בד הג'ינס כשהוא שומע את שמו של אחד התלמידים השנואים עליו. אני צריך לסטור לה ולומר לה לא להתקרב אליו יותר בחיים. ידו מתכווצת מעט על לחיה.
לא. לא בכעס. רק לטובתה. מגיע לה עונש על ההיקי, הוא יודע; על זה שניסתה להסתיר ממנו. ומגיע לה שיהיה רגוע ובשליטה כשהוא מעניש אותה. הוא נושם עמוק וממשיך.
"לא רק הוא. יש שם עוד. מי זה?"
"גיל, ושיר, ועוד בנות מהשכבה," היא נאנחת. הוא מהנהן בחיוך.
"את חושבת שאת חייבת להן. שזו הציפיה שלהן ממך. והמחשבה עליהן מעוותת את המחשבה וההחלטות שלך. לזה בדיוק התכוונתי. את צריכה להפסיק לחשוב על עצמך דרך עיניים של אחרים, ובמיוחד אחרות."
הגיע הזמן לחצות את הקו הבא.
"אוקיי, חמודה. אוקיי. שמח שאת כנה איתי. הגיע הזמן להיפטר מהן, ולהיפטר מכל הסודות. בואי נעשה את זה כמו שצריך, בלי מחסומים. תורידי את כל הבגדים שלך."
היא מציצה לעבר התיק שהשאירה ליד דלת הכניסה. הוא לוחץ את ידה שוב ומניד בראשו.
"בלי שמלה היום. תורידי הכל פה, מולי." הוא מניח לידה ונשען לאחור על הכיסא.
היא שותקת. עשר שניות חולפות, ואז עשרים. הוא משלב ידיים מאחורי ראשו ומצטער, לא בפעם הראשונה, שהוא לא יכול לקרוא את המחשבות שלה.
