הטלפון השמיע קול הודעה נכנסת. הרמתי את הטלפון מהשולחן שליד הספה הרחבה וקראתי. זו היתה הודעה חרמנית ונרגשת ששלחת לי מאזור זמן אחר. הבטתי בשדייך העגולים והחיוך הרחב שהתנוססו על המסך והזין שלי פעם בחוזקה. היא הרימה את הראש.
"קרה משהו?" היא שאלה וניגבה רוק מהסנטר.
"כלום. תמשיכי," עניתי. ואז, לאחר הרהור קצר, הוספתי: "רק הודעה מהמאהבת הבריטית."
היא הרימה את ראשה שוב. היד המשיכה ללחוץ על גוף הזין, כמו שהיתה יודעת לעשות במיומנות מדהימה. חיוך נבוך הופיע על פניה, ולא בפעם הראשונה.
"באמת?" היא שאלה. הנהנתי. "אמרתי שתמשיכי," עניתי. >זה שאני מתחרמן איתה בהודעות לא צריך להפריע לך למצוץ.> היה לה המבט הזה על הפנים שאמר שהיא יודעת שהדבר המהוגן לעשות הוא להיעלב מהמשפט הזה, אם הוא רק לא היה מחרמן בטירוף בשבילה. הראש ירד בהכנעה והשפתיים נסגרו שוב מסביב לזין. בינתיים אצבעותי המשיכו להקליד: הנימפה אומרת שלום, או לפחות היתה אומרת אם הפה שלה לא היה מלא בזין.
פאק, החזרת לי. תתאר לי. זה מה שתמיד אהבתי בך. החרמנות שמשתלטת עלייך, מטנפת את הפה והמחשבות והכוס שלך, ומשאירה אותך נוטפת ונואשת. לא חשוב שחמש שעות טיסה הפרידו בינינו; הפטמות והדגדגן שלך, נקודת הג'י וצוואר הרחם ומרכזי העונג במוח היו שם בהישג יד, כמו תמיד, ויכולתי לשלוח אצבעות ולצבוט אותם באפס מאמץ.
הנה איך שהיא עכשיו, עניתי (ידעת כבר איך היא נראית באופן כללי. ראית תמונות פייסבוק שלה, וידעת בדיוק עם איזה קוטן ויופי אני מתעסק.) היא עם הברכיים על הקצה השני של הספה. השיער האדמוני שלה שפוך על הירכיים שלי. אפשר לראות דרכו את הכתפיים העדינות והגב הלבן. ומדי פעם את השפתיים, הנמתחות בקושי מסביב לזין הכהה במאמץ לעטוף כמה שיותר ממנו. היד השמאלית על כרית הספה והימנית סגורה מסביב הבסיס וכל החלק שהיא לא מצליחה להכניס. היא מצצה מעולה, וגם זה תואר לך בעבר, אבל לא ידעה לבלוע, אז גם כשהייתה עובדת במרץ ומעוניינת להיות ילדה טובה בשבילי (ובאותו הרגע היתה מעוניינת יותר מתמיד), היתה מסוגלת להכיל חצי מהאיבר בקושי. הרגשתי אותך מתנשפת מהתיאור. את בחנות, ידעתי. עובדת. מחייכת ללקוחות ונרטבת למטה. תהיתי כמה רחוק נוכל להגיע לפני שתבקשי ממני להפסיק.
לא ביקשת ממני להפסיק באותו היום.